הרוב מוחלט של המשפטים הפליליים בארץ עטופים רק בעטיפה של הליך משפטי – יש בהם הקראה, הודאה של נאשם, ולאור ההודאה הזו ניתנת מייד הכרעת דין. "ככל שהשימוש בהסדרי הטיעון הופך לנפוץ יותר, ראוי שהדיווח והמעקב על אופן עריכתם יהיה מפורט יותר, כך שיבטיח אחידות במדיניות התביעה, שוויוניות ברמת הענישה ושקיפות", כך נכתב בדו"ח מבקר המדינה בשנת 2001. ואולם, למרות הדברים ועל אף השאלות הנוקבות אודות מידת הצדק שנעשית בבתי משפט והיכולת לפקח עליה לנוכח המציאות הזו – קבע השופט יגאל מרזל כי המדינה אינה חייבת למסור מידע על היקף עסקות הטיעון שהיא עורכת. בפסק דינו דחה מרזל את עתירתם של התנועה לחופש המידע ויוסף זוהר, דוקטורנט במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, הכותב את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "תופעת הסדרי הטיעון בישראל". העתירה הוגשה באמצעות עו"ד אילן יונש.

בבית המשפט הודתה המדינה כי אין בידיה נתונים מדויקים לגבי היקפם של הסדרי הטיעון שהיא עורכת. נתונים  שמסרה התגלו כרצופי סתירות ולא מהימנים. המדינה טענה כי אין מדובר במידע קיים והפקתו תחייב הקצאת משאבים בלתי סבירה. השופט מרזל השתכנע. "בנסיבות המקרה שלפני, בין המטרות הציבוריות החשובות שבאיסוף המידע וגילויו, לבין הקצאת המשאבים הדרושה להפקת הנתונים, אין מקום לחייב את הרשות", קבע.

חשוב להדגיש: המידע שביקשנו חייב להיות נגיש ולהימצא בידי המדינה ללא קשר לפניינתנו. כך עולה גם מהנחיות פרקליט המדינה מ-1989 בהן נכתב  כי "על מנת לאפשר מעקב אחר עריכת הסדרי טיעון והוצאתם אל הפועל, ייערך דיווח מסודר על ידי פרקליט המחוז בדבר הסדרי הטיעון במחוזו… בדרך זו, יקיים פרקליט המחוז פיקוח טוב יותר על ההסדרים, וניתן יהא לקבל מידע מדוייק על היקף השימוש בהסדרי טיעון, ועל תרומת ההסדרים לפעולת מערכת התביעה. יש לציין את דבר סיום התיק, בדרך של הסדר טיעון בדיווח על סגירת התיק במחשב".

בשנת 2001 התריע דו"ח מבקר המדינה מס' 51ב', על אי עמידה בהנחיות פרקליט המדינה,  בזו הלשון: "בתביעה המשטרתית ובפרקליטות אין נתונים מרוכזים על התיקים שהסתיימו בהסדרי טיעון, על הסיבות והשיקולים לעריכתם וכיוצא באלו נתונים כמפורט בהנחיות, המאפשרים פיקוח על הסדרי טיעון. לא נערך מעקב אחר אופן יישום ההנחיות של פרקליטת המדינה בתחום זה, ואין לדעת אם אחידות הענישה מיושמת".

את הבקשה הראשונה למידע על הסדרי הטיעון הגשנו באוגוסט 2009. ביקשנו לדעת כמה כתבי אישום הוגשו, כמה נמחקו וכמה הסתיימו בהסדרי טיעון. ביקשנו לדעת גם בכמה תיקים הסתיים הדיון המשפטי בהכרעה (כלומר בזיכוי או בהרשעה). את הנתונים ביקשנו בחלוקה לפי ערכאות ובתי משפט.

כחודש לאחר הגשת הבקשה למידע התקבלה תשובה ממשרד המשפטים, לפיה עקב מגבלות המערכת הממוחשבת, היענות לבקשה תצריך הקצאת עובד למשך שבעה ימי עבודה, ולכן אנו נדרשים לשלם אגרה בסך של 2,760 שקל תמורת המידע המבוקש. למרות שמדובר בסכום מופרז לדעתנו, הסכמנו לשלמו. חלפו חמישה חודשים נוספים עד שמשרד המשפטים שלח לנו מידע חלקי בלבד וגם הודיע לנו כי אין בכוונתו למסור את כל המידע המבוקש מאחר שאיסופו כרוך ב"הקצאת משאבים בלתי סבירה"

בפסק הדין כותב השופט מרזל כי הפרקליטות מעולם לא טרחה לערוך מעקב אחרי עסקות הטיעון שהיא חותמת, אין לה הגדרה אחידה למושג "הסדר טיעון" ולכן גם אין לה צורת רישום אחידה. מכאן שהרישום הממוחשב לא תמיד משקף את אופי תיק. בנוסף, במארס 2010 החליטה ועדת השרים לחקיקה להקים צוות שיטפל בכל היבטי עסקות הטיעון כדי להביא להסדרת התחום בחקיקה. למרות כל אלה קובע השופט כי הבקשה תפגע בתיפקוד הרשות בגלל הקצאת המשאבים הנדרשת לריכוזם.

"תיקי הפרקליטות שנסתיימו ולא בוערו, נמצאים בארכיב הפרקליטות המצוי במעלה אדומים, ואשר על כן ביצוע הבדיקה הידנית המבוקשת ידרוש שינוע של התיקים אל משרדי הפרקליטות. כאומדן, בכל הקשור לשינוע התיקים המתייחסים לבית המשפט המחוזי בתל אביב (שם מדובר ב-4,779 תיקים לעיון, לשם היעתרות לבקשה), הוערך השינוע ב-3,000 קרגלים שיהיה צורך לשנע, בעלות כוללת של 27,000 שקל, לא כולל מע"מ.

"הטיפול בבקשה דנן, חורג מן המשאבים הרגילים המוקצים לרשות המינהלית ויש בו כדי לחייב את הרשות להסיט משאב קיים ממשימתו העיקרית – פרקליטים וכוח עזר מקצועי שלהם – לצורך משימה אחרת שאינה בליבת תפקידיה של הרשות ולמשך זמן בלתי מבוטל. ישנו חשש – אף במידת הסתברות גבוהה – לשיבוש של ממש בעבודת הרשות. הדבר נובע מכך שאין מדובר במידע ממוחשב או מאוחסן, אלא במידע שנתבקש איסופו ועיבודו באופן ידני".

עו"ד אילן יונש, שייצג את העותרים: "נדמה שבמדינת ישראל חל בלבול במונח עובדי ציבור – עובדי ציבור, כשמם, הם עובדים של הציבור ולמענו (ולא בכדי נקראים בלועזית "משרתי ציבור"). פסק הדין בעצם קובע שעובד הציבור לא חייב לעבוד בשביל הציבור, וזאת עוד תוך הפרה מודעת של הנחיות פרקליט המדינה ומבקר המדינה ובעניין בעל חשיבות ועניין ציבורי רב.

אף גרוע מכך, פסק הדין נמנע מכל מילה של ביקורת על מחדלה החמור של הפרקליטות המסרבת לאסוף נתונים בדבר עסקות הטיעון מזה כעשור. למעשה, חרף כך זכתה הפרקליטות לציון לשבח מבית המשפט בדמותן של הוצאות שנפסקו לטובתה, אף  כי את המידע המהותי שהיה בידה מסרה רק לאחר העתירה. בכך לא רק שחוטא יצא נשכר, אלא ששוב יוצא מסר מצער מבתי המשפט: טוב יעשו רשויות אם לא יקיימו הנחיות לאיסוף מידע – כך לא יצטרכו למסרו. טוב יעשו אם לא יקיימו את הוראות חוק חופש המידע – אולי אף יצאו נשכרים כספית מכך. מובן שאיננו יכולים להשלים עם מסרים אלה, ולפיכך נגיש ערעור לבית המשפט העליון."

לפסק הדין עתירה על עסקות טיעון

לעתירת התנועה

הטיעון הפסול של הפרקליטות – פרשנות של איתמר לוין

המדינה הודתה שאין לה נתונים מהימנים