דילוג לתוכן העמוד

התרומה, ההשפעה וזכות הציבור לדעת עליה

למאמר ב-NRG

"תנו לתרום בשקט" – זו תהיה ודאי תגובתם של רבים למקרא פסק דינה המנומק של השופטת ד"ר מיכל גונן-אגמון בעתירה שהגישה התנועה לחופש המידע באמצעות עו"ד אדווה מוג'ה, נגד קופת חולים כללית בדרישה שזו תחשוף את ההסכם שנחתם בינה לבין קרן משפחת שניידר, לקבלת תרומה להקמת בית החולים לילדים. בן אדם בסך הכל רוצה לתרום, מדוע שכל הציבור יתערב בהסכם בינו לבין קופת החולים?

כמובן שאנחנו בעד שאנשים יוכלו לתרום בשקט. זה פשוט מאוד: צריך לקחת צ'ק, לרשום סכום ולהעביר לגוף הנתרם. הבעיה מתעוררת כאשר התורם רוצה דבר מה בתמורה, ובין הצדדים נחתם הסכם. ככל שההסכם מסדיר את התרומה עצמה בלבד, ועניינים כמו גודל השלט שינציח את התורם, זה עדיין לא מאוד מעניין.

אבל ככל שההסכם הולך ומתארך ונהיה מרובה סעיפים-סעיפים בהם בית חולים ציבורי, רכושו של הציבור, לוקח בשם הציבור התחייבויות שונות, זה מתחיל להיות לא רק מעניין, אלא גם חשוב. העתירה הוגשה בעקבות שמועות שנפוצו בשנת 2007, לפיהן משפחת שניידר הייתה מעורבות בשאלת פיטוריו של מנהל בית החולים ומינוי מנהל אחר תחתיו.

לפי השמועות, שכדרכן ייתכן שהן נכונות וייתכן שהן מופרכות, ההסכם בין הצדדים מבטיח למשפחת התורם השפעה מתמשכת על מינוי מנהל בית החולים וחברי ההנהלה שבו. האם אין זה לגיטימי שמשפחה שתורמת 60 מליון שקל להקמת בית חולים תוכל להשפיע על בחירת המנהל?

אולי זה לגיטימי, אולי לא. לא זאת השאלה עליה צריך לענות כדי להתעניין בפרטי ההסכם. השאלה היא אם הציבור זכאי לדעת שמעורבות כזו קיימת ואם יש מקום לדיון ציבורי בדבר השפעתם של תורמים על גופים ציבוריים.

יש להניח שההסכם בין הצדדים הוא כשר למהדרין. זה אינו מבטל את העניין הציבורי שבו. בית החולים הוא גוף שלכולנו יש אינטרס וזכות לוודא שהוא מתנהל לא רק באופן כשר, אלא באופן הנכון, הראוי והמקצועי ביותר. עם כל הכבוד וההערכה הכנים והאמיתיים שיש לרכוש למשפחת שניידר, בית החולים קיים קודם כל כדי לשרת את הציבור, והציבור משקיע בו מדי שנה סכומי כסף גדולים הרבה יותר מתרומת המשפחה.

על כן, כאשר בית החולים מתחייב ששיקול הדעת המקצועי שלו בעניין כלשהו – מינויים, תקצוב, בינוי וכל עניין אחר – יהיה כפוף להסכמה עם גוף פרטי, חיוני שהדבר ייעשה תוך שקיפות מלאה. האם הפרסום עלול להרתיע תורמים עתידיים?

אין סיבה לחשוב שהתשובה היא חיובית. פסק הדין מצא שהאיזון בין זכותם של התורמים לפרטיות לבין זכות הציבור לפקח על התנהלות בית החולים מצדיק שההסכם כולו ייחשף פרט לגובה התרומה עצמה (שבדיווחים עיתונאיים הוערכה ב-60 מליון שקל) ואופן התשלום שלה.

לגבי יתר פרטי ההתקשרות, ככל שהם מעלים נושאים שהצדדים להסכם יכולים להסביר לציבור את ההגיון והצדק שבהם, אין מניעה שיעשו זאת. ככל שהם כוללים נושאים שהצדדים חושבים שיתקשו להגן עליהם ציבורית, אין מקום להצר על כך שנושאים כאלה עלולים לא להיות בסיס להסכמים עתידיים.

משרד הבריאות עצמו הגיע למסקנה שיש להגביר את השקיפות במערכת הבריאות, גם באשר לגובה תרומות מגופים שונים. ביוזמת הממשלה נקבע בחוק ההסדרים שאושר בכנסת לפני חודשיים כי כל תרומה שסכומה עולה על 2,500 שקל למוסד בתחום הבריאות תהיה מחויבת מעתה והלאה בדיווח גם למשרד הבריאות וגם לציבור הרחב.

החוק החדש בצירוף פסק הדין מבטיחים כי כל התקשרות בין גורם פרטי לגורם ציבורי בתחום הבריאות תהיה חשופה לעינו הבוחנת של הציבור. מי שרוצה להבטיח שמערכת הבריאות הציבורית תמשיך להיות ציבורית באמת, צריך לברך על כך.