התנועה לחופש המידע עתרה לבג"צ נגד משרד ראש הממשלה, בדרישה לחשוף את הפרוטוקולים של דיוני ועדת טרכטנברג ("הוועדה לשינוי חברתי-כלכלי") שהועברו לארכיון המדינה והפכו לחסויים למשך 15 שנה לפחות.

לטענת התנועה, החלטת משרד ראש הממשלה להעביר את הפרוטוקולים של הישיבות הסגורות של ועדת טרכטנברג לארכיון המדינה, משמעותה חיסיון על הפרוטוקולים למשך 15 השנים הבאות, והיא "אינה סבירה, נגועה בשיקולים זרים ואף גובלת בפעולה שלא בתום לב" וכן "קשה להימלט מהתחושה שהמניע האמיתי להעברת החומר לארכיון הינו רצונו של משרד ראש הממשלה להימנע מהעברת המידע". כך נכתב בעתירת התנועה שהוגשה באמצעות עו"ד אילן יונש ממשרד יקיר, יונש ושות'.

ועדת טרכטנברג, אותה מינתה ממשלת ישראל בעקבות גל המחאה החברתית ששטף את המדינה בקיץ 2011, החלה לפעול באוגוסט 2011 והגישה את המלצותיה לראש הממשלה לאחר פחות מחודשיים – ב-26 לספטמבר 2011.

הדו"ח אושר בכללותו באוקטובר של אותה שנה, אך חלקיו השונים מאושרים באופן פרטני ונכון להיות רבות מההמלצות בדו"ח טרם יושמו: על פי אתר המעקב אחר יישום המלצות הדו"ח של הסדנא לידע ציבורי והשר מיכאל איתן, מתוך 139 המלצות הוועדה יושמו 26 בלבד, 21 נמצאות "בתהליך", 68 "תקועות", 22 לא אומצו ו-2 נמצאות ב"קונפליקט", כלומר: קיימת אי הסכמה לגבי הסטטוס שלהן בין הגופים העוקבים בממשלה.

למרות חשיבותה הרבה של הוועדה, כאשר פנו אנשי התנועה לחופש המידע למשרד ראש הממשלה בבקשה לקבל במסגרת החוק את הפרוטוקולים של ישיבות הוועדה, הם נדהמו כאשר נענו כי יוכלו לקבל רק את הפרוטוקולים של הישיבות הפתוחות לציבור ("מפגשי השיתוף") , ואילו "על יתר החומר שהופקד בארכיון המדינה, חל חוק הארכיונים ומשום כך הוא חסוי ל-15 שנה, ובמידה שיש בחומר מידע אודות צנעת הפרט וביטחון המדינה תקופות החיסיון ארוכות יותר".

על פי חוק הארכיונים, יופקד בארכיון המדינה חומר ארכיוני שהוא חומר בעל ערך של מקור, או חומרים בעלי עניין לחקר העבר. לטענת התנועה, "הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג אינם שייכים לאף אחת מהקטגוריות הללו, משום שמדובר בסך הכל בפלט מחשב ש'מקומו אינו בארכיון'".

התנועה מוסיפה כי מניסיונה, היו בשנים האחרונות ניסיונות יצירתיים רבים של הרשויות להסתרת מידע, ואף רומזת על ניגוד העניינים של הממונה על חופש המידע במשרד ראש הממשלה ש"הנה, בתפקידה הרגיל, עובדת ארכיון המדינה – ומכאן כנראה קצרה הדרך להעברת המידע המבוקש לארכיון".

גם הסירוב לבקשת המידע נעשה לדבריהם בידי היועצת המשפטית של ארכיון המדינה: "לשתי עובדות הציבור הללו הסמכות למסור את המידע אפילו אם הועבר לארכיון אך בקשת התנועה נדחתה על ידן תוך שהן מסתתרות תחת שולי שמלת החיסיון הארכיוני ל-15 שנה לפחות".

משרד ראש הממשלה טען בפני התנועה, כי העברת החומר לגניזה נבע מרצונם של עובדי הארכיון שרצו לשמור על המידע "באופן מסודר ומלא". בתגובה לכך, "תוהה" התנועה כיצד ייתכן שהפרוטוקולים של הדיונים ה"פתוחים" מישיבות השיתוף לא הועברו לארכיון – "האם אין חשיבות לשמירתם באופן מסודר ומלא?" נשאל בעתירה. מסקנת התנועה: העברת הפרוטוקולים לארכיון נעשתה מ"שיקולים זרים, לאור ניסיון לחמוק מחובת מסירת המידע".

בנוסף מצביעה התנועה על ההתנגשות הקיימת בין חוק חופש המידע לבין חוק הארכיונים: בעוד שהראשון מאפשר מסירת מידע מבלי שהמבקש יידרש לנמק את הסיבה לבקשתו וכאשר הרשות היא זו שצריכה לנמק מדוע לא תמסור את המידע לידיו, ברירת המחדש של השני היא דווקא אי מסירת מידע עד שתקופת ההגבלה (15-70 שנה) לא עוברת.

עם זאת, התקנות מאפשרות להגיש בקשה לעיין ב"חומר מוגבל" באמצעות הגשת בקשה למפקיד החומר (במקרה זה משרד ראש הממשלה) המחליט אחרי התייעצות עם הגנז. בניגוד לחוק חופש המידע, מבקש המידע הוא זה שצריך לשכנע מדוע יש לחשוף בפניו מידע בטרם הזמן. בנוסף, חוק חופש המידע לא חל על חומרים שהופקדו בארכיון.

"עבודת הוועדה כוועדה ממלכתית תמה, אולם הטיפול בהמלצותיה ואף בדיוניה רחוק מאד מסיום", נכתב בעתירה. "לא ניתן להעלות על הדעת כיצד ניתן לכנות את הפרוטוקולים המבוקשים "חומר ארכיוני" או "מידע לא אקטואלי" – ולפיכך לא ניתן לקבל את החלטת המשיב (משרד ראש הממשלה) לקבור את המידע בארכיון המדינה למשך 15 שנה".

לדברי מנכ"לית התנועה לחופש המידע, עו"ד אלונה וינוגרד, "על פי חוק הארכיונים מידע אמור לעבור לארכיב לאחר שהרשות מסיימת את הטיפול בו – אך המקרה של ועדת טרכטנברג הוא דוגמה מובהקת לעניין שהטיפול בו לא הסתיים: לא כל ההמלצות יושמו, הנושא עדיין בוער על סדר היום הציבורי ואפילו עומד במרכז מערכת הבחירות. חמור מאוד בעינינו שהציבור לא יקבל הזדמנות להבין מה קרה שם בעקבות המחאה שהוציאה מאות אלפי ישראלים לרחוב".

לעתירה שהגישה התנועה