יום-יומיים לפני שצו איסור הפרסום סוף סוף הוסר, הייתה לי שיחה עם מנכ"ל חדשות 10, ראודור בנזימן. ראודור ניסה ככל יכולתו להאיץ את הסרת הצו. חודשיים-שלושה לפני כן הגשנו בקשה להסרת הצו. בית המשפט לא נענה. האמת, הוא גם לא סירב. פשוט לא קיבלנו תשובה. לאט לאט הצטרפו עוד כלי תקשורת, "הארץ", "עובדה"  "גלובס". לבית המשפט זה לא שינה. אחר כך החלו פרסומים בכלי תקשורת בעולם. בית המשפט לא זז. פנינו לעליון, פנינו שוב למחוזי וראודור רצה לחשוב מה עוד אפשר לעשות.

אמרתי לו שאני בעד כל ההצעות שלו, אבל בפנים, בפנים, אני מת שהצו יישאר על כנו כמה שיותר. עכשיו, הסברתי, זה כבר ברור שהפרשה תפורסם. זו רק שאלה של מתי. כל יום שעובר, מגחיך את המערכת עוד יותר, מבליט כמה איסור הפרסום היה סהרורי במקרה הזה, וכמה קלה ידם של בתי המשפט באישור הצווים הללו. "תעשה כל מה שאתה חושב, אבל אני מת שיישאר עוד קצת". לא עזר לי. הפרקליטות סוף סוף התעשתה והגישה בקשה להסרת הצו. באסה…

זו הבעיה עם צווי איסור פרסום. מנגנון התיגמול שעובד על המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט הוא כזה שתמיד יש סיבה לאסור פרסום ואין סיבה להתיר. אני לא חושב שיש סטטיסטיקה מסודרת בעניין, אני לפחות לא ראיתי, אבל אני מוכן להמר שאחוזי ההצלחה של המשטרה בבקשות לאיסור פרסום (שנעשות, כמובן, במעמד צד אחד) הן קרוב למאה. למעשה, מעולם לא שמעתי על בקשה שסורבה. מעולם.

בעיני אנשי המערכת, מה זה משנה אם תדעו היום או מחר. הם גם חושבים בסוף לפרסם. רק רוצים עוד קצת זמן. תמיד יש גם נימוק. נימוק אמיתי. אני מאמין להם שזה לא שרירותי לחלוטין. כל פרשה והנימוק שלה, אלא שבעיניהם, הסיבות שבגינן צריך לפרסם פרשה כמה שיותר מהר, הן תמיד קלושות. כלפי חוץ, כולם מדברים על חופש ביטוי, אבל למה עכשיו. אי אפשר לחכות עם חופש הביטוי איזה שבוע?

קחו, למשל, את צו איסור הפרסום ההזוי בפרשת הולילנד. יש עוד מישהו שלא יודע מי זו "האישיות הבכירה" שקיבלה שוחד? בואו נסו לדמיין יחד איתי סיבה שבגינה אסור לפרסם את שמו. יש סיכוי שה"אישיות הבכירה" לא מכירה את החשדות נגדה? לא שמעה על המעצרים? לא יודעת מה הבסיס לראיות נגדה? ה"אישיות הבכירה" היא, כנראה, הבאבל בוי מ"סיינפלד". רק שם לא שמעו מיהי ה"אישיות הבכירה".

בפרשת ענת קם הציג השב"כ נימוק לכאורה לאיסור הפרסום. המגעים עם אורי בלאו. אי אפשר היה לנהל את המגעים אחרי הפרסום? בינתיים, הפרסום רק השיג את התוצאה ההפוכה. הוא שיפר את עמדת המיקוח של השב"כ מול בלאו. בדרך נפגע אינטרס מאוד חשוב, אינטרס עליו השב"כ לא מופקד.

אנסה להסביר. הרבה פעמים כשאני מדבר בפני קהל, אני נדהם לשמוע את הקונספירציות שעולות בשאלות מהקהל. הקו הכללי הוא "כך וכך הרי קורה, אז למה אתם לא מפרסמים", "אתם הרי לא יכולים לפרסם את זה ולכן…" וכו'. במילים אחרות, יש סנטימנט ציבורי, שאת חוזקו אני לא יודע לאמוד, שקורים המון דברים חשובים בארץ שהתקשורת לא מדווחת. הסנטימנט הזה הוא הרסני. הוא חותר תחת אמון הציבור בשלטון, במדינה, במשהו. אם אתה מאמין שקורים המון דברים שחשובים לך, אבל הם לא מדווחים בשום מקום בכוונת מכוון, ברור שקשה לך להאמין למישהו או למשהו. זה לא סנטימנט ישראלי. הוא קיים בכל מקום בעולם בעוצמה מסויימת. המטרה של תקשורת ראויה היא להקטין למינימום את הסנטימנט הזה. צווי איסור פרסום מגדילים אותו ופוגעים באמון הציבור בכלי התקשורת, ובאופן אוטומטי לחשדנות כלפי המדינה והשלטון. פרשות כמו ענת קם מיתרגמות במהירות לאלף ואחת קונספירציות. אם אי אפשר להאמין בעצמאות הדיווח והמסר הסמוי של הדיווח הוא שהשלטון קובע מה תדעו ומה לא תדעו, אז יכול להיות שהרבה דברים קרו ואנחנו בכלל לא יודעים. לכן, בית המשפט היה צריך לכנס דיון במהירות בבקשתנו ולקבל החלטה. במקום זאת, הוא התחמק מהחלטה וגרם לאבסורד בו הצנזורית הראשית, היא מכל האנשים בעולם, מדברת על הנזק שבאי הפרסום. רק בישראל.