בפס"ד עציון נ לוי[1] נכתב כך: "…נוכח כוונת המחוקק ותכליתו הברורה של החוק – אין מקום להחיל פרשנות מרחיבה של סעיף 14 … במיוחד לאור העובדה שהחוק העניק למדינה אמצעים אחרים, כמו אלה שבסעיף 9 , כדי להשיג את המטרה של שמירה על ביטחונה או על יתר המטרות שבסעיף 9 לחוק… הלכה היא, שהוראות חוק המצמצמות ביקורת שיפוטית יש לפרש בצמצום. כל אלה הן סיבות כבדות משקל המצדיקות את דרך הפרשנות המצמצמת שעל בית-המשפט לנקוט בבואו לפרש את סעיף 14 לחוק.

העולה מן המקובץ, שיש לקבוע כי סעיף 14 אינו מוציא מתחולתו של החוק עניינים הנוגעים באופן כללי לעבודת אחד הגופים החוסים בצלו, אלא רק מידע שנוצר, נאסף או מוחזק באופן בלעדי על-ידי אחד הגופים הללו".

בפרשת אברהם פריד[2] הנשיא דאז ברק הביע ספק אם לא ניתן להטיל על הגופים המוחרגים מהחוק בסעיף 14 חובה לפרסם מידע מכח עקרונות שמחוץ לחוק: "במיוחד, ספק בעיני אם סעיף 14 (א) לחוק חופש המידע, התשנ"ח, המוציא מתחולת החוק את מערך החקירות של משטרת ישראל, יוצר "הסדר שלילי" שמשמעותו היא שבהיעדר אינטרס אישי, אין חובה על משטרת ישראל לאפשר עיון בתיקי חקירה. אולם, ומאחר שאינטרס אישי מעין זה ממילא מתקיים בענייננו, ניתן להשאיר גם שאלה זו בצריך עיון". במאמרו "חופש המידע ובית המשפט" העלה פרופ ברק את האפשרות שחובת הגילוי חלה על גופים אלה מכח ההלכה הפסוקה: "תעמוד בפנינו השאלה אם אין מקום להחיל את ההלכה הפסוקה מחוץ למסגרתו של החוק… החוק מכיר במספר מצבים שבהם הוראות החוק לא חלות מה שמכונה על-ידי פרופ סגל "תיקים באפלה". הניתן יהיה להוציא תיקים אלה לאור השמש באמצעות ההלכה הפסוקה אשר תמשיך להתפתח לצד החוק?"

השופט לוי קבע באותה פרשה כי "אין פירוש הדבר שהסדרים שליליים אלה אוסרים על גורמי החקירה לגלות מידע שברשותם. כל שעולה מהם הוא, כי מקום בו מצאו הללו עילה שלא לחשוף את המידע, אין פעולתם בבחינת אולטרא-וירס. המסקנה היא, כי ההכרעה בשאלת הגילוי נתונה לשיקול דעתן של הרשויות, וככל פעולה אחרת של רשות מנהלית, הכרוכה בהפעלתו של שיקול דעת, כך גם כאן על שיקול הדעת להיות מופעל לתכלית ראויה ובאורח מידתי".