העתירה הוגשה בגין סירוב המשטרה למסור פרטי התקשרויות של חברת NSA, סלברייט ו-TA9 (חברות המספקות תוכנות שונות המסייעות בניתוח נתונים וכן משמשות כאמצעים לאיסוף מידע). המשטרה סירבה באופן גורף למבוקש בטענה שהתוכנות נרכשו עבור אגף חקירות ומודיעין במשטרה ומשמשות אגף זה באופן בלעדי ובנסיבות אלה המידע כולו מצוי תחת סעיף 14(א)(9) לחוק חופש המידע.

המשטרה סירבה לבקשה גם בטענה שמדובר במידע המהווה סוד מסחרי של אותן חברות ולפיכך סירבה למבוקש גם על יסוד סעיף 9(ב)(6) לחוק והוסיפה כטענת סף שיש לדחות את העתירה בגין כך שלא צורפו החברות כצדדים שלישיים לפי סעיף 13 לחוק ובשל הפגיעה הפוטנציאלית בהם לפי סעיף 6 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים. הדיון המקדמי שהתקיים לפני מספר חודשים נסוב בעיקר סביב שתי שאלות הסף: האם המידע המבוקש מוחרג מהחוק לפי סעיף 14(א) והאם יש לצרף את החברות כצדדים שלישיים.

בית המשפט קבע (בדומה לפס"ד בעניין התנועה לזכויות דיגיטליות) שהמבחן לתחולתו של סעיף 14(א) אינו רק מבחן פיזי המתייחס לשאלת מיקום המידע, אלא מבחן מהותי הבוחן את הזיקה בין המסמכים לרשות המוחרגת והאם הם נוצרו, נאספו או הוחזקו בידי אותה רשות. על יסוד פסיקה זו קבע בית המשפט שהמידע המבוקש אכן מוחרג מהחוק לפי סעיף 14 והבהיר כי סעיף זה חל בנסיבות העניין שכן המידע המבוקש הוא פרטי התקשרות שנעשו באופן בלעדי עבור אגף חקירות ומודיעין במשטרה, אגף המוחרג בסעיף 14(א)(9) לחוק. בית המשפט הבהיר (סעיפים 32-33) שהבלעדיות של השימוש בתוכנות על ידי אגף החקירות היא שביססה את הפסיקה לפי המידע המבוקש מוחרג מהחוק.

בנסיבות אלה שהעתירה נדחתה על יסוד סעיף 14 לחוק, בית המשפט לא דן בשאלת צירופם של הצדדים השלישיים (אך ציין כי היה מקום לצרפם) ולא דן בסירובים הנוספים לפי סעיפי 9(ב) שהעלתה המשיבה. בצעד חריג ועל אף השלב המוקדם מאוד בו הסתיים ההליך, בית המשפט פסק לטובת המדינה הוצאות של 9,000 ש"ח לתשלום על ידי העותרים, ביחד ולחוד.