חוק חופש המידע

המצב טרם חקיקת חוק

בעוד שבית המשפט העליון הכיר בחופש הביטוי כזכות יסוד אזרחית כבר בימיה הראשונים של המדינה, חופש המידע לא זכה למעמד חוקי דומה עד שנים רבות לאחר מכן.

מסורת של סודיות ושינוי הדרגתי

במהלך שלושת העשורים הראשונים לקיומה של ישראל, שלטה בכיפה התפיסה כי מידע שנמצא בידי רשויות הממשלה הוא רכושה של הממשלה ולא של הציבור. היתה זו בעיקרה תוצאה של מסורת פוליטית חד-מפלגתית וממשל ריכוזי, וכן של המצב הביטחוני בו היתה נתונה המדינה, שהציב את הממסד הביטחוני בליבה של התודעה הישראלית והפך את הסודיות לעקרון שנחשב חשוב בהרבה מזכות הציבור לדעת.

המצב החל להשתנות בשנות ה-80, כאשר בית המשפט העליון נתן מספר פסיקות שהרחיבו את זכות הציבור לדעת. ראויה לציון במיוחד פסיקה שניתנה בשנת 1988בתיק שניצר, אשר קבעה כי חופש המידע הינו נגזרת של חופש הביטוי, אשר הוכר זה מכבר כזכות חוקתית בסיסית של אזרחי המדינה.

פריצת דרך

בשנת 1990 ניתנה פסיקה בתיק שליט שהיוותה פריצת דרך בכל הקשור לחופש הביטוי בישראל. קבוצת אזרחים ביקשה כי סיעות הכנסת יחשפו את ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו ביניהן. בקביעה תקדימית, שהכירה בזכות לחופש מידע, פסק בית המשפט כי:

"מידע, המצוי אצל איש פרטי, יחזיקו לעצמו. אין עליו חובה לגלותו, אלא אם כן חובת תום-הלב מחייבת זאת (על-פי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 ). לא כן איש הציבור. מידע המצוי עמו אינו נכס פרטי משלו. זהו נכס השייך לציבור, ועליו להביאו לידיעת הציבור".

שנתיים לאחר מכן, בעקבות הפסיקה הזו, נכללה בחוק יסוד: הממשלה החובה לפרסם את פרטי ההסכמים הקואליציוניים לפני הקמת הממשלה.

הקואליציה לחופש המידע

ב-1992 ייסדו מספר ארגונים חברתיים את "הקואליציה לחופש המידע." הקואליציה עבדה בשיתוף עם חברי כנסת על ניסוח הצעות חוק לקידום חופש המידע בישראל, אך נחלה הצלחה מעטה.

עם זאת, הלחץ הציבורי שיצרו הארגונים הוביל להקמתה ב-1994 של ועדה ציבורית לבחינת הנושא. לאחר שנה של עבודה, הגישה הוועדה לשר המשפטים את הצעתה לנוסח חוק חופש המידע.

שלוש שנים לאחר מכן, וכעבור שינויים משמעותיים לנוסח הראשוני שהגישה הוועדה, אישרה הכנסת את החוק ב-1998.

החוק

• הסעיף הראשון בחוק חופש המידע בישראל קובע כי "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה". בסעיף זה נקבע גם כי החוק חל על מי שאינם תושבי המדינה, עם סייגים מסוימים.
• החוק מונה את הרשויות עליהן הוא חל, וכן את גופי הביטחון והמודיעין שאינם כפופים לחוק.
• כן מונה החוק את המקרים שבהם אסור למסור מידע או שאין חובה על הרשות למסור מידע, ובכללם חשיפת מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בשלומו של אדם; מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות; מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה; מידע אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב; מידע בדבר דיונים פנימיים; ומידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי.
• החוק קובע כי בית המשפט לעניינים מנהליים הוא הערכאה שבה יידונו עתירות כנגד סירובה של רשות ציבורית לחשוף מידע.
  לפי החוק, רשאי בית המשפט לקבל לידיו את כל המידע המבוקש ולעיין בו, וכן רשאי בית המשפט להורות על מתן מידע מבוקש אם לדעתו העניין הציבורי בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין.
• כמו כן מחייב החוק את הרשויות הציבוריות למנות נציג מטעמן שיהיה מופקד על יישום החוק ברשות. עם זאת, אין החוק מכונן מנגנון לפיקוח על פעולותיהם של נציגים אלה.

יישום החוק

נראה כי בעוד שחוק חופש המידע הרחיב במידה רבה את נגישותם של אזרחי המדינה למידע הנמצא בידי הרשויות, המצב הנוכחי עדיין רחוק מלהיות משביע רצון.

הרשויות הציבוריות עדיין אינן נלהבות להעביר מידע לציבור, הציבור עצמו כמעט שאינו מודע לזכויותיו מתוקף החוק או שאינו ממהר להילחם על זכותו זאת, ובתי המשפט ממשיכים להפגין מידה נדיבה של כבוד כלפי שיקולי הרשויות כאשר הם מתבקשים לאלצן לחשוף מידע.

בכדי לשנות מצב זה:

• יש להקים מנגנון שיוכל לפקח על יישומו של החוק
• דרושה פעילות ציבורית להפעלת לחץ על הרשויות ליישם את החוק
• יש ליידע את הציבור הרחב לגבי זכויותיו והאמצעים להשיג את המידע שהוא מעוניין בו