דילוג לתוכן העמוד

חופש מידע גם לחיות: בית המשפט הורה למדינה לחשוף מידע על ניסויים בבעלי החיים בישראל

עתמ (י-ם) 14037-05-12‏ ‏ העמותה למען מדע מוסרי נ' יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים____________________________________________________________________________________________________בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

לפני כב' השופט י' נועם

עת"מ 14037-05-12 העמותה למען מדע מוסרי ואח' נ' יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים ואח'
העותרים 1. העמותה למען מדע מוסרי2. עו"ד שגיא אגמוןעותרים 1 ו-2 באמצעות עותר 2, עו"ד שגיא אגמון

3. מאחורי דלתות המעבדה

משיבה 3 ע"י ב"כ עו"ד ליויאן סגל

נגד
המשיבים 1. יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים2. הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות משיבים 1 ו-2 באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

3. התאחדות התעשיינים, איגוד הכימיה, הפרמצבטיקה ואיכות הסביבה

משיבה 3 ע"י ב"כ עוה"ד טל בנד ורן פוגל

4. האוניברסיטה העברית

5. הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל

6. אוניברסיטה תל אביב

7. מכון ויצמן למדע

8. אוניברסיטת בר אילן

9. אוניברסיטת חיפה

10. אוניברסיטת בן גוריון בנגב

משיבים 10-4 ע"י ב"כ עו"ד גילי שפר

 

— סוף עמוד 1 —

 

°

העותרים הגישו עתירה מינהלית לפי חוק חופש המידע, נגד הימנעותו של משיב 1, יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים, ממתן החלטה בבקשה שהגישו לקבלת מידע אודות ניסויים שנערכים בישראל בבעלי חיים. בכתב-התשובה ניתנה החלטתם של המשיבים להיעתר לחלק הארי בבקשתם של העותרים ולהתיר את חשיפת מרבית המידע המבוקש. העותרים מתנגדים להחלטה האמורה.

°

.

°

בית המשפט קיבל את העתירה ברובה ופסק כלהלן:

°

תנאי מקדמי לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע הוא שמטרת הבקשה תהלום את תכליות החוק, בשל חשש ממדרון חלקלק של ניצול החוק שלא למטרותיו.

°

יש לדחות את טענות המשיבות לפיה מסירת המידע שבמחלוקת לא תביא לפגיעה בפרטיותם של החוקרים. מדובר, לכל היותר, באפשרות רחוקה להתממשותו של סיכון לפגיעה בשלומם או ביטחונם של חוקרים במוסדות המחקר כתוצאה מפרסום המידע שבמחלוקת; ואין די בכך כדי להיכנס לגדרה של העילה הקבועה בסעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע, ולשמש כטעם להימנעות ממסירת המידע שבמחלוקת.

°

אם אין במידע המתבקש כל זיקה לחוקרים עצמם – ממילא אין במסירתו משום פגיעה בפרטיותם; ומשכך, לא קמה עילה לחסום את דרכם של העותרים מלקבל את המידע שבמחלוקת מטעמים של פגיעה בפרטיותם של החוקרים לפי סעיף 9(א)(3) לחוק.

°

לא מתקיימת עילה להימנעות ממסירת המידע שבמחלוקת, לפי סעיף 9(ב)(7) לחוק חופש המידע, על בסיס הטענה כי מדובר במידע שאי-גילויו היה תנאי למסירתו. קשה להלום טענה לפיה המידע הנמסר למועצה ולוועדות כחלק מבקשה לקבלת אישור לביצוע ניסויים בבעלי חיים, מועבר בתנאי כלשהו.

°

משלא צוינה פגיעה קונקרטית במידע, באינטרס או בגורם כלשהו, הרי שהאפשרות ל"פגיעה ממשית" שתגרם למי ממוסדות המחקר – נותרה בגדר אפשרות תיאורטית בלבד; וקשה להלום החלטה המורה על הימנעות גורפת ממסירת המידע שבחלוקת לפי סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע, רק לנוכח אפשרות תיאורטית זו.

°

פסק-דין

העתירה

  1. לפניי עתירה מינהלית לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, שהגישו שלושת העותרים – העמותה למען מדע מוסרי, עו"ד שגיא אגמון, ועמותת מאחורי דלתות המעבדה – עמותות הפועלות למען זכויות בעלי חיים בישראל וכן עורך-דין הפעיל בתחום; נגד הימנעותו של משיב 1, יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים, ממתן החלטה בבקשה שהגישו לקבלת מידע אודות ניסויים שנערכים בישראל בבעלי חיים, בהתאם להוראות חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים)

— סוף עמוד 2 —

, תשנ"ד-1994. בכתב-התשובה ניתנה החלטתם של המשיבים – יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים, משיב 1 כאמור, וכן משיבה 2, הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות – להיעתר לחלק הארי בבקשתם של העותרים ולהתיר את חשיפת מרבית המידע המבוקש. הוחלט למסור לעותרים פרטים אודות כל ניסוי שנערך בישראל בבעלי חיים תוך ציון הפרטים הסטטיסטיים שהתבקשו, למעט שניים – שם המוסד שבו נערך כל ניסוי, וציון העובדה האם מדובר בניסוי "היברידומות"; זאת, משנקבע כי מידע זה ראוי להגנה על-יסוד עילות שונות הקבועות בחוק חופש המידע. העותרים גורסים, כי בפועל לא הוכח טעם של ממש שלא למסור את המידע, כי לא ניתן משקל לאינטרס הציבורי שבחשיפתו ובעניינם של העותרים בו, וכי בנסיבות אלו, ההחלטה הנ"ל בלתי סבירה.

במהלך הדיון בעתירה נעתרתי לבקשתה של התאחדות התעשיינים – איגוד הכימיה, הפרמצבטיקה ואיכות הסביבה, להצטרף כמשיבה 3 בעתירה, כמי שמייצגת חברות אשר מבצעות ניסויים בבעלי חיים; ומאותם המטעמים הוריתי על צירופם של משיבים 10-4– האוניברסיטה העברית, הטכניון, אוניברסיטת תל-אביב, מכון ויצמן למדע, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב (בהתאמה).

הרקע לדיון בעתירה – ניסויים בבעלי חיים בישראל

  1. ניסויים בבעלי חיים בישראל מתבצעים על-פי הוראות חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשנ"ד-1994 (להלן – חוק הניסויים). כפי שעולה מהצעת החוק, מטרתו היא "למצוא את האיזון המתאים בין הצורך להמשיך ולבצע ניסויים בבעלי חיים כדי לקדם את המחקר והרפואה, ובין הצורך למנוע ניסויים מיותרים ומיזעור הסבל הנגרם לבעלי החיים במהלכם" (הצעת חוק צער בעלי חיים, התשנ"ב-1992, ה"ח 2127 (11.3.1992)). כאמור שם, "הצעת החוק היא פרי פשרה בין גורמים המתנגדים לניסויים כלשהם בבעלי חיים, לבין גורמים הסבורים כי ניתן לבצע ניסויים כאלה ללא כל פיקוח. הפתרון המוצע מאפשר עריכת הניסויים תוך פיקוח וניסיון למזער ככל האפשר את הסבל".

— סוף עמוד 3 —

  1. כחלק מהאיזון כאמור, מגדיר החוק את המטרות הכלליות שלשמן ניתן לערוך ניסויים בבעלי חיים בישראל, בכפוף להיתר שיינתן לכך בנסיבות ובתנאים המנויים בחוק. כך, קובע סעיף 1 לחוק, כי "ניסוי בבעלי חיים" הִנו "ניסוי בבעלי חיים, שנועד לאחד מאלה: (1) קידום הבריאות, הרפואה ומניעת סבל; (2) קידום המחקר המדעי; (3) בדיקה או ייצור של חומרים או חפצים; (4) חינוך והוראה".
  2. חוק הניסויים הורה על הקמתה של מועצה לניסויים בבעלי חיים (להלן גם – המועצה), אשר מונה 23 חברים שתפקידיהם מוזכרים בסעיף 2 לחוק הנ"ל, ואחד מהם ממונה על-ידי שר הבריאות כיו"ר המועצה. סעיף 4 לחוק הניסויים קובע כי המועצה "ממונה על נושא הניסויים בבעלי חיים", ובכלל זה היא מוסמכת לקבוע כללים למתן היתרים לעריכת ניסויים בבעלי חיים, לדרכי ביצוע הניסויים, להכשרה בתחום מזעור הסבל לחיות מעבדה ולמספר מרבי של ניסויים שיערכו בבעל חיים אחד. מכוח סמכות זו, פורסמו כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשס"א-2001 (להלן – כללי הניסויים או הכללים); אשר מסדירים, בין-היתר, את אופן הגשת הבקשה לקבלת היתר לעריכת ניסוי, תנאי החזקת בעלי החיים, דרכי עריכת ניסויים והליכי בחינת בקשות להיתרים לניסויים נוספים באותם בעלי חיים.

כמו-כן, סעיף 12 לחוק הניסויים מקנה למועצה סמכות להעניק היתר למוסד, קרי – היתר כללי לבצע ניסויים בבעלי חיים, ככל שמתקיימים במוסד זה תנאי סעיף 12 לחוק; כאשר "מוסד" לצורך חוק זה מוגדר כ"מוסד מדעי, מחקרי, רפואי, תעשייתי, חינוכי או להשכלה גבוהה שנערכים בו ניסויים בבעלי חיים, לרבות בית חיות" (סעיף 1 לחוק הנ"ל). כפי שצוין בכתב-התשובה, המועצה העניקה היתרים לפי סעיף 12 לחוק הניסויים ל-50 מוסדות בישראל; ורשימת המוסדות הללו מפורסמת וגלויה לכל.

— סוף עמוד 4 —

בכל הנוגע למתן אישור לביצוע ניסוי ספציפי הכולל שימוש בבעלי חיים, מורה סעיף 13 לחוק הניסויים, כי על המועצה למנות מבין חבריה ועדה המוסמכת להתיר ניסויים בבעלי חיים, אשר תוסמך להתיר ניסויים כאמור, לאחר שמצאה כי ניסוי שבעניינו הוגשה בקשה להיתר עומד בדרישות חוק הניסויים ובהוראות המועצה (להלן – הוועדה הארצית או הוועדה). מדובר בוועדה בת שלושה חברים לפחות, ובהם וטרינר אשר יכהן כיושב ראש, חוקר מתחום מדעי החיים או הרפואה וחבר אחד שלא מתחום מדעי החיים או הרפואה. בצד זאת מורה סעיף 14 לחוק הניסויים, כי סמכויות הוועדה האמורה יכולות להתבצע גם על-ידי ועדה פנימית, שאחד מחבריה הוא רופא וטרינר, שיכול להקים – משרד ממשלתי, מוסד להשכלה גבוהה, מוסד חינוכי או מוסד שאישרה המועצה לעניין זה; והוועדה הפנימית תמלא, עבור אותו מוסד, את תפקידי הוועדה שלפי סעיף 13 (להלן – ועדה פנימית). בקשה לקבלת היתר לביצוע ניסוי מסוים בבעלי חיים, מוגשת על-גבי טופס מתאים שפורסם במסגרת כללי הניסויים, ובגדרו נדרש מבקש הניסוי למסור פרטים אודותיו; ואופן הטיפול וההחלטה בה – מוסדר בכללים.

  1. בנוסף, קובע חוק הניסויים מנגנוני פיקוח על ביצוע הניסויים בבעלי חיים על-ידי המורשים לכך, המוסדרים בסעיפים שונים בחוק. כך למשל, קובע סעיף 6 לחוק הנ"ל כי חברי המועצה רשאים לבקר בכל מקום שבו נערך ניסוי לפי חוק זה; ואף וטרינר מפקח, שמונה על-ידי שר הבריאות, רשאי להיכנס בכל עת לכל מוסד ולוודא שהוראות החוק אכן מתקיימות בו (סעיפים 5(ב) ו-15 לחוק הניסויים). בנוסף מורה סעיף 16 לחוק הניסויים על הקמתה של ועדת ביקורת, אשר מוסמכת לבטל או לשנות את ההיתר שניתן למוסד, להורות זמנית על הפסקת הניסויים וכן להתנות את המשך הניסויים בכל תנאי שתמצא לנכון, זאת אם מצא הווטרינר המפקח כי ניסוי נערך במוסד תוך חריגה מהיתר שניתן לו. כמו-כן, סעיף 11 לחוק הנ"ל מחייב כל חוקר העורך ניסוי לפי חוק זה, לנהל רישומים אודות הניסוי, ובסיומו – לדווח על תוצאותיו לוועדה שהתירה את ביצועו. בנוסף, סעיף 17 לחוק הניסויים מטיל חובה על כל מוסד למסור למועצה, אחת לשנה, פירוט בכתב אודות הניסויים שביצע במהלך השנה שקדמה.

— סוף עמוד 5 —

יודגש, בכל הנוגע למידע שהמוסדות מחויבים למסור למועצה או לוועדות כאמור, כי סעיף 22 לחוק הניסויים קובע הוראות בדבר "שמירת סודיות", כדלהלן: "מי שממלא תפקיד מכוח חוק זה, לא יגלה ידיעה או תוכנו של מסמך שהגיעו לידיו מכוח תפקידו אלא על פי היתר בכתב מאת יושב ראש המועצה…".

  1. בשנת 2006 הקימה המועצה מערכת ממוחשבת אשר מרכזת את המידע שברשותה לגבי בקשות שאושרו לקבלת היתרים לביצוע ניסויים בבעלי חיים בישראל לפי החוק (להלן – המערכת הממוחשבת או המערכת); זאת, בעקבות הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים בגין אי-מסירת מידע שביקשו העותרים, ובמסגרת הסכמה שאליה הגיעו העותרים עם המשיבים (בג"ץ 3728/11 העמותה למען מדע מוסרי נ' יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים [פורסם בנבו] (25.1.12)). מכתבי-הטענות על נספחיהם עולה, כי משרד הבריאות הורה על הקמת המערכת הנ"ל, אשר תאפשר הפקת מידע סטטיסטי על בקשות לאישור ניסויים בבעלי חיים, והצגת הנתונים תוך פילוח סטטיסטי בהתאם לעילות לאישור ניסויים כאמור על-פי חוק הניסויים; ובפרט: "פילוח, בין היתר, לפי סוגי בעלי החיים ומספרם שבהם נערכים ניסויים לפי ארבע העילות שבחוק [הניסויים], לפי השאלה אם ייגרם נזק לבעלי החיים לפי הגדרות הקבועות מראש או אם יינתנו משככי כאבים, לפי מספר העכברים שייערך בהם ניסוי היברידומות, לפי השאלה כמה בעלי חיים מיועדים לתמותה או לשיקום, ולפי זהות המוסד מבצע הניסוי".

הרקע העובדתי

  1. עניינה של העתירה בבקשה לקבלת מידע מהמערכת הממוחשבת שהקימה המועצה, בדבר בקשות שהגישו חברות ומוסדות שונים (להלן יקראו יחד – מוסדות המחקר או המוסדות) לביצוע ניסויים בבעלי חיים, שאושרו על-ידי הוועדות שהוקמו לפי סעיפים 13 ו-14 לחוק הניסויים. יודגש כבר עתה, כי העתירה אינה עוסקת בכלל הבקשות שהוגשו או במידע אודות בקשות שנדחו; אלא שעניינה הוא במידע סטטיסטי אודות ניסויים שאושרו לביצוע.

— סוף עמוד 6 —

הבקשה לקבלת המידע כאמור, העומדת בלב עתירה זו, הוגשה על-ידי שלושת העותרים שלפניי: עותרת 1 – העמותה למען מדע מוסרי, אשר פועלת למען תקינות ציבורית ומוסרית בתחום המדע, לרבות בכל הנוגע לניסויים בבעלי חיים; עותר 2 – עו"ד שגיא אגמון, פעיל במסגרות שונות להגנת בעלי החיים ובא-כוחה של עותרת 1; ועותרת 3 – עמותת "מאחורי דלתות המעבדה" – הפועלת למען זכויות בעלי חיים.

  1. בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים שונים בנוגע לבקשת העותרים לקבלת מידע אודות ניסויים בבעלי חיים בישראל; ועתירה זו הִנה למעשה גלגול נוסף של אותה בקשה. בקצרה יצוין, כי בקשתם הראשונה של העותרים לקבלת המידע הוגשה בשנת 2002, ומשסורבה – פנו לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, אשר הורה למדינה למסור להם חלק מהמידע המבוקש (עת"מ (ת"א) 1428/02 העמותה למען מדע מוסרי נ' הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות [פורסם בנבו] (3.8.03)). במסגרת ערעור שהוגש על פסק-דין זה לבית-המשפט העליון, הגיעו הצדדים לַהסכמה שאוזכרה לעיל בדבר הקמת המערכת הממוחשבת כאמור (עע"מ 8689/03 הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות נ' העמותה למען מדע מוסרי [פורסם בנבו] (20.1.04)). מכתבי-הטענות עולה, כי המערכת החלה לפעול לבסוף בשנת 2006.
  2. ביום 2.12.10 פנה עותר 2 למשיבה 2, הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות (להלן גם – הממונה) בבקשה לקבל נתונים סטטיסטיים אשר נאספו במערכת הממוחשבת ממועד הפעלתה. בכלל זה ביקש הלה כי עבור כל אחד מהניסויים אשר דווחו בתקופה זו למועצה יימסר מידע לפי שמונה קריטריונים: שם המוסד עורך הניסוי; מספר בעלי החיים שבהם נערך הניסוי; מינם הביולוגי של בעלי החיים; מטרת הניסוי, על-פי המטרות המוגדרות בחוק הניסויים; רמת הסבל הנגרמת מהניסוי; האם בעלי החיים הועברו להמתה או לשיקום בסוף הניסוי; והשנה שבה החל הניסוי (או לחלופין, השנה שבה דווח). בצד זאת ביקש עותר 2, כי "הניסויים לשם גידול

— סוף עמוד 7 —

נוגדנים חד שבטיים (היברידומות) בגוף החי בעכברים יסומנו באופן אשר יאפשר את זיהויים מתוך מכלול הניסויים" (להלן – הבקשה).

לנוכח חשיבות הדברים יצוין, כפי שעולה מכתבי-הטענות וכן מפסק-הדין בעת"מ (ת"א) 1428/02 (לעיל), [פורסם בנבו] כי ניסוי בשיטת ההיברידומות (להלן גם – ניסוי היברידומות או שיטת היברידומות) הִנו הליך להפקת נוגדנים חד-שבטיים, המשמשים כתרופות מצילות חיים, ובכלל זה לריפוי סוגים שונים של מחלת הסרטן. בשלב הראשון של ניסוי היברידומות מוזרק לבעל-חיים (בדרך-כלל עכבר) אנטיגן מסוים, על-מנת שהמערכת החיסונית שלו תפתח נוגדנים נגד האנטיגן שהוזרק. כעבור שלושה ימים מומת העכבר, והטחול מוצא מגופו כדי לבודד מתוכו תאי לימפוציטים המסוגלים לייצר את הנוגדנים המבוקשים. השלב הבא בניסוי מתבצע כולו מחוץ לגופו של בעל החיים ("in vitro"), ובגדרו מיוצר תא מלאכותי המורכב מתאי הלימפוציטים שהוצאו כאמור מגופו של בעל החיים, וכן מתא סרטני; וכך נוצרת היברידומה – תא אשר מסוגל להתרבות במהירות בדומה לתא סרטני "טיפוסי", ויכול לייצר כמות גדולה של נוגדנים. לאחר מכן, במסגרת הניסוי, מופקת כמות גדולה של נוגדנים למטרות מחקר, וזאת באמצעות אחת משתי שיטות אפשריות. השיטה האחת נעשית בדרך של "in vivo", ובגדרה מזריקים את ההיברידומות לחלל הבטן של בעלי חיים (לרוב עכברים), שם מתרבות ההיברידומות ויוצרות גושים סרטניים, המפיקים כמות גדולה של נוגדנים. הנוגדנים מופרשים בריכוזים גדולים לנוזל חלל הבטן של בעל החיים, והחוקר שואב את הנוזל באמצעות מזרק; ואין מחלוקת כי הליך זה מסב לבעל החיים כאב רב. השיטה השנייה לייצור כמות גדולה של נוגדנים נעשית "in vitro", כלומר – מחוץ לגוף החי, באמצעות טכנולוגיות חלופיות. יוער בהקשר זה, כי על פי "כללי NRC" – חוברת " Guide for the Care and Use of Laboratory Animals" שמפרסמת המועצה הלאומית למחקר של ארצות הברית (NRC) כעדכונה מזמן לזמן – אשר קיבלו תוקף חוקי בישראל במסגרת אימוצם בכללי הניסויים – יש להעדיף את שיטת "in vitro" (שבגדרה נערך השלב השלישי בניסוי מחוץ לגופו

— סוף עמוד 8 —

של בעל החיים), אלא אם קיימת סיבה שלא לעשות כן, לאחר שהוברר שהגידול באמצעות שיטת "in vivo" אינו פרקטי.

  1. בתשובה מיום 27.2.11 סירבה הממונה לבקשה, לאחר שיו"ר המועצה (משיב 1) התנגד למסירת המידע. יוער, כי פנייתה של הממונה ליו"ר המועצה בטרם קבלת החלטתה, נעשתה לנוכח הוראות סעיף 22 לחוק הניסויים, המטילות כאמור חובת שמירת סודיות על מידע שהתקבל במסגרת הליכים לפי חוק הניסויים, אלא באישור משיב 1 (בג"ץ 3728/11, לעיל).

עוד יצוין, כי בסמוך לכך, בחודש מארס 2011, פרסמה המועצה דו"ח נתונים סטטיסטיים בדבר שימוש בבעלי חיים בישראל לצורכי מחקר; אולם לעמדת העותרים מדובר במידע מצומצם בלבד.

  1. בעקבות ההחלטה הנ"ל פנו עותרות 1 ו-3 למשיבים, בבקשה לשקול מחדש את ההחלטה ולהורות על פרסום המידע; ובין-השאר טענו, כי ההנמקה שניתנה להחלטת הסירוב, מבלי שנעשתה קודם לכן פנייה לגופים הרלבנטיים לבירור עמדתם – מחזקת את התחושה שהמועצה לא הפרידה בין הנתונים שמסירתם מותרת לדעתה, לבין אלו שלשיטתה אסורים לפרסום. משלא נמסרה תגובה על המכתב האמור, הגישו העותרים עתירה נוספת לבית-המשפט העליון נגד ההחלטה מיום 27.2.11. במסגרת הדיון בעתירה הודיעו המשיבים כי הבקשה לקבלת המידע תיבחן מחדש, ובכלל זה תתבקש התייחסותם של צדדים שלישיים שעלולים להיפגע מחשיפת המידע. לנוכח האמור, הורה בית-המשפט העליון על מחיקת העתירה, אשר מיצתה את עצמה משהוחלט על קבלת החלטה חדשה (בג"ץ 3728/11, לעיל). בסמוך לאחר מתן פסק-הדין פנו העותרים במכתב נוסף למשיבים מיום 29.1.12, ובו ביקשו למסור להם בהקדם את החלטתם החדשה; ופנייה נוספת נשלחה ביום 27.2.12. משלא נמסרה תשובה – הוגשה העתירה דנן.

ההחלטה לגילוי חלק מהמידע המבוקש ויריעת המחלוקת

— סוף עמוד 9 —

  1. בכתב-התשובה מטעם משיבים 1 ו-2 (להלן – המדינה) נמסרה החלטה חדשה בבקשתם של העותרים, להתיר את חשיפת מרבית המידע שהתבקש; זאת, על אף התנגדותם של צדדים שלישיים רלבנטיים, שאליהם פנה בטרם קבלת ההחלטה, לפי הוראות חוק חופש המידע. בהחלטתה החדשה, מתירה המדינה היום לחשוף ששה נתונים אודות כל ניסוי שאושר לביצוע ונתוניו נאגרו במערכת הממוחשבת, ובכללם זה – השנה שבה החל כל ניסוי (או לחלופין, השנה שבה דווח), מספר בעלי החיים שבהם נעשה שימוש בכל ניסוי, מינם הביולוגי, מטרת הניסוי, רמת הסבל הנגרמת מהניסוי וכן פירוט בדבר העברת בעלי החיים להמתה או לשיקום בסוף הניסוי; אולם הוחלט שלא לחשוף את שם המוסד עורך הניסוי, וכן שלא לסמן ניסויים שנעשים בשיטת היברידומות (להלן – המידע שבמחלוקת).

החלטה זו, אשר עומדת ביסוד העתירה דנן, נשענה על מספר אדנים: חשש מפני פגיעה בזכויות יוצרים, סודות מסחריים או פגיעה בעלת ערך כלכלי במוסדות המחקר או גופים העוסקים במחקרים מאושרים בעלי חיים בישראל, לפי סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע; ההנחה לפיה מדובר במידע שנמסר למועצה מתוך ציפייה שלא יפורסם, ולכן יש להימנע מחשיפתו לפי סעיף 9(ב)(7) לחוק חופש המידע; חשש לפגיעה בעבודת המועצה, לפי הוראות סעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע; וכן חשש מפגיעה בעבודתם השוטפת של מוסדות המחקר, הטרדת החוקרים ופגיעה בפרטיותם, זאת לפי סעיפים 9(ב)(6), 9(א)(1) ו-9(א)(3) לחוק.

הואיל וההחלטה על נימוקיה נמסרה במסגרת כתב-התשובה של המדינה, כך שטיעוני המדינה הִנם, למעשה, טעמי ההחלטה, אשר נשענים על הוראות חוק חופש המידע והרציונאליים העומדים בבסיסו; והיות שכל הצדדים התייחסו לכל טעם מטעמי ההחלטה באופן פרטני בהרחבה, בזיקה להוראות החוק ולפסיקה הרלבנטית – תיסקר תחילה המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לעתירה דנן, ולאחריה יובאו כל אחד מאדני ההחלטה בדבר חיסוי המידע המבוקש, לרבות טיעוני כל המשיבים התומכים בו, בצד עמדת העותרים לגבי כל נימוק. בתום כל פרק,

— סוף עמוד 10 —

תינתן הכרעה בשאלת הטעם הקונקרטי הנדון לאי-גילוי המידע; קרי – בסבירות החלטתה של המדינה, בנסיבות העניין, בדבר התקיימותה של העילה הרלבנטית מבין אלו הקבועות בסעיף 9 לחוק חופש המידע.

הרקע הנורמטיבי – חוק חופש המידע

  1. חוק חופש המידע שנחקק בשנת 1998, מעגן את זכותם של אזרחי המדינה ותושביה לקבל מידע מרשויות הציבור. שורשיה של זכות זו עוגנו בפסיקה מקדמת דנא, אולם החוק הרחיב את הזכות לקבל מהרשויות מידע אף בנושא שאין למבקש נגיעה ישירה בו (עע"מ 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד מבקר המדינה, פ"ד נח(1) 465, 472 (2003)).
  2. בבסיסה של הזכות לקבלת מידע עומדים מספר רציונאליים. כך למשל, הזכות למידע נתפסת כחיונית לצורך מימוש זכות היסוד החוקתית לחופש הביטוי והבעת הדעה. היא מהווה תנאי להגשמתה של זכות הציבור לדעת, וליכולתו של הציבור לבטא את דעותיו ועמדותיו בגדרו של השיח הציבורי, ועל-כן הִנה חיונית לקיומו ולתִפקודו התקין של המשטר הדמוקרטי. בהקשר זה נפסק, כי "אין חופש ביטוי בלא זכות לדעת ואין זכות לדעת בלא חופש מידע", ולפיכך, "ללא הבטחת זכות הנגישות למידע… לא יוכל האדם לקבל מידע הדרוש לו לשם גיבוש דעתו וביטויה" (עע"מ 11120/08 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות ההגבלים העיסקיים [פורסם בנבו] (17.11.10)). תכלית זו כרוכה במטרה נוספת של חוק חופש המידע, שלפיה חופש המידע משמש אמצעי חיוני בידי הציבור להפעלת פיקוח וביקורת ראויים ויעילים על הרשויות לשם הבטחת תִפקודן התקין; וכבר צוין בפסיקה בעניין זה, כי "חופש המידע מבטיח את שקיפות פעולתו של השלטון ואת העמדתו "באור השמש" והוא חיוני לקיום ביקורת על השלטון כמו גם לאמון הציבור בשלטון" (עע"מ 10845/06 שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו [פורסם בנבו] (11.11.08)). בנוסף, משקף החוק את הרציונאל הרואה ברשות הציבורית כנאמן הציבור, אשר המידע הנאסף על-ידה הִנו לטובת כל אחד מיחידיו, שכן

— סוף עמוד 11 —

"חשיבותה של זכות הציבור למידע נעוצה בתפיסה כי המידע המצוי בידי הרשות הציבורית הינו קניינו של הציבור, ומכאן שהרשות המשמשת אך כנאמן הציבור, אינה יכולה לנהוג בו כאילו היה קניינה" (עע"מ 11120/08, בעניין התנועה לחופש המידע, [פורסם בנבו] לעיל; על התכליות העומדות ביסוד החוק, בהרחבה, ראו: עע"מ 7024/03 עו"ד אריה גבע נ' יעל גרמן ואח' [פורסם בנבו] (6.9.06); עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון "הארץ" [פורסם בנבו] (19.1.06); ועע"מ 6013/04 מדינת ישראל, משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד ס(4) 60, 76 (2005)).

  1. חוק חופש המידע מתווה את היקפה של הזכות לקבלת מידע ואת גבולותיה, באמצעות שלוש מסננות הקבועות בו, אשר דרכן יש לבחון את זכאותו של המבקש לקבלת מידע מהרשות ציבורית (עע"מ 8282/02 בעניין הוצאת עיתון "הארץ"; ועע"מ 9341/05 התנועה לחופש מידע נ' רשות החברות הממשלתיות [פורסם בנבו] (19.5.09)). המסננת הראשונה, המשרטטת את היקפה של הזכות לחופש המידע, מצויה בסעיף 1 לחוק, הקובע כי "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה"; דהיינו – "נקודת המוצא של חוק חופש המידע היא, כי בכפוף לסייגים המפורטים בו, זכאי האזרח לקבל מידע המצוי בידיה של הרשות" (עע"מ 10845/06, בעניין שידורי קשת, לעיל). המסננת השנייה מבטאת את ההכרה ביחסיות הזכות, ובכך שככל זכות אחרת, לעיתים צריכה היא לסגת מפני זכויות ואינטרסים אחרים. מסננת זו קובעת את הסייגים לחובת הרשות למסור מידע למבקש, וכן כי על הרשות לערוך איזון בין הזכויות והאינטרסים הכרוכים בגילויו של המידע המבוקש. כך, סעיף 9(א) לחוק עוסק במידע שנקבע קטגורית כי הרשות הציבורית לא תמסור, זאת מחמת פגיעה באינטרסים ציבוריים חיוניים; וסעיף 9(ב) לחוק מונה רשימת סוגי מידע שאין הרשות חייבת למסרו. בצד זאת, אף אם מוצאת הרשות הציבורית כי מתקיים סייג מן הסייגים למסירת המידע המבוקש, אין בכך משום סוף פסוק; והרשות אינה רשאית לסרב לבקשה רק משום כך. סעיפים 10 ו-11 לחוק מנחים את הרשות לבחון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין ולאזן ביניהם. סעיף 10 מורה, כי "בבואה לשקול סירוב למסור מידע… מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן הרשות

— סוף עמוד 12 —

הציבורית דעתה, בין היתר לעניינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה". אמנם סעיף 10 לחוק מפרט רשימה מצומצמת לכאורה של אינטרסים הנכללים בגדר "עניין ציבורי"; ואולם, מעצם הוראת הסעיף ניכר שלא מדובר ב"רשימה סגורה", וכי שיקולים אלה אינם השיקולים היחידים הצריכים להדריך את הרשות בהפעלת סמכותה (עע"מ 9135/03 בעניין המועצה להשכלה גבוהה, לעיל). סבירותה ומידתיותה של החלטת הרשות, לפי סעיף 10 לחוק נגזרות מהתייחסותה לאיזונים אלו (עע"מ 11120/08, בעניין התנועה לחופש המידע, לעיל).

לאחרונה דן בית-המשפט העליון בשאלה, האם רשאית רשות שלא להיענות לבקשה לפי חוק חופש המידע, שלא על יסוד אחד מהטעמים המנויים בסעיפים 8 ו-9 לחוק כאמור, אלא אך מן הטעם שמטרת הבקשה אינה הולמת את תכליות החוק שאוזכרו לעיל; ובפרט – כאשר הבקשה לפי חוק חופש המידע נועדה לצרכים כלכליים מסחריים של הפרט. נקבע בדעת רוב (כב' השופט הנדל והמשנה לנשיא (כתוארה אז) כב' השופטת נאור), כי "הדין הישראלי מפרט היטב אימתי יש להגביל את חופש המידע", ולפיכך, "בהיעדר הגבלה על פי דין, נוכח זכותו של המבקש לקבל מידע ללא חובה לנמק את הטעם לבקשתו… הרחבת המקרים בהם הרשות מנועה ממסירת מידע או רשאית לסרב למסור מידע תפגע בתכלית החוק"; ובהמשך הוסף: "עניינו של העותר בבקשה לקבלת המידע אינו מהווה שיקול כל עוד לא קיים סייג או איסור. הנטל על הרשות להצדיק את אי העברת המידע, ואין היא יכולה להסתפק בתקיפת המניע" (עע"מ 7744/10 המוסד לביטוח לאומי נ' עו"ד יפית מנגל [פורסם בנבו] (15.11.12)). יצוין, כי על-פי דעת המיעוט בפסק-דין זה (כב' השופט עמית), תנאי מקדמי לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע הוא שמטרת הבקשה תהלום את תכליות החוק, בשל חשש ממדרון חלקלק של ניצול החוק שלא למטרותיו, בפרט לנוכח "הקִדמה הטכנולוגית ועוצמת המחשוב", שבעטיין "כיום ניתן בלחיצת מקלדת להפיק נתונים שונים בחתכים שונים". כאמור שם, "מה שצריך לעמוד תחת עינו הפקוחה של הציבור הוא פעילות הרשות והתנהלותה ולא המידע שהצטבר אצל הרשות

— סוף עמוד 13 —

 

אגב פעילותה. חוק חופש המידע נועד להקל על הגישה למידע אודות הרשות ולא למידע אודות פרטים שיש ברשותה של הרשות מכוח פעילותה. לכן, גילוי מידע שנאסף, נלקט, נצטבר ואוחסן במהלך העבודה הרגיל של הרשות, לצורך מסחרי-כלכלי, אינו עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק חופש המידע" (חלק מההדגשות הוספו).

בענייננו, כאמור, ההחלטה נושא העתירה שלא להתיר את מסירת המידע שבמחלוקת (כהגדרתו להלן) נשענת על מספר עילות המעוגנות בסעיף 9 לחוק חופש המידע. האיזונים הרלבנטיים לכל אחת מהעילות הללו, בהתאם לרציונאליים שלעיל, יידונו בהמשך, בזיקה להחלטה נושא העתירה ולטענות הצדדים בנוגע לטעמים העומדים בבסיסה.

  1. המסננת השלישית מצויה בסעיף 17(ד) לחוק, המאפשר לבית-המשפט להורות על מתן המידע אשר הרשות סירבה למסור למבקש, אף אם נמצא כי מדובר במידע שלפי סעיף 9 לחוק אין למסרו או שאין חובה למסרו. הסעיף קובע את השיקולים שעל בית-המשפט להביא בחשבון בשלב זה בהידרשו להורות על חשיפת המידע; ומאפשר, אפוא, לבית-המשפט להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו (עע"מ 1852/05 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' איגוד בתי אבות א.ב.א, פ"ד נט(3) 726 (2005)), ואף לאזן באופן שונה בין האינטרסים הרלבנטיים (עע"מ 11120/08, בעניין התנועה לחופש המידע, לעיל).
  2. הביקורת השיפוטית על החלטות הרשות לסרב למסור מידע מתבצעת, אפוא, בשני רבדים: בשלב ראשון, נבחנת החלטת הרשות בהתאם לאמות המידה הנדרשות לפי כללי המשפט המינהלי; ובין-השאר – האם החלטת הרשות סבירה ומידתית בנסיבות העניין. אולם, בשלב שני, אף אם מצא בית-המשפט כי לא נפל פגם בהחלטה, נתונה לו סמכות להורות על גילוי המידע בהתאם לסעיף 17(ד) לחוק.

חשש מהטרדת החוקרים ופגיעה בפרטיותם – סעיפים 9(א)(1) ו-(א)(3) לחוק

— סוף עמוד 14 —

  1. סעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע קובע, כי רשות לא תמסור מידע "אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בביטחונו או בשלומו של אדם". לענייננו יצוין, כפי שנקבע בפסיקת בית-המשפט העליון בהקשר דומה, כי "המושג בטחון הציבור כולל גם הגנה על אנשים פרטיים, ובכלל זה הגנה מפני הטרדות ואיומים" (בר"מ 1713/13 ת.ל.מ – תחנות הקיבוצים לטיפול בילד ובמשפחה נ' יעדים הנחיית תהליכים חברתיים וארגוניים בע"מ [פורסם בנבו] (29.5.13); ההדגשות אינן במקור). המבחן שנקבע בסעיף, קרי – מבחן החשש מפני הפגיעות האמורות, הִנו מבחן הסתברותי, אשר אמנם אינו עולה כדי "מבחן הוודאות הקרובה לפגיעה", אולם "אין זה גם מבחן המסתפק באפשרות כלשהי, ולו גם רחוקה, לפגיעה כאמור. בפועל, מדובר במבחן הנדרש לתוחלת הפגיעה בבטחון הציבור או בשלומו. מכפלת עוצמת הסיכון בהסתברותו מצביעה על תוחלת הסיכון לשלום הציבור או לבטחונו" (בג"ץ 2007/11 ינאי שני נ' המשרד להגנת הסביבה [פורסם בנבו] (5.2.12)).

החלופה הקבועה בסעיף 9(א)(3) לחוק מורה, כי רשות לא תמסור מידע "שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות), אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין". בפסיקה כבר דובר על חשיבותה של הזכות לפרטיות, אשר "מצויה בליבתו של מושג החירות, ניתן אף לומר כי היא תמציתו", ומהווה "ציר מרכזי המגדיר את יחסי הפרט אל מול החברה במשטר הדמוקרטי" (עע"מ 9341/05, בעניין התנועה לחופש המידע , לעיל). בצד זאת כבר צוין בפסיקה, כי המונח "פרטיות" הִנו מושג מופשט, שהיקפו לא נקבע במפורש וקשה לקבוע את גבולותיו; אולם, מכל מקום, כדי לבחון את הפגיעה בו לצורכי בקשה לפי חוק חופש המידע – מפנה סעיף 9(א)(3) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות), "אשר סעיף 2 שלו מונה 11 טיפוסי מקרים שייחשבו לפגיעה בפרטיות" (עע"מ 9341/05, בעניין התנועה לחופש המידע, לעיל). עוד נפסק, כי נוסחת האיזון שנקבעה בסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע נותנת בכורה לזכות לפרטיות, אך זאת כאשר מסירת המידע המבוקש אכן עולה כדי פגיעה בזכות זו (עע"מ 2820/13 רז רוזנברג נ' רשות האכיפה והגבייה [פורסם בנבו] (11.6.14)).

— סוף עמוד 15 —

  1. בענייננו סוברת המדינה, כי אין למסור את המידע שבמחלוקת, מחמת התקיימותן של שתי העילות האמורות. היא מדגישה, כי ארגוני זכויות בעלי חיים בישראל פועלים בתדירות גוברת והולכת לפגיעה חמורה במוסדות מחקר ובחוקרים, ובהקשר זה צוינו בכתב-התשובה מטעמה מספר מקרים שבהם הושמצו והוטרדו חוקרים ומוסדות, על-אף שהניסוי שביצעו נעשה בהתאם להוראות חוק הניסויים. בכלל זה נטען, כי מידע שגוי אודות פגיעה כביכול בבעלי חיים במסגרת ניסויים שנערכו באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת בן-גוריון, פורסם בעיתונות וברדיו, באופן שהוביל לבסוף לפרסום התנצלויות, פיצוי ואף תביעת דיבה שנסתיימה בפשרה; כי לחוקר שערך את הניסוי הנ"ל נשלחו איומים אלימים ביותר; וכי בידי המדינה מצוי אף מידע אודות הפגנות והפרעות קשות לחוקרים ולמוסדות מחקר שנתפסו כמי שמתעללים בבעלי חיים, בין מול המוסד ובין מול ביתו של החוקר. המדינה סבורה, כי גילוי כל המידע המבוקש יאפשר הצלבת נתונים פשוטה בין מוסד פלוני לבין מחקר ספציפי וכן למידע שכבר הוחלט על פרסומו, אשר תביא בנקל לגילוי ודאי של שמות החוקרים, באופן שעלול להוביל להטרדה ולאיומים בפגיעה פיזית ובפגיעה בשם הטוב – הן לנוכח האמור לעיל והן בשים לב לתופעות דומות בעולם, אשר לעמדת המדינה עולות כדי טרור של ממש נגד חוקרים. בדגש על הטעם בדבר בפגיעה בפרטיות, נשענת המדינה על סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, לפיו "פגיעה בפרטיות" מתקיימת כאשר נעשה שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם; ומפנה בעניין זה לפסק-דינה של כב' השופטת ע' ארבל בעע"מ 9341/05, [פורסם בנבו] (בעניין התנועה לחופש המידע, לעיל), שבו נקבע כי יש להעניק פרשנות למונח "ענייניו הפרטיים של אדם" בהתאם לנסיבות המקרה, וככלל מדובר בפרשנות מרחיבה.
  2. ההתאחדות מוסיפה, כי ארגונים אידיאולוגים שונים בארץ ובעולם הפועלים נגד ניסויים בבעלי חיים, אשר חלקם אף הוגדרו כקבוצות טרור לפי הדין האמריקאי, נוקטים פעולות קיצוניות נגד חוקרים ומוסדות המבצעים ניסויים כאמור, לרבות – השמעת איומים על ילדיהם של

— סוף עמוד 16 —

החוקרים, ניקוב גלגלי רכבים של חוקרים, ריסוס כתובות נאצה, הקמת משמרות מחאה מטרידות מול בתים של חוקרים, השחתת רכוש במבנה מעבדה שבה נערכים ניסויים בבעלי חיים וקריאות להפעלת לחץ על חוקרים; ולתמיכה בטענות אלו צירפה ההתאחדות כתבות ופרסומים מאתרי אינטרנט שונים בישראל, המתעדים פגיעות כאמור כלפי חוקרים וכן התארגנויות שונות למטרות אלו. לעמדת ההתאחדות, חשיפת שמותיהם של מוסדות העורכים ניסויים בבעלי חיים ובפרט ניסויי היברידומות, תוך הצלבת המידע עם אינפורמציה המפורסמת לציבור, עלולה בהחלט לגרור אחריה אירועי טרור אלימים, כלשונה, כלפי המוסדות, החוקרים ואף בני משפחותיהם.

  1. משיבים 10-4 מוסיפים בהקשר זה, כי ארגוני בעלי החיים עושים שימוש אף במדיה המקוונת כדי לפרסם שמות ותמונות של חוקרים המבצעים ניסויים בקופים, תחת כותרת משמיצות, ואגב כך מתעורר ברשת דיון הכולל דברי נאצה חמורים אשר מסיתים וקוראים לאלימות קשה; ובעניין זה צורפו לכתב-התשובה תדפיסים מאתרי אינטרנט שונים המכילים תגובות כאמור. לגרסת משיבים 10-4, חשיפת המידע תגביר את התופעה ותעמיד את החוקרים תחת הכפשות ואיומים בלתי פוסקים.
  2. לעמדת העותרים, המידע שהתבקש כלל אינו נוגע לחוקרים, וממילא המדינה והמשיבים לא הצביעו על כל אפשרות קונקרטית לפגיעה בהם, בעצם חשיפת המידע שבמחלוקת או הצלבתו עם מידע שכבר פורסם. לשיטתם, אין בטיעוני המשיבים כדי להצביע על חשש כלשהו לביצוע מעשים בלתי חוקיים נגד החוקרים, ואף אם היה מתעורר חשש – הרי שקיימים אמצעים למנוע מעשים כאמור, לרבות באמצעות פנייה למשטרה או נקיטה בהליכים משפטיים. הם סוברים, כי ההחלטה שלא לאפשר את מסירת המידע מטעם זה מהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי, הואיל והיא נועדה למנוע מהעותרים ושכמותם לממש את זכות היסוד למחות ולהפגין נגד השימוש בבעלי חיים לצורכי ניסויים; וכי אין כל בסיס להסתרת המידע רק משום שהמשיבים סוברים שחשיפתו עלולה לגרום לדיון ציבורי או מחאה.

— סוף עמוד 17 —

  1. בעניינו, סבורני, כי מסירת המידע שבמחלוקת לא תביא לפגיעה בפרטיותם של החוקרים, וזאת אף מבלי להידרש לשאלה האם המידע שהתבקש עולה כדי "ענייניו הפרטיים של אדם" לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, וללא צורך להעניק למונח זה פרשנות לפי נסיבות העניין.
  2. כפי שצוין לעיל, רשימת המוסדות אשר ניתן להם היתר כללי לערוך ניסויים בבעלי חיים, מאת המועצה, לפי סעיף 12 לחוק הניסויים – מפורסמת וגלויה לכל; והיא מונה, כאמור בכתב-התשובה של המדינה, 50 מוסדות, ביניהם משיבים 10-4 וכן חברות המיוצגות באמצעות ההתאחדות. למי ממוסדות אלו ניתנו אישורים לביצוע ניסויים קונקרטיים בבעלי חיים, על-ידי הוועדות שהוקמו לפי סעיפים 13 ו-14 לחוק הניסויים. כאמור בכתב-התשובה של המדינה, "למצויים בתחום, רשימת החוקרים אשר ידוע כי מנהלים מחקרים בבעלי חיים, ידועה רובה ככולה"; ואף צוין: "בעבר, התגלו שמותיהם של חוקרים באוניברסיטת תל אביב ובאר שבע. הדבר התגלה ככל הנראה עצמאית" (בסעיף 76 לכתב-התשובה; ההדגשות הוספו). הווה אומר, נקודת המוצא לדיון בטענה בדבר פגיעה בפרטיות, היא, שרשימת המוסדות הרשאים לערוך ניסויים בבעלי חיים – גלויה; ושזהותם של חוקרים ספציפיים במוסדות מחקר מבין המוסדות המופיעים ברשימה הנ"ל, אשר ניתן להם אישור ספציפי לערוך ניסוי מסוים בבעלי חיים – אף היא "ידועה רובה ככולה". מכאן, הרי שכבר כיום ניתן להתחקות אחר זהות החוקרים אשר עורכים בפועל ניסויים בבעלי חיים, במסגרת מוסדות המחקר שקיבלו היתר כללי לערוך ניסויים כאמור; וזאת ללא כל תלות בשאלת פרסום המידע שהתבקש על-ידי העותרים.

בצד זאת, המידע שהתבקש, לרבות המידע שבמחלוקת – אינו מכיל כל פרט מידע הקשור בחוקרים, שלא ניתן לגלותו כבר היום, בדרך האמורה שציינה המדינה. בסופו של יום, הנתונים שמבקשים העותרים מלמדים על – כמות הניסויים שעורך כל מוסד, בזמן נתון; מספר בעלי

— סוף עמוד 18 —

החיים המעורבים בכל ניסוי, ומינם; הטיפול בבעלי החיים, בעת הניסוי ולאחריו (ובכלל זה – רמת הסבל הנגרם לבעלי החיים, לרבות התייחסות לשאלה האם מדובר בניסוי היברידומות, וכן לשאלה האם בתום הניסוי הועברו החיות לשיקום או להמתה); והמטרה הכללית, מבין ארבע המטרות הכלליות שבחוק הניסויים, שאליה מיועד כל ניסוי (קרי – קידום הבריאות, קידום המחקר, בדיקת/ייצור חומרים/חפצים או חינוך והוראה). אמנם, יש במידע זה כדי ללמד מי מבין רשימת המוסדות שניתן להם היתר כללי לערוך ניסויים בבעלי החיים, על-ידי המועצה, על-פי סמכותה הקבועה בסעיף 12 לחוק הניסויים – אכן מבצע ניסויים בפועל, בכפוף לאישורים מאת הוועדות הפועלות לפי סעיפים 13 ו-14 לחוק הנ"ל. כמו-כן, מסירת כלל המידע המבוקש תספק נתונים מסוימים אודות הניסויים שנערכים בבעלי חיים, בזיקה לשמו של המוסד אשר עורך את המחקר. אולם, אין בכלל המידע המבוקש פרטים ספציפיים אודות זהות החוקרים, ואף אין בו כדי לקשור בין ניסוי מסוים שעורך מוסד פלוני, לבין שמו של חוקר אלמוני אשר עובד במוסד זה.

  1. הנה-כי-כן, מסירת כלל המידע, לרבות המידע שבמחלוקת, אינה משנה את המצב הקיים, המאפשר כבר כיום להתחקות אחר שמותיהם של חוקרים אשר עובדים במוסדות מחקר המחזיקים בהיתר לביצוע ניסויים בבעלי חיים; ואין במסירת המידע נושא העתירה כדי להוסיף פרטים אודות זהותם של החוקרים האמורים, ואף לא לקשור בינם לבין ניסויים ספציפיים בבעלי חיים. לפיכך, אם אין במידע המתבקש כל זיקה לחוקרים עצמם – ממילא אין במסירתו משום פגיעה בפרטיותם; ומשכך, לא קמה עילה לחסום את דרכם של העותרים מלקבל את המידע שבמחלוקת מטעמים של פגיעה בפרטיותם של החוקרים לפי סעיף 9(א)(3) לחוק.

יוער, כי המדינה ערה לכך שכבר כיום, וללא תלות במסירת המידע נושא העתירה, ניתן להתחקות אחר זהות החוקרים העובדים במוסדות מחקר אשר עורכים בפועל ניסויים בבעלי חיים, כאמור; אך לדידה, המועצה אינה "צריכה להיות שותפה" לחשיפת מידע "שיכול להביא לפגיעה

— סוף עמוד 19 —

בפרטיות". משהוברר כי בעצם מסירת המידע המבוקש בעתירה, לא מתקיימת פגיעה כלשהי בפרטיותם של החוקרים – ממילא אין בטענה זו של המדינה כדי לשמש טעם להימנעות ממסירת המידע שבמחלוקת.

  1. ומכאן לבחינת השאלה, האם יש במסירת המידע שבמחלוקת להביא לפגיעה בשלומם או בביטחונם של חוקרים במוסדות המחקר, לפי סעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע. כאמור לעיל, טענה בדבר פגיעה בביטחונו או שלומו של אדם כתוצאה ממסירת מידע, יש לבדוק "במאזן הסתברויות", שבגדרו נבחנים עוצמת הסיכון, הסתברותו והיחס ביניהם. סבורני, כי הטעמים שמסרה המדינה בעניין זה מלמדים על "תוחלת סיכון" נמוכה, אם בכלל, לפגיעה בשלומם או ביטחונם של החוקרים במוסדות המחקר, לפי סעיף 9(א)(1) לחוק לחופש המידע.
  2. אמנם, מוכן אני להניח, כי עלול להתקיים, במידה מסוימת, חשש לפגיעה בשלומו או ביטחונו של חוקר כתוצאה מחשיפת המידע שבמחלוקת; בכך שבעטיו של המידע שייחשף – עלולים החוקרים להיות מושא לפעולות מחאה בלתי ראויות מצד פעילים קיצוניים לטובת זכויות בעלי חיים, ואף קיים סיכון שהמחאות תגלושנה לפעולות בלתי חוקיות נגד חוקרים. עם זאת, לא שוכנעתי כי קיימת הסתברות גבוהה להתממשותו של סיכון כאמור, ובפרט הסיכון הנטען על-ידי המשיבים בדבר מעשי אלימות.

טעמיה של המדינה בהקשר זה נשענים, למעשה, על סיכוי להתרחשותו של סיכון קיצוני ביותר, בשים לב לכך שהדוגמאות שהובאו מעידות, לכל היותר, על מקרים חריגים של פעילויות מחאה אלימות שננקטו נגד חוקרים בגין ניסויים בבעלי חיים. אולם, הנחת המוצא היא, שהעותרים, ופעילים למען זכויות בעלי חיים ככלל, ינקטו (ככל שיראו צורך בכך) פעולות מחאה לגיטימיות, בכפוף לכל דין. למותר לציין, כי לעותרים, ולפעילי זכויות בעלי חיים, עומדת הזכות למחות ולהפגין, בגבולות ובמסגרת הדין, נגד השימוש שנעשה בבעלי חיים במסגרת ניסויים

— סוף עמוד 20 —

בישראל – זכות שהיא מסממניו של המשטר הדמוקרטי (ראו והשוו: בג"ץ 281/08 אלמגור ארגון נפגעי הטרור נ' ניצב אהרון פרנקו [פורסם בנבו] (9.1.08)); וכי חוק חופש המידע נועד, כאמור, בין-היתר, לאפשר לציבור להיחשף לאינפורמציה שבידי רשויות המדינה, למטרה זו ממש, קרי – כדי שאזרחי המדינה יוכלו לממש את חופש הביטוי שלהם, לרבות את זכותם למחות ולהפגין. נהיר, אפוא, שלא כל פעולת מחאה שינקטו העותרים או פעילים אחרים, ככל שיינקטו פעולות כאלו, תהיה "אלימה" באופן שיקים סכנה לפגיעה בשלומו או ביטחונו של אדם.

קיומם של מקרים בודדים וחריגים שבהם חצו פעילים את גבולות חופש הביטוי וההפגנה ונקטו פעולות אלימות בניגוד לדין נגד חוקרים, או התרחשותם של מקרים חמורים יותר שאירעו מחוץ לגבולות ישראל – אין בהם כדי לשנות את נקודת המוצא שלעיל; באשר הם אינם מעידים על הסתברות גבוהה להתממשות סיכון לפגיעה בשלומם או ביטחונם של החוקרים במוסדות המחקר בישראל, אשר עורכים ניסויים בבעלי חיים. מה גם, שחלק מהדוגמאות שהוצגו, בפרט על-ידי המדינה, התמקדו בביקורת שהושמעה על-ידי מי מהעותרים או מטעם פעילים אחרים לזכויות בעלי חיים, באמצעות מכתבים שנשלחו לגורמים שונים, או בראיונות בכלי התקשורת. נהיר כי בכך אין משום פגיעה בביטחונו או בשלומו של איש, וכפי שציינה המדינה – חלק מהמקרים נדונו במסגרת של תביעות דיבה ולשון הרע.

  1. יתרה מכך, כפי שעולה מטיעוני המדינה, ההסתברות להתממשותו של סיכון קיצוני כאמור, היא נמוכה. המדינה סוברת, כאמור, כי הצלבת המידע שבמחלוקת עם מידע שכבר פורסם, עלולה לחשוף את שמות החוקרים הספציפיים במוסדות המחקר (הצלבה שיכולה להתרחש גם ללא גילוי המידע, כאמור), ואלו עלולים להיות מושא לשימוש קיצוני שייעשה במידע, באמצעות נקיטת פעולות מחאה אלימות על-ידי פעילים למען זכויות בעלי חיים; וזאת, כתוצאה, בין-היתר, מפרשנות שגויה של המידע שיימסר. בהקשר האחרון מציינת המדינה, כי פעילי זכויות בעלי חיים נקטו במקרים שונים באלימות כלפי חוקרים, גם בגין ניסויים שהותרו

— סוף עמוד 21 —

לביצוע על-ידי הגורמים המוסמכים. הנה כי כן, ההסתברות להתממשותו של סיכון קיצוני זה, תלויה בהתקיימות מכלול נסיבות, ובכללן – הצלבת המידע שיימסר עם מידע קיים באופן שיגלה את שמות החוקרים (פעולה שניתן לבצעה כבר היום, כאמור, ללא תלות במסירת המידע); מתן פרשנות שגויה למידע שיימסר, כך שפעילים למען בעלי חיים יטענו נגד כשרותם של ניסויים, על-אף שניתן להם אישור מטעם הגורם המוסמך; ושימוש במידע זה על-ידי פעילים קיצוניים, באופן שחוצה את גבולות המותר. בנוסף, לצורך הערכת הסתברות התממשותו של הסיכון, יש להביא בחשבון את הפעולות שיוכלו לנקוט גורמי אכיפת החוק נגד פעולות אלימות כאמור, באופן שאמור להפחית את הסיכון להישנותן.

  1. סבורני, כי בנסיבות אלו, ולנוכח כל האמור, מדובר, לכל היותר, באפשרות רחוקה להתממשותו של סיכון לפגיעה בשלומם או ביטחונם של חוקרים במוסדות המחקר כתוצאה מפרסום המידע שבמחלוקת; ואין די בכך כדי להיכנס לגדרה של העילה הקבועה בסעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע, ולשמש כטעם להימנעות ממסירת המידע שבמחלוקת.

חשש מפני פגיעה בעבודת המועצה – סעיף 9(ב)(1) לחוק

  1. על-פי סעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע, רשות אינה חייבת למסור מידע "אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה". בהקשר זה פסק בית-המשפט העליון: "אכן, קיים אינטרס ציבורי חשוב בשמירה על תקינות פעולתה של הרשות הציבורית, אולם רק מקום שבו קיימת ודאות קרובה לפגיעה באינטרס זה – תקום עילה מספקת להגבלת חופש המידע כמרכיב של חופש הביטוי. ודוק: מקום שבו ניתן להפחית את הפגיעה בתקינות פעולתה של הרשות בלי לאיין את חופש המידע – מוטב וראוי לעשות כן. ההגבלה על חופש המידע היא בבחינת אמצעי אחרון, וחובה היא על הרשות הציבורית, בטרם תחליט שלא למסור מידע שגילויו מתבקש, לבחון אמצעים שפגיעתם בחופש המידע פחותה" (עע"מ 6013/04, בעניין משרד התחבורה, לעיל). בעע"מ 1245/12 התנועה

— סוף עמוד 22 —

לחופש המידע נ' משרד החינוך [פורסם בנבו] (23.8.12), חידד בית-המשפט העליון וקבע, כי כאשר המדינה טוענת לעילת חיסיון לפי סעיף זה, עליה "להראות שיבוש משמעותי, לאמור פגיעה בתפקודה כתוצאה מחשיפת המידע", בהתאם לפסק-הדין בעע"מ 6013/04 בעניין משרד התחבורה (לעיל); זאת במובחן ממצב שבו נטען לעילת חיסיון אחרת לפי סעיפים 8 ו-9 לחוק חופש המידע, שאז, במסגרת האיזונים שיש לערוך לפי סעיפים 10 ו-11 לחוק – הרף שיידרש מהרשות יהא נמוך יותר, והיא אף לא תידרש להראות כי תיגרם "פגיעה מיוחדת" לפעולתה אם ייחשף המידע.

  1. לשיטת המדינה, ככל שייחשפו יותר נתונים אודות הניסויים שבפיקוח המועצה, כך עלולים מוסדות המחקר למסור דיווחים פחות מפורטים בשל החשש מפרסום הפרטים, וכך תתקשה המועצה לפקח על הניסויים באופן אפקטיבי; מה-גם שהדבר יקשה על התנהלות מוסדות המחקר מול המועצה.
  2. לעמדת העותרים, הנמקת המדינה בעניין זה אינה הולמת את הפסיקה, הקובעת כי רק סכנה בדרגת ודאות גבוהה לשיבוש חמור ורציני בעבודת הרשות עשויה להצדיק אי-גילוי של מידע, וכי יש אף לבחון אמצעים שפגיעתם בחופש המידע פחותה; מה-גם, שממילא מוסדות המחקר מחויבים לדווח למועצה ואין כל דרך להימנע מדיווח.
  3. לא מצאתי כי מתקיימת בענייננו העילה לפי סעיף 9(ב)(1) לחוק, שעניינה פגיעה בעבודה המועצה, הצפויה כתוצאה ממסירת המידע שבמחלוקת.

כאמור לעיל, המוסדות מחויבים על-פי דין למסור מידע אודות הניסוי שבכוונתם לערוך – כתנאי לקבלת היתר לביצוע הניסוי. בטופס בקשה לעריכת ניסוי בבעלי חיים (מש/8), על מבקש הניסוי למסור פרטים אודות הניסוי המבוקש, ובכללם – נושא המחקר; שמותיהם של כל

— סוף עמוד 23 —

המשתתפים במחקר ופירוט השכלתם; המטרה הכללית של הניסוי (לפי אחת מארבע המטרות שבסעיף 1 לחוק הניסויים); המטרה המשנית של הניסוי; תקציר המחקר ומטרת השימוש בבעלי החיים בו; הסיבה לשימוש בבעלי חיים במחקר; הנימוקים לבחירת סוג, זן ומספר בעלי החיים המבוקשים לניסוי; תיאור מהלך הניסוי בבעלי החיים והטיפול בהם (תוך התייחסות לחומרי הרדמה ומשככי כאבים); דרגת כאב וסבל במהלך הניסוי ואחריו (בהתאם לקריטריונים המצוינים בטופס); שיטות וחומרים להפחתת הכאב; ופירוט אודות ניסויים קודמים, ככל שהתקיימו. בצד כל קריטריון כאמור – יש למסור מידע בעמודה המיועדת לכך, על-גבי הטופס המונה ששה עמודים. נהיר, אפוא, כי מוסדות המחקר מחויבים למסור מידע מפורט, ואין כל משקל למידת הנכונות מצדם לשיתוף הפעולה בכך. זאת ועוד, סעיף 3 לכללי הניסויים בבעלי חיים מקנה לוועדות לפי סעיפים 13 ו-14 לחוק הניסויים סמכות לדרוש פרטים נוספים אודות הניסוי בבעלי החיים בטרם יינתן לו היתר; כך שאם עלולים מוסדות המחקר למסור מידע בהיקף פחוּת – לוועדות יש כלים להתמודד עם כך. מכל מקום, ככל שלא יימסרו פרטים מספקים אודות ניסוי, שֹומה על הוועדות והמועצה שלא יעניקו היתר לביצועו, בהתאם לסמכויותיהן הקבועות בחוק ובכללים.

לנוכח האמור, לא קיים חשש של ממש לפיו חשיפת המידע תוביל לפגיעה בשיתוף הפעולה של מוסדות המחקר עם הוועדות והמועצה, או בהיקף המידע שיימסר על-ידם. מכל מקום, אף אם הוועדות או המועצה תתקלנה בבעיות כאמור של אי-מסירת מידע מספק, הרי שההכבדה על פעילותן השוטפת, בכך שהן תצטרכנה לדרוש פרטים נוספים או לדון מחדש בבקשות שסורבו מחמת אי-מתן פרטים מספקים – אינה עולה כדי "שיבוש משמעותי" ו"פגיעה בתפקודה" של המועצה, כנדרש לפי סעיף 9(ב)(1) לחוק. הפועל היוצא הוא, שאין מקום למנוע מסירת מידע לעותרים בגין עילה זו.

הטענה לפיה המידע נמסר למועצה מתוך הנחה שלא יפורסם – סעיף 9(ב)(7) לחוק

— סוף עמוד 24 —

  1. סעיף 9(ב)(7) לחוק חופש המידע קובע, כי "רשות ציבורית אינה חייבת למסור… מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע". בענייננו, מפנים המדינה ויתר המשיבים לסעיף 22 לחוק הניסויים, הקובע הוראות בדבר "שמירת סודיות", כדלהלן: "מי שממלא תפקיד מכוח חוק זה, לא יגלה ידיעה או תוכנו של מסמך שהגיעו לידיו מכוח תפקידו אלא על פי היתר בכתב מאת יושב ראש המועצה. יוער בהקשר זה, כי סעיף 20 לחוק חופש המידע קובע הוראות בדבר שמירת דינים, לפיהן "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מתוקפו של חיקוק המחייב, המתיר, האוסר או המסדיר באופן אחר גילוי או מסירה של מידע שבידי רשות ציבורית".

בית-המשפט העליון עמד על היחס בין דינים ספציפיים המחילים הוראות חיסיון, אשר קדמו לחוק חופש המידע, לבין הוראות חוק זה, ובשים לב להוראת שמירת הדינים שבו, כאמור. בעע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות המיסים [פורסם בנבו] (23.9.08), נפסק, כי על-אף שחוק חופש המידע לא נועד לפגוע בחוקים שפורסמו לפני שנכנס לתוקפו, כאמור בסעיף שמירת הדינים, הרי שהוראות החוק משפיעות על פרשנותם של חוקים שקדמו לו, ועל האופן שבו יש לקרוא את תכליותיהם; ולפיכך "החסיונות הקבועים בדיני המס אינם משנים את העובדה כי הנחת המוצא הינה כי על מידע המצוי בידי רשויות המס, בהיותן רשויות מנהליות, חל כלל הגילוי… הכרעה בשאלה זו מצריכה עריכת איזון בין התכליות העומדות בבסיסו של החיסיון לבין תכליות אחרות המצדדות בגילוי המידע… שומה עלינו לפיכך לפרוש כבר עתה את השיקולים כולם ולבחון מהו האיזון הראוי ביניהם".

  1. המדינה טוענת, כי חוק הניסויים מטיל חובת דיווח על מוסדות (כהגדרתם בחוק זה), זאת כדי לאפשר פיקוח רגולטורי יעיל אשר יבטיח שהפגיעה בבעלי החיים תהיה נדרשת, הכרחית ומינימאלית; והמוסדות מוסרים את המידע הנדרש מתוך הנחה שלא ייחשף באופן שיביא לפגיעה כלכלית משמעותית בהם או במחקר. המדינה מבהירה, כי אישורי הניסויים והמידע הנמסר לצורך קבלתם אינם קניינה של המדינה, ולא היא יצרה את תוכנם, אלא שהמידע נמסר תחת הוראות

— סוף עמוד 25 —

החיסיון שבחוק ולצורכי פיקוח בלבד. היא מדגישה, כי מטעם זה אף נחקק סעיף 22 לחוק הניסויים; ולשיטתה, בנסיבות אלו, סעיף זה משלים את הוראות סעיף 9(ב)(7) לחוק חופש המידע, וצירופם יחד מקים עילה שלא למסור את המידע שבמחלוקת. לשיטת המדינה, פרשנות אחרת לסעיפים אלו תפגע ברציונאלים שביסוד חוק הניסויים, אשר נועד לאפשר את עריכת הניסויים – ולא למנוע אותם. לטענות האמורות מצטרפים גם ההתאחדות ומשיבים 10-4.

  1. העותרים טוענים, כי סעיף 22 לחוק הניסויים קובע הסדר פרוצדוראלי, ואין בו כדי ללמד על איסור מהותי על מסירת מידע. הם גורסים, כי הסעיף אינו קובע שהמידע המדובר חסוי או סודי, וכי למוסדות המחקר לא הובטח כל חיסיון, שכן הם ממילא מחויבים למסור את המידע על-פי חוק.
  2. סבורני, כי לא מתקיימת עילה להימנעות ממסירת המידע שבמחלוקת, לפי סעיף 9(ב)(7) לחוק חופש המידע, על בסיס הטענה כי מדובר במידע שאי-גילויו היה תנאי למסירתו. אמנם, יכול שמוסדות המחקר נסמכו, במידת-מה, על סעיף 22 לחוק הניסויים, אשר מטיל על ממלאי תפקידים לפי חוק זה חובת שמירת סודיות לגבי המידע המועבר אליהן. אולם, קשה להלום טענה לפיה המידע הנמסר למועצה ולוועדות כחלק מבקשה לקבלת אישור לביצוע ניסויים בבעלי חיים, מועבר בתנאי כלשהו. טענה זו הופכת במובן מסוים את היוצרות: על-פי המנגנון שנקבע בחוק הניסויים, לצורך יישום תכליותיו, מוסדות מחקר המעוניינים לערוך ניסויים שכוללים שימוש בבעלי חיים, נדרשים למסור מידע למדינה, על-פי חוק, כתנאי לקבלת אישור לביצוע ניסויים כאמור; דהיינו – לא מוסדות המחקר הם המציבים תנאים, כי אם המדינה, כרגולטור, במצוות המחוקק. מצב דברים זה, שבו המדינה נדרשת לאשר בקשה לביצוע ניסוי בבעלי חיים על-סמך מידע מספק שמעבירים לה המוסדות המבקשים לערוך את הניסויים, הוא חלק מאיזון שמיישם חוק הניסויים, כאמור לעיל, בין הצורך לעשות שימוש בבעלי חיים במסגרת ניסויים לצורך אחת מהמטרות המפורטות בחוק זה, מחד-גיסא; לבין הצורך למנוע ניסויים מיותרים,

— סוף עמוד 26 —

ולהפחית את הסבל הנגרם לבעלי החיים, מאידך-גיסא. במובן זה, מסירת המידע הנדרש למועצה ולוועדות לצורך אישור בקשה לניסוי בבעלי חיים – היא נקודת המוצא להליך אישור הבקשה.

למעלה מזאת, אף אם מוסדות המחקר נסמכו על סעיף שמירת הסודיות, הרי שסעיף זה מכיל גם סייג, לפיו מסירת מידע שנמסר לפי חוק הניסויים תתאפשר "על פי היתר בכתב מאת יושב ראש המועצה", והחלטתו של האחרון – היא העומדת לביקורת שיפוטית בעתירה זו (שאלת הסמכות העניינית של בית-המשפט זה לדון בהחלטה זו, על-אף שאינה מופיעה ברשימת העניינים המנויים בתוספת לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, הוכרעה, בהתאם לנסיבות העניין הנדון, בבג"ץ 3728/11, לעיל). דהיינו, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה מוסדות המחקר לא היו ערים לאפשרות לפיה יחליט יו"ר המועצה לגלות מידע שנמסר על-ידם על-פי חוק זה; ולפיכך – גם מטעם זה – המידע נושא העתירה אינו בבחינת "מידע שאי גילויו היה תנאי למסירתו".

חשש מפני פגיעה ב"סוד מסחרי" או פגיעה בעלת ערך כלכלי – סעיף 9(ב)(6) לחוק

  1. סעיף 9 לחוק חופש המידע עוסק במידע שאין הרשות חייבת למסרו, ובכללו מידע מהסוג המפורט בסעיף 9(ב): "מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי, שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי".

המושגים השונים המנויים בסעיף זה לא הוגדרו בחוק חופש המידע; אולם נפסק, כי הסעיף נוקט לשון רחבה, אשר חולשת גם על מידע ומסמכים שאינם חוסים תחת ההגדרה הקבועה בחוק עוולות מסחריות כ"סוד מסחרי" (עע"מ 10845/06, [פורסם בנבו] בעניין שידורי קשת, לעיל; ועע"מ 11120/08, בעניין התנועה לחופש המידע, לעיל). נפסק, כי בבוא הרשות המינהלית לקבל החלטה בדבר חשיפת מידע אשר בא בגדר ההגדרה שבסעיף 9(ב)(6) לחוק, עליה לערוך בנסיבות העניין איזון בין הזכויות והאינטרסים המתחרים, ובין-היתר – האינטרס

— סוף עמוד 27 —

הציבורי שבחשיפת המידע, זכות הציבור לדעת, העניין האישי של מבקש המידע ומידת הפגיעה הצפויה; בשים לב לכך, שהחוק "לא נועד לפגוע במי שמסר מידע לרשות או שמידע אודותיו מצוי בידיה, אלא אם ישנו עניין ציבורי מובהק בגילוי" (עע"מ 10845/06 בעניין שידורי קשת; ועע"מ 11120/08 בעניין רשות ההגבלים העסקיים).

  1. לעמדת המדינה, חשיפת המידע שבמחלוקת אודות כל ניסוי, בצירוף הנתונים שהותר לחשפם, מקימה חשש ממשי לגילוי מטרתו המפורטת של כל מחקר וניסוי (מעבר למטרה הכללית מבין המטרות המנויות בחוק הניסויים, המותרת לפרסום); זאת, באופן שעלול לפתוח פתח לדרישות נוספות בעתיד לסימון מטרות כל המחקרים בצורה מפורטת, ובכך להקים חשש ממשי להצלבת כל הנתונים שיפורסמו באופן שיפגע בהתקדמות המחקר המדעי. היא סוברת, כי גילוי המידע שבמחלוקת אודות כל ניסוי יאפשר לציבור להתחקות אחר תחומים ושיטות מחקר שבהם משתמש מוסד ספציפי, תוך הצלבת מידע שכבר פורסם אודות המוסד זה והניסויים שנערכים בו, וכך לגלות נתונים שמוסדות המחקר אינם מעוניינים לחשפם; והכל תוך פגיעה בקניין ובמידע בעל ערך כלכלי של מוסד המחקר. המדינה מדגישה, כי ההחלטה נשענת על חששות מבוססים וכנים, בשים לב לכך שמרבית מהצדדים השלישיים שהתייחסותם למסירת המידע התבקשה בטרם קבלת ההחלטה, העוסקים בביצוע מחקרים בבעלי חיים בישראל – הביעו התנגדות נחרצת לחשיפת המידע המבוקש, בשל החשש מפגיעה כלכלית וכן מפגיעה בקניין. על-יסוד האמור סבורה המדינה, כי ההחלטה לחשוף את מרבית המידע כאמור, מאזנת כראוי בין הנכונות להעמיד מידע רחב ביותר לטובת הציבור, מחד גיסא, לבין הגנה על קניינם וזכויותיהם של צדדים שלישים כאמור, מאידך גיסא.
  2. ההתאחדות מוסיפה, כי גילוי המידע שבמחלוקת יביא באופן ודאי לחשיפת מידע המוגן לפי סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע, ויגרום לפגיעה בחברות המיוצגות על-ידה; בפרט חברות ביוטכנולוגיות קטנות – אשר כל אחת מהן עוסקת בשלב נתון בפיתוח תרופה אחת בלבד שנועדה לריפוי מחלה ספציפית, כך שחשיפת המידע שבמחלוקת תאפשר בנקל להתחקות אחר קצב

— סוף עמוד 28 —

התפתחות המחקר, שלבי המחקר, סוג התרופה שעליה עומלת החברה והמחלה הספציפית שהתרופה עשויה לרפא. עוד היא מוסיפה בהקשר זה, כי חברות זרות אשר משקיעות בחברות ישראליות או מבצעות ניסויים ומחקרים באמצעותן – תחשושנה מגילוי המידע (אשר לעמדת ההתאחדות אינו מפורסם במדינות מערביות אחרות), ויימנעו מלערוך ניסויים בישראל; ובכך יוסב נזק כלכלי ניכר ופגיעה קשה במוניטין של החברות הישראליות.

  1. משיבים 10-4 מציינים בנוסף, כי חשיפת הנתון בדבר ניסוי ההיברידומות תאפשר לעותרים לייצר דמוניזציה של השימוש בבעלי החיים בניסויים, הואיל ולא תיעשה הבחנה בין השלבים השונים של ניסוי בשיטת ההיברידומות (כמפורט לעיל), בשים לב לכך שרק חלק זעום מהניסויים נעשה בשלב השלישי בשיטת "in vivo", ורק לגביו מופנות עיקר הטענות בדבר הסבל שנגרם לבעלי החיים וחלופות המאפשרות לערוך את השלב האמור בדרך של "in vitro".
  2. לשיטת העותרים, אין בעצם המידע שבמחלוקת משום סוד מסחרי, כאמור אף בעמדת המדינה, אלא שההחלטה נסבה על חשש מפני גילוי של סודות מסחריים בעתיד, אם תוגשנה בקשות שיתחקו אחר מטרות ספציפיות של ניסויים. הם טוענים, בין-השאר, כי אין בכלל המידע המבוקש כדי ללמד דבר על סוג המחקרים שעורך מוסד, שיטות או טכנולוגיות שהוא מחזיק או משתמש בהן, תחום עיסוקו או היקף פעילותו; מה גם שלטענתם, שיטת ההיברידומות משמשת לניסויים במגוון רחב של מחקרים ופיתוחים רפואיים, והניסוי עצמו גנרי, כאשר ניתן לייחס סודיות אך לרעלן שנגדו מופקים הנוגדנים – מידע אשר אינו מתבקש בעתירה. העותרים מציינים, כי המשיבים לא הביאו ולוּ דוגמא אחת לסוד מסחרי שעלול להתגלות עקב מסירת המידע, או ל"חברה ביוטכנולוגית קטנה" שעלולה להיפגע כנטען בשל כך; כי מדובר בטענות היפותטיות בלבד בדבר פגיעה אפשרית, בשעה שאין בכך על-פי הפסיקה כדי להצדיק את אי-חשיפת המידע; וכי אף אם הייתה מובאת דוגמה כאמור – הדיון היה נוגע לסוד המסחרי הספציפי בלבד, וממילא לא יכול היה להוות הצדקה להימנעות כללית ממסירת המידע.

— סוף עמוד 29 —

  1. סבורני, כי אין בטעמים שציינה המדינה, אף לא בשילוב ההסברים הנוספים שמסרו יתר המשיבים, כדי ללמד על "פגיעה ממשית" בסוד מסחרי, סוד מקצועי או מידע בעל ערך כלכלי (לפי 9(ב)(6) רישא לחוק חופש המידע), ואף לא באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי (כאמור בסעיף 9(ב)(6) סיפא לחוק), באופן קונקרטי, למי מהחברות או ממוסדות המחקר הרלבנטיים; זאת בזיקה לפסיקה הקובעת, כי "רק פגיעה ממשית בערכו של הסוד המסחרי תצדיק את חיסוי המידע", בשים לב לכך ש"נדרשת פגיעה משמעותית בערכו של הסוד, ולא כל פגיעה שולית או קלת ערך (De minimis) תצדיק את חיסויו של המידע" (עע"מ 10845/06 בעניין שידורי קשת, לעיל; חלק מההדגשות הוספו).
  2. כאמור לעיל, היעתרות לבקשה נושא העתירה תביא למסירת מידע כללי, שעניינו בעלי החיים שבהם נעשה שימוש בניסוי (להבדיל מתוכנו או מטרתו של כל ניסוי), אודות אלפי ניסויים המופיעים כיום במערכת הממוחשבת (כפי שציינה המדינה, נכון לשנת 2011 דובר בכ-2,300 ניסויים), שעורכים כ-50 מוסדות מחקר, ובודדים בלבד מתוכם הִנם ניסויי היבדרידומות; שכן, כפי שצוין בכתב-התשובה מטעם המדינה, בשנת 2007, למשל, אושרו 12 ניסויי היברידומות בלבד. אולם, בהתייחס לכלל המידע הרחב הזה, לא ניתנה לבית-המשפט ולוּ דוגמא אחת לפגיעה קונקרטית – ממשית או לא – בחברה או במוסד העורכים ניסויים בבעלי חיים, כתוצאה ממסירת המידע שבמחלוקת; זאת על-אף שהמשיבים כולם מחזיקים במידע שמתבקש, ויכולים להצביע על נזק קונקרטי שעלול, לשיטתם, להתרחש כתוצאה מחשיפת המידע או מהצלבתו עם מידע שכבר פורסם. כך, משיבים 10-4 לא טענו לפגיעה קונקרטית כלל; ההתאחדות טענה לפגיעה בחברה "לדוגמא"; והמדינה נשענת על הסברים רחבים בלבד, מבלי להדגים כל פגיעה לפי סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע, לא כל שכן "פגיעה ממשית". טיעוני המשיבים כולם נסבים על אפשרויות תיאורטיות בלבד לפגיעה במוסדות, מבלי שייחשף – אף לא לעיניו של בית-המשפט בלבד – שמו של מוסד קונקרטי, שגילוי המידע שבמחלוקת (על-בסיס הרשימות

— סוף עמוד 30 —

הקיימות שהעיון בהן מתבקש) יסב לו, באופן ספציפי, "פגיעה ממשית", במידע או באינטרס כלכלי, בהתייחס למחקר מוגדר; וממילא אף לא ניתן הסבר או פירוט אודות מהותה של "פגיעה ממשית" כאמור. אפשרויות תיאורטיות אלו – אינן יכולות להצביע על "פגיעה ממשית", לא בערכו של המידע שנמסר ולא באינטרס של גורם כלשהו.

  1. כפי שעולה מטיעוני המשיבים, חלק ממוסדות המחקר עורכים ניסויים רבים בבעלי חיים, עבור מחקרים שונים בתחומים שונים, וחלקם עורכים ניסויים בהיקף קטן יותר. מטבע הדברים, יתכן אמנם שלמוסד פלוני אכן תיגרם "פגיעה ממשית" בערך או במידע קונקרטי, ביחס לניסוי או מחקר ספציפי, כתוצאה מחשיפת המידע שבמחלוקת. אולם, לא ניתן לעלות על הדעת שחשיפת המידע הכללי המבוקש, שעניינו הפחתת הסבל הנגרם לבעלי חיים, אודות אלפי ניסויים שאינם בהכרח תלויים אלה באלה – תעמיד את כל עשרות המוסדות בסכנה ל"פגיעה ממשית" בסודותיהם המסחריים או באינטרסים הכלכליים שלהם, באופן שיצדיק הימנעות גורפת מראש מחשיפת המידע שבמחלוקת.

לפיכך, משלא צוינה פגיעה קונקרטית במידע, באינטרס או בגורם כלשהו, הרי שהאפשרות ל"פגיעה ממשית" שתגרם למי ממוסדות המחקר – נותרה בגדר אפשרות תיאורטית בלבד; וקשה להלום החלטה המורה על הימנעות גורפת ממסירת המידע שבחלוקת לפי סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע, רק לנוכח אפשרות תיאורטית זו.

  1. מובן, כי אם מוסד פלוני יטען לפגיעה ממשית בו, בסוד מסחרי או עסקי השייך לו, או באינטרס כלכלי כאמור, בגין חשיפת נתונים קונקרטיים אודות מחקר מסוים, אזי יוכל אותו מוסד לפנות למדינה בבקשה להימנע מחשיפת מידע אודות מחקר מסוים, בגין פגיעה בסוג מסוים של מידע, סוד או אינטרס. אולם לא ניתן להצדיק הגנה רחבה של סעיף 9(ב)(6) לחוק, כלפי עשרות

— סוף עמוד 31 —

חברות ומוסדות מחקר, העורכים אלפי ניסויים שבהם נעשה שימוש בבעלי חיים, ביחס למטרות כלליות שונות המפורטות בחוק הניסויים, עבור מספר לא ידוע ובלתי ניתן להערכה של מוצרים.

  1. זאת ועוד: הטעם הראשון שמסרה המדינה להימנעות ממסירת המידע הִנו למעשה חשש ממדרון חלקלק: לשיטתה, היעתרות לבקשת העותרים במלואה תאפשר "לסמן" מטרת מחקר ספציפית, באופן שיתיר גילוי של מטרות מחקר נוספות בעתיד. אולם, משלא הוכח כי חשיפת המידע שבמחלוקת תביא לגילוי מטרת ניסוי כלשהו – מובן שאין ממש גם בטענה בדבר מדרון חלקלק; ואף זו טענה כללית ונעדרת בסיס.
  2. לא מצאתי ממש אף בטעם נוסף שמסרה המדינה בנוגע לסעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע, לפיו האינטרסים הכלכליים של החברות ומוסדות המחקר עלולים להיפגע, ובכלל זה – תדמיתם, יכולתם להמשיך בביצוע ניסויים או אפשרויות גיוס הכספים העומדות לפניהם; זאת, כתוצאה מפעולות מחאה אלימות שעלולות להתרחש עקב חשיפת המידע, בזיקה לדיון שלעיל. כאמור שם, ההסתברות להתרחשותה של פעולת מחאה בלתי לגיטימית כלפי מי מהמוסדות הִנה רחוקה; ולפיכך, בנסיבות אלו לא ניתן לטעון "לפגיעה ממשית" בגין האמור, באינטרסים כלכליים של החברות או מוסדות המחקר.

סיכומם של דברים – סבירות ההחלטה שלא להורות על מסירת המידע שבמחלוקת

  1. בחינת הטעמים השונים אשר עמדו בבסיס החלטת המדינה שלא לחשוף את המידע שבמחלוקת, מגלה כי בפועל לא קמה כל עילה שבעטיה יש להימנע מחשיפת המידע, בזיקה לרשימת העילות המנויות בסעיף 9 לחוק חופש המידע.

כך, לא הוכחה כל פגיעה בפרטיות בגין מסירת המידע שבמחלוקת, לפי סעיף 9(א)(3) לחוק, בשים לב לכך שהמידע שבמחלוקת אינו מכיל פרטים כלשהם אודות זהות החוקרים במוסדות המחקר אשר עורכים ניסויים בפועל, ואין בו כדי לקשור בין חוקרים ספציפיים לבין

— סוף עמוד 32 —

ניסויים קונקרטיים. בדומה, לא מצאתי כי חשיפת המידע שבמחלוקת מקימה חשש לפגיעה בביטחונם או בשלומם של חוקרים במוסדות המחקר, ברמה הנדרשת כדי לבוא בגדרו של סעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע; הואיל והמדינה הראתה, לכל היותר, אפשרות רחוקה בלבד להתממשותו של חשש כאמור, ובכך אין די כדי להורות על חיסוי המידע. כמו-כן, סבורני שאין בגילוי המידע שבמחלוקת כדי להביא לפגיעה בעבודת המועצה, כנדרש לפי סעיף 9(ב)(1) לחוק הנ"ל, בזיקה למבחנים שנקבעו לעניין זה בפסיקה; שכן, לא הוכח שחשיפת המידע תגרום לשיבוש כלשהו בעבודת המועצה, לא כל שכן "שיבוש משמעותי". כמו-כן, המידע שבמחלוקת אינו בגדר מידע שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, כאמור בסעיף 9(ב)(7) לחוק, שכן מוסדות המחקר נדרשים למסור את המידע על-פי דין, לצורך קבלת אישור לביצוע ניסויים בבעלי חיים; והיו מודעים לאפשרות חשיפת המידע, לנוכח הסיפא שבסעיף 22 לחוק הניסויים, כאמור לעיל. לבסוף, לא הוכח אף שחשיפת המידע שבמחלוקת תביא לפגיעה ממשית – בסוד מסחרי, סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי; ואף לא באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי כלשהו, זאת בזיקה לחלופות השונות בסעיף 9(ב)(6) לחוק. כאמור לעיל, אף שייתכנו מקרים שבהם חשיפת המידע שבמחלוקת עלולה להביא לפגיעה ממשית, כאמור, הרי שבענייננו לא הוכחה פגיעה שכזו, ואין מקום להורות על הימנעות גורפת מחשיפת מידע אך בשל אפשרות תיאורטית כאמור; בפרט כאשר העותרים ביקשו מידע כללי ורחב, הנוגע לאלפי ניסויים שעורכים כ-50 מוסדות מחקר, ועניינו אינו הניסויים עצמם אלא עצם השימוש בבעלי החיים בניסויים אלה.

  1. הפועל היוצא הוא, כי המדינה לא הצביעה על טעם כלשהו לפי חוק חופש המידע, שבעטיו יש לחסות את המידע שבמחלוקת שביקשו העותרים. לפיכך, לא היה מקום שלא להיעתר לבקשת העותרים במלואה, ובנסיבות אלה ממילא לא נדרש אף איזון לפי סעיף 10 לחוק חופש המידע בין כל הזכויות והאינטרסים הרלבנטיים; שכן, איזון כאמור נערך רק כאשר מתכוונת רשות ציבורית "לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9" לחוק האמור.

— סוף עמוד 33 —

  1. למעלה מן הנדרש, ולנוכח המחלוקת בין הצדדים בעניין זה, אוסיף ואציין, כי אף אם היה מקום לערוך איזון לפי סעיף 10 לחוק, הרי שממילא העותרים הצביעו על עניין אישי בבקשה, וכן על אינטרס ציבורי בחשיפת המידע שבמחלוקת.

כאמור בסקירת הרקע המשפטי, אחת ממטרותיו של חוק חופש המידע הִנה לאפשר לציבור לקבל את המידע הדרוש לו כדי להפעיל פיקוח וביקורת ראויים ויעילים על הרשות, לשם הבטחת תפקודה התקין. הרשות בענייננו הִנה המועצה לניסויים בבעלי חיים – רשות ציבורית שהוקמה על-פי חוק, אשר עומדת בראש המנגנון המפקח על הניסויים בבעלי חיים בישראל; אולם, העותרים מצביעים על כשלים במנגנון זה, אשר לעמדתם – אינם מאפשרים פיקוח יעיל ואפקטיבי על-ידי המועצה בפועל, באופן שעלול לרוקן מתוכן את תכליתו של חוק הניסויים. לפיכך, העותרים מבקשים את המידע שבמחלוקת, על-מנת שיוכלו לבקר את פעילות הפיקוח של הרשות, ואת מנגנון הפיקוח כולו. בראש ובראשונה מצביעים העותרים על השימוש הנרחב שנעשה בסעיף 14 לחוק הניסויים – אשר אינו מוכחש על-ידי מי מהמשיבים – שבגדרו הוועדות המוסדיות בכל מוסד מחקר הן הגורם המאשר ביצוע ניסויים בבעלי חיים. כפי שציינה המדינה בכתב-התשובה, ב-29 מתוך 50 מוסדות המחקר שהותר להם לבצע ניסויים בבעלי חיים בישראל, קיימות ועדות מוסדיות, קרי – למעלה מ-50% ממוסדות המחקר בישראל מאשרים את הניסויים עבור עצמם. על-רקע האמור טוענים העותרים, כי חברי הוועדות הפנימיות עלולים להיות נתונים במצב של ניגוד עניינים, שבו החלטותיהם בדבר אישור ניסויים עשויות להיות מוטות משיקולים הזרים לתכליותיו של חוק הניסויים, הקשורים לצרכיו של מוסד המחקר שעבורו הם עובדים. כפי שמציינים העותרים, המידע שאינו במחלוקת ושהוחלט לפרסמו, מלמד אמנם על כמות הניסויים שנערכים בבעלי חיים בישראל, לרבות אופן ההחזקה והטיפול בהם בכל ניסוי; אולם ללא שיוך הניסויים לחברות ולמוסדות המחקר העורכים אותם, לא ניתן לדעת האם ביחס לכל מוסד מחקר ולכל חברה מופעלות סמכויות הפיקוח והבקרה אשר חוק הניסויים מקנה לוועדות ולמועצה. בפרט הודגש, כי הימנעות מציון ניסויי ההיברידומות שעורכים מוסדות המחקר, לא תאפשר

— סוף עמוד 34 —

ביקורת על עבודת הפיקוח והבקרה, בכל הנוגע לאפשרויות השימוש בטכניקות חלופיות ופוגעניות פחות עבור בעלי החיים. במובן זה, לעותרים יש עניין לגיטימי במידע נושא העתירה, ואף הוכח אינטרס ציבורי בחשיפתו; זאת באופן שעולה בקנה אחד עם תכליות חוק חופש המידע – לאפשר לציבור להעמיד את פעולותיהם והתנהלותם של רשויות המינהל תחת ביקורת ופיקוח ציבורי.

  1. המשיבים כולם טוענים אמנם, כי המידע הנדרש אינו הולם בקשה לפי חוק חופש המידע, הואיל ולטענתם המידע אינו בגדר "קניינו של הציבור", אלא קניינם של החברות ומוסדות המחקר, אשר נדרשים למסרו למדינה על-פי חוק. אולם יש להעמיד את הדברים על דיוקם: ראשית, כפי שנפסק, חוק חופש המידע חל, ככלל, על כל סוגי המידע המצוי בידי הרשות הציבורית, וחוק חופש המידע קובע רשימה סגורה של עילות שבעטיין ניתן להימנע ממסירת מידע; והטעמים שעליהם נשענים המשיבים בעניין זה, אינם נמנים על רשימה זו (ראו והשוו: עע"מ 11120/08, בעניין התנועה לחופש המידע, לעיל; ועע"מ 7744/10, בעניין המוסד לביטוח לאומי, בסעיף 9 לפסק-דינו של כב' השופט הנדל). שנית, ולמעלה מכך, העותרים אינם מעוניינים במידע הגולמי המלא שמעבירים מוסדות המחקר והחברות אל הוועדות או המועצה; ואף לא ברובו. העותרים מעוניינים במקצת ממידע זה, הנוגע אך לבעלי החיים שבהם נעשה שימוש בכל ניסוי, וכן אופן ההחזקה, השימוש והטיפול בהם – בשעה שבקשה לקבלת אישור לביצוע ניסוי מונה, כאמור, שישה עמודים מפורטים; ומכל מקום, הדגש בבקשתם של העותרים אינו מושם על המידע הגולמי כשלעצמו, אלא על ההחלטות לאישור הניסויים בבעלי חיים, קרי – ניסויים שנבדקו על-ידי הגורמים שהוסמכו לכך על-פי חוק, אשר מצאו כי יש לאפשר את ביצועם לנוכח הוראות חוק הניסויים. ויודגש: העותרים אינם מעוניינים בבקשות שנדחו, ואף לא ברשימה כוללת של כלל הבקשות שהוגשו – הן אלו שאושרו והן אלה שלא. עניינם של העותרים הוא בעצם הפעלת הסמכות על-פי חוק הניסויים לאשר ביצועם של ניסויים בבעלי חיים, והמידע המבוקש – הוא חלק מההחלטה. במילים אחרות: ההחלטה לאישור ניסוי, אף אם היא ניתנת על-

— סוף עמוד 35 —

ידי המוסד עצמו, נעשית מכוח סמכות שבחוק, בתחום הנתון תחת פיקוחה של המדינה, על-יסוד מידע המועבר על-ידי מבקש הניסוי; כאשר ההחלטה לאישור ביצועו של ניסוי קונקרטי, על-יסוד מאפייניו ופרטיו, משמעה שהתועלת שעשויה לצמוח ממנו מצדיקה את השימוש בבעלי חיים בו. נפקות ההחלטה לאשר ביצוע ניסוי, היא שהגורם המוסמך על-פי חוק איזן בהחלטתו בין התכליות והאינטרסים השונים המעוגנים בחוק הניסויים, ושהכל נעשה בידיעתה ותחת פיקוחה של המועצה. המידע שמבקשים העותרים, אפוא, איננו המידע שמוסרים המוסדות לצורך אישור לביצוע ניסויים, אלא האישור עצמו, על-יסוד המידע המגולם בו, הדרוש להם לצורך הפעלת ביקורת ציבורית על פעולות הרשות, אשר הוא מצומצם בהיקפו, ונוגע לבעלי החיים בלבד.

במובן זה, העותרים אינם מעוניינים במידע שהמדינה אוספת בלבד (בדומה למצב העובדתי בעע"מ 7744/10, בעניין המוסד לביטוח לאומי, שבו נתבקשה רשימת מעסיקים ופרטיהם מידי המוסד לביטוח לאומי), אלא שעניינם הוא במידע המגולם בהחלטותיה של רשות מרשויות המדינה (בזיקה לפסק-הדין בעע"מ 398/07, בעניין התנועה לחופש המידע (לעיל), שבו נעתר בית-המשפט לפרסום שמותיהם של אזרחים שנחתמו עִמם הסכמי כופר ברשות המיסים). לפיכך, אף אם היה מקום להידרש לטענה, לפיה המידע שנמסר לפי חוק הניסויים אינו "קניינו של הציבור" אלא קניינם של חברות ומוסדות המחקר – הרי שממילא העתירה אינה מתמקדת ב"קניין" ככזה, אלא בתפקיד שהוא ממלא לצורך החלטותיה ופעולותיה של הרשות – שהן העומדות ביסוד בקשת העותרים לקבלת המידע. לפיכך, חשיפת המידע שבענייננו, תואמת גם את עמדתו של כב' השופט עמית בעע"מ 7744/10, שכן נושא העתירה הוא "פעילות הרשות והתנהלותה ולא המידע שהצטבר אצל הרשות אגב פעילותה"; ואין מדובר בענייננו אך במידע אשר "נאסף, נלקט, נצטבר ואוחסן במהלך העבודה הרגיל של הרשות, לצורך מסחרי-כלכלי" (שם).

התוצאה

— סוף עמוד 36 —

  1. אשר על כל האמור לעיל, העתירה מתקבלת, ועל המדינה לחשוף לעותרים את כלל המידע שהתבקש לגבי ניסויים שנערכים בבעלי חיים בישראל, המצוי במערכת הממוחשבת – הן כל המידע שהמדינה הסכימה למסרו, והן שני הנתונים שבמחלוקת – קרי: שם המוסד, והאם הניסוי הוא ניסוי היברידומות. על המדינה להמציא לעותרים את המידע שאינו במחלוקת – לאלתר; ובאשר למידע שבמחלוקת – זה יימסר לעותרים עד ליום 1.4.15.
  2. בשולי פסק-הדין אציין, כי לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת העותרים למתן פרטים נוספים מאת ההתאחדות, ובכלל זה למסור את רשימת החברות המיוצגות על-ידה, העורכות ניסויים בבעלי חיים בישראל, ופרטים נוספים הקשורים בכך; זאת בהתייחס לדוגמא התיאורטית שניתנה בתשובה מטעמה, לחברה ביוטכנולוגית קטנה אשר לטענתה תיפגע במישרין בעילות לפי סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע, הואיל והיא מפתחת בזמן נתון מוצר אחד בלבד. בקשת העותרים לא נועדה לשם הבהרה או השלמה של נימוקים שבעובדה או שבחוק, לפי תקנה 11 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי-דין), התשס"א-2000; שכן עניינה בדוגמא תיאורתית שנתנה ההתאחדות לצורך חידוד טענותיה, ולא בנימוק העומד בפני עצמו, מה-גם שהדוגמא כשלעצמה ברורה ונהירה, ואינה טעונה הבהרות.
  3. המדינה תישא בהוצאות עותרים 1 ו-2 בסכום כולל של 15,000 ₪, ובהוצאות עותרת 3 בסכום זהה.

ניתן היום, י"ד בשבט התשע"ה, 3 בפברואר 2015, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לצדדים.

 

אתם מוזמנים להגיב

אנא שמרו על שפה נאותה. המערכת שומרת לעצמה את הזכות לא לאשר תגובות שאינן עומדות בכללי האתר.