בפרשת משרד התחבורה לעיל, קבע שופט ביהמ"ש העליון ריבלין: גם במקום בו דיבר המחוקק על "תחקיר פנימי" ככל שמונח זה כולל גם ביקורת פנימית מכוח הדין, וספק אם כך הוא אִפשר הוא מניעת גילוי של "דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי" קרי, דיונים, התייעצויות, המלצות וכדומה ולא של ממצאי התחקיר, העומדים בפני עצמם והם, למעשה, התוצר הסופי של הליך הביקורת… אפילו במקרה שבו מדובר ב"נייר-עמדה" שהוגש לצורך קבלת החלטה, ואשר בא במובהק במסגרת סעיף 9 (ב)( 4 ) בהיותו בבחינת "התייעצות" או "המלצה", הרי שלא נפקד מקומו של השיקול בדבר זכות הציבור לדעת, ומקום בו קיים עניין ציבורי בגילוי המידע, תשאף הרשות להכרעה מאוזנת בין האינטרסים".

בפס"ד אריה גבע קבעה השופטת ארבל כך: "ברם, אין להפוך שיקול זה לחסם מוחלט מפני גילוי המידע. קיומו של חשש כללי מפני הפעלת לחצים חיצוניים לא די בו על מנת שהרשות תוכל לעשות שימוש בעילת החיסיון של סעיף 9 (ב)( 4 ) לחוק. יש לבחון חשש זה על רקע נסיבות העניין ואופיו של הנושא הנדון, כאשר ברקע הדברים הציפייה כי מי שנוטל חלק בעשייה הציבורית יידע כי הכלל הינו כלל של גילוי ואילו חיסיון המידע הוא החריג לו, כי הוא יעמוד בלחצים ויפעל באופן מקצועי וענייני".

בפרשת עיתון הארץ[1] בו דרש העיתון את חשיפת חוות הדעת של פרקליטת המדינה שהוגשה ליועמ"ש בנוגע לתיק החקירה שהתנהל נגד בני הזוג נתניהו, נקבע כי "בנסיבותיה המיוחדות של פרשתנו, ומן הטעמים שכבר פורטו, אין בחשש מפני פגיעה כדי לפטור את הרשות מחובת הגילוי מכול וכול. גם כשהרשות חוששת שהגילוי עלול לפגוע בה, מוטלת עליה חובה לבדוק שמא ניתן לגלות את המידע… תוך השמטת פרטים, תוך עריכת שינויים או תוך התניית תנאים בדבר דרך קבלת המידע והשימוש בו…".

בפס"ד לשכת עו"ד בישראל[2] נאמר כי: "משנתבקש גילוי מידע הנוגע ל"דיונים פנימיים" מנועה הרשות מתגובה שלילית מיידית. עליה לבחון בעצמה אם יינזק איזה אינטרס מוגן על-ידי החוק כתוצאה מן הגילוי. אם מסתבר שאין כל רע בגילוי המידע המבוקש, הגילוי עדיף. הגילוי עדיף מפני שהערך המגולם בגילויו הוא ערך מועדף".