מה גרם למשרד הקליטה להסתיר מחקר שהזמין על רצח נשים בעדה האתיופית במשך חצי שנה? את המחקר ערכה החוקרת ד"ר שלווה וייל מהאוניברסיטה העיברית. ואולם למרות רצונה של החוקרת בחשיפת המחקר, ולמרות הסערה שהוא עורר בקהילה האתיופית בישראל, משרד הקליטה התעקש במשך ששה חודשים למנוע את פרסומו, וסירב לפניות רבות בעניין, בהן גם פניית התנועה לחופש המידע.

 ביולי 2011 פנתה התנועה לחופש המידע למשרד הקליטה בבקשה שיפרסם את המחקר שמומן בכספי ציבור. 45 ימים חלפו – שהם יותר משבועיים מהתקופה המותרת בחוק – עד שבמשרד טרחו להשיב לפנייה. "אנו דוחים את בקשתך מהנימוקים הבאים, כולם יחד וכל אחד לחוד:1. יש בגילוי המידע משום פגיעה בפרטיות, כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות. 2. יש בגילוי המידע משום חשש לפגיעה בביטחונו או בשלומו של אדם. 3. מדובר במידע שיש בגילויו פגיעה בצנעת הפרט של אדם שנפטר. 4. מדובר במידע על מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב", נכתב בתשובת משרד הקליטה.

חששות כבדים – שבמשרד לא טרחו ממש לפרט או לנמק. "החוק קובע כי רשות המקבלת בקשה על פי החוק תערוך איזון ציבורי בין המידע המבוקש לפגיעה שעלולה להיגרם ממסירת המידע", אומרת מנכ"לית התנועה לחופש המידע, אלונה וינוגרד, "במקום לפרסם את המחקר, שמומן כולו מכספי ציבור, בחר משרד הקליטה, מסיבות לא ברורות, להסתירו במשך ששה חודשים ובכך תרם להגברת החשד שמשהו שם פשוט לא בסדר".

והנה – הפתעה. יום בהיר אחד נחת  הגיע למשרדי התנועה המחקר המבוקש. אמנם עם לא מעט מחיקות לא ברורות, אבל בכל זאת המחקר בכבודו ובעצמו. והעיקרון פה הוא לא פחות חשוב – מחקר אקדמי שממומן מכספי ציבור נמסר לידיעת הציבור.

עכשיו נותר לקרוא מה כתוב בו

כתבה על המחקר בהארץ