ניצחון לתנועה בעליון: רשות ההגבלים תיאלץ לחשוף הסכמי בלעדיות בין בעלי מקרקעין לשוכרים
רשות ההגבלים העסקיים תיאלץ לחשוף תיקים בהם נכללים הסכמי בלעדיות בין בעלי מקרקעין לשוכרים – כך קבע בית המשפט העליון שדן בערעור שהגישה התנועה לחופש המידע. המסמכים שביקשה התנועה לחשוף הם הסדרים כובלים, כמו לדוגמה הסכם של קניון עם בנק, שלפיו הקניון לא ישכיר שטח לאף בנק אחר. הסדרים אלה חייבים באישור של רשות ההגבלים העסקיים.
"הערעור מתקבל בחלקו באופן שבשלב ראשון יגישו העותרים רשימה שתורכב מ-80 תיקים שהם מבקשים לקבל לידיהם. הרשות תודיע לחברות אלה כי היא שוקלת מסירת מידע בעניינן, ותבקש את התייחסותן. לאחר מכן תתבצע מסירת המידע, בכפוף להתחשבות בזכויות החברות. בכל מקרה לא תחויב הרשות במסירת מידע בנוגע ליותר מ-20 תיקים", קבע העליון.
את הבקשה הראשונה לחשיפת ההסכמים הגיש איתי אטר, אז דוקטורנט בהרווארד, שעבודת הדוקטורט שלו עסקה בהסדרי בלעדיות במקרקעין. הרשות סירבה למסור לו את המידע וטענה כי מדובר בסוד מסחרי וכי הבקשה מצריכה הקצאת משאבים בלתי סבירה משום שהיא מחייבת בדיקה של אלפי תיקים.
לפי חוק חופש המידע, רשות ציבורית אינה חייבת למסור "מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לענינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי".
בעקבות ההחלטה הגיש אטר עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אליה הצטרפה התנועה לחופש המידע. העותרים יוצגו על ידי עו"ד אילן יונש. השופט עודד מודריק דחה בהחלטתו מלפני שנתיים את העתירה וקבע כי רשות ההגבלים הרימה את נטל השכנוע, שהיענות לדרישתו של אטר תטיל עליה נטל בלתי סביר.
בעקבות זאת ערערו אטר והתנועה לבית המשפט העליון. הרשות עמדה בהתנגדותה למסירת המידע, בהתבסס על שתי טענות עיקריות: האחת היא כמות המשאבים הנדרשת לטיפול בבקשה, והשנייה – האינטרס הכלכלי, שלטענת הרשות מהווה סוד מסחרי של צדדים שלישיים – החברות שמסרו לרשות מידע אודות הסדרים כובלים.
השופטים עדנה ארבל, אליעזר ריבלין וניל הנדל החליטו לקבל את הערעור באופן חלקי. ארבל קבעה כי יש לאמץ את הצעת הפשרה שהעלתה הרשות בבית המשפט המחוזי, לפיה תבוצע בחינה מצומצמת של תיקים בהם התקבלו החלטות סופיות על פני שלושה חודשים, והוסיפה כי הצעה זו מבטאת איזון ראוי בין הזכות למידע לבין ערך היעילות. ארבל הוסיפה כי "לאור תכליותיו החשובות של החוק, אין הצעות אלה בבחינת מעשה נדיבות של הרשות, אלא בבחינת מילוי חובתה".
"מסירת מידע מצומצם, שניתן לאסוף במסגרת הקצאת משאבים סבירה, עדיין תתרום למחקרו האקדמי של המערער, אך לצד זאת תפחית באופן ניכר את ההסתברות לפגיעה ביעילות הרשות", קבעה השופטת.
באשר לטענה בדבר סוד מסחרי של צדדים שלישיים קבעה השופטת כי לטעמה "יש מקום לאמץ פרשנות מצמצמת יותר למונח סוד מסחרי בחוק חופש המידע… אף פרשנות מצמצמת למונח סוד מסחרי לא תגרע מהגנתו הרחבה של הסעיף על צדדים שלישיים".
השופטת קבעה כי משלא סווג המידע המבוקש, מתעורר קושי בקביעת היקף הפגיעה הקניינית של צדדים שלישיים, ואולם "ככל שמכילות התניות מידע מסחרי קונקרטי, שחשיפתו יכולה לפגוע ביתרונה העסקי של החברה, דוגמת המחיר שמשלמת החברה תמורת הבלעדיות, אם אכן ניתן כזה, ניטה לומר כי מדובר באינטרס מסחרי העולה כדי סוד מסחרי". עוד קבעה כי "משנשקלה מסירת המידע, והרשות הסכימה למסירת מידע מצומצם, למעשה השתחררה הרשות מחובתה להגן על צדדים שלישיים ותחת זאת חלה עליה החובה לידעם בדבר בקשת המידע על מנת שיוכלו להגן על עצמם".
לאור האמור הורתה השופטת לרשות להודיע לחברות שתיקן התבקש לעיון שהיא שוקלת מסירת מידע בעניינן, ולבקש את התייחסותן למסירת המידע. היא קבעה כי הרשות לא תחויב במסירת מידע בנוגע ליותר מ-20 תיקים.
