בספטמבר 2007 פנתה עמותת רופאים לזכויות אדם לשירות בתי הסוהר כדי לקבל מידע על תמותת אסירים ועל כבילת כלואים בצאתם לקבל טיפול בבתי חולים. העמותה, שאחת ממטרותיה היא שמירה על בריאות האסירים, ביקשה בין השאר מידע על מספר המקרים שבהם יצאו כלואים מבתי הכלא לטיפול בבתי חולים, ועל מספר הכלואים אשר נכבלו או נאזקו בעת קבלת הטיפול.

בשירות בתי הסוהר לא טרחו אפילו לסרב לבקשה. פשוט לא ענו. זאת על אף שהחוק קובע כי על הרשות הציבורית להשיב ללא שיהוי ולא יאוחר מ- 30 יום מיום קבלת הבקשה, או לנמק את ההחלטה לדחותה. גם עתירה שהגישה התנועה לחופש המידע, באמצעות עו"ד אדוה מוגה, לא גרמה לשב"ס למצמצץ. ואז יום בהיר אחד שבוע לפני הדיון שנקבע בבית המשפט הגיע אלינו חלק מהחומר המבוקש.

מתברר שבשב"ס מוכנים לגלות כמה אסירים נפטרו בבית הסוהר ב-2007, וכמה כלואים נזקקו לטיפול בבתי חולים, אך בחרו שלא להשיב על השאלות הנוגעות לכבילת אסירים בעת שטופלו בבתי חולים אזרחיים. לטענתם אין להם מידע בעניין.

מדובר בסוגיה רגישה המעוררת מחלוקת בין רופאים וארגוני זכויות אדם לבין שירות בתי הסוהר. דו"ח ועדת מזוז לבחינת נהלי כבילת אסירים ועצירים בבתי חולים משנת 1998, קובע כי "הנחת המוצא צריכה להיות שאסיר או עציר, כמו כל חולה אחר, צריך להיבדק ולקבל טיפול רפואי ללא שהוא כבול באזיקים. כמו כן, כבילת אסיר או עציר במהלך שהותו בבית החולים לצרכי טיפול רפואי, אף שלא במהלך הבדיקה או הטיפול ממש, אינה מעשה שגרתי אוטומטי, אלא אמצעי הננקט רק באין אמצעים סבירים אחרים פחותים בחומרתם, למניעת סכנה ממשית להימלטות, או למניעת סכנה הנשקפת מהאסיר או מהעציר לציבור, לצוות הרפואי או לעצמו זאת לפי אמות מידה שיקבעו בנהלים".

אנחנו נמשיך לנסות לקבל את הנתונים שבשב"ס לא מעוניינים לחשוף באמצעות בית המשפט.

למידע החלקי שהעביר השב"ס

לידיעה בעניין