והנה, בשבוע שעבר– אחרי כמעט חמש שנים! – קבע בית המשפט שחוק חופש המידע לא חל על מסמכי המכרז, ולכן לא נדרש דיון מהותי אם האינטרס הציבורי גובר על סירוב משרד הפנים למסור את המסמכים.
זאת החלטה מקוממת בעלת השלכות מדכאות על זכות הציבור למידע.
נסביר: לדעתנו יש לציבור זכות לדעת מי מחזיק במידע כה מקיף אודותינו, והאם יש לו את המיומנות והיכולות הנדרשות כדי לאבטח אותו. אבל השופט יורם נועם כלל לא דן בבקשת המידע אלא רק בשאלה אם החוק חלק על המידע המבוקש (כשאלה מקדמית) ואחרי חמש שנים! הוא קבע שלא. כי למרות שבפועל משרד הפנים ניהל את המכרזים – המידע שייך לרשות הביומטרית.
הפסיקה הזאת כל כך שמרנית וברור שהיא רק מסייעת למדינה להמשיך להסתיר מידע.
ובנוסף, השופט גם פסק נגדנו ונגד התנועה לזכויות דיגטליות הוצאות גבוהות מאוד בסך 20,000 שקל! סכום עצום עבור שתי עמותות שמתקיימות בקושי מתרומות וממתנדבים שנלחמים למען אידיאלים ועל זכויות של הציבור.

פסק הדין של השופט יורם נועם

מנכ"לית התנועה, עו"ד רחלי אדרי, מסבירה:

לפסק הדין הזה לקח ארבע וחצי שנים להגיע, כאשר הוא עוסק בשאלה מקדמית שהעלתה המדינה במסגרת כתב התשובה לעתירה שהוגשה בשנת 2015, לפיה חוק חופש המידע אינו חל על המידע המבוקש מכוח סעיף 14(א) המורה כי הוראות החוק לא יחולו על רשימת גופים שנמנו בו וכן על מידע שנוצר, נאסף או מוחזק על ידם. כאשר סעיף 14א4 מתייחס למידע שנוצר ונשמר ברשות הביומטרית (תיקון חקיקה משנת 2009).

העותרות, התנועה לזכויות דיגיטליות והתנועה לחופש המידע, סברו שהמידע נאסף והוחזק על ידי ועדת המכרזים של רשות האוכלוסין ובוועדת המכרזים של משרד הפנים ואינו קשור בסעיף 14א4.

רשות האוכלוסין ומשרד הפנים פרסמו שני מכרזים בעניין המאגר הביומטרי. אנחנו ביקשנו לקבל את ההצעות הזוכות, את המסמכים שהוחלפו בין ועדות המכרזים לבין המשתתפים במכרז, ואת הפרוטוקולים של ועדות המכרזים. המדינה טענה כי למרות שהרשות הוקמה בשנת 2011, מדובר היה בתקופת מעבר שבמהלכה הסתייעה הרשות הביומטרית בשירותיה של ועדת המכרזים של רשות האוכלוסין. המדינה טענה כי ועדות המכרזים נתנו שירות לרשות הביומטרית, מכיוון שלה הייתה לה ועדת מכרזים מיוחדת.

בית המשפט דחה את עמדת העותרות ביחס לסעיף 14 והמידע ואימץ את עמדת המדינה באופן גורף. בית המשפט קבע כי חוק חופש המידע אינו חל על המידע המבוקש על אף שעובדתית מי שניהל את אותם מכרזים לא היתה הרשות הביומטרית. פסק הדין למעשה מאפשר למדינה להסתיר חומרים רטרואקטיבית (לטעון בדיעבד שמסמך מסוים שייך לרשות מסוימת, אפילו שאין שום מסמך שתומך בכך מזמן אמת), פסק הדין מנוגד לפרשנות המצמצמת של בית המשפט העליון ביחס לסעיף 14 (בית המשפט עושה פרשנות 'מהותית', כך שאם החומרים נועדו עבור הרשות הביומטרית, יש להחיל עליהם את סעיף 14).

לדעתנו הפרשנות שניתנה על ידי בהמ"ש היא פרשנות שגויה וחד צדדית שכן המבחן 'המהותי' לא עובד בכיוון השני – אם בידי הרשות הביומטרית יש חומרים ששייכים לרשות אחרת, אנו לא יכולים לבקש אותם, ולכן זו הרחבה של בית המשפט את סעיף 14 לחוק.

את התנועה לזכויות דיגיטליות ואת התנועה לחופש המידע ייצג בצורה מופלאה לאורך כל ההליך עו"ד אוריה ירקוני, ולמרות התנהלות המדינה שגררה רגלים ולא הצליחה לספק תשובות לבית המשפט ובית המשפט שהתעכב בניהול ההליך, על העותרות הוטלו הוצאות בגובה של 10,000 ש"ח (כל אחת) למשרד הפנים ולמשיבה 5 שצורפו שלא לצורך על ידי בית המשפט.