fbpx

כנסיית הביטחון הישראלית / יוסי מלמן

יכולתם של העיתונאים בישראל לחקור ולספק לציבור מידע על מערכת הביטחון והמודיעין - מוגבלת ביותר ואינה מתיישבות עם היומרה להימנות עם הדמוקרטיות המערביות

30 ביולי 2010

למאמר שהתפרסם ב"הארץ"

המוסד מעסיק 2,421 עובדים, מהם 73 מפעילי סוכנים. תקציבו השנתי הוא 1,470,239 מיליארד שקלים. הוא שכר את שירותיהן של חמש חברות, המספקות לו שירותי ייעוץ בתחום משאבי אנוש, טכנולוגיית מידע ואחסון נתונים.

אלה הם נתונים פיקטיביים, שהומצאו לצורך מאמר זה. אחרת – בין אם היה מדובר בנתונים נכונים ובין אם לא – הצנזורה הצבאית היתה פוסלת את הפרסום.

מאידך, אם אותם נתונים בדיוק, נכונים או לא, היו מתפרסמים בכלי תקשורת זרים, הצנזורה היתה חייבת להתיר את פרסומם בעיתונות הישראלית, בתנאי שילוו במשפט "לפי פרסומים זרים". משפט זה מבוסס על הנחת הצנזורה ושולחיה במערכת הביטחון, שהאויב מעניק מקדם אמינות גבוה לדיווחים של עיתונאים ישראלים בכלל ובוודאי לאלה שמסקרים עניינים ביטחוניים. בכך בעצם מתייחסת הצנזורה הצבאית לעיתונאים הישראלים כאילו היו דוברים רשמיים של הממסד הביטחוני.

במציאות כמעט בלתי אפשרית זו יכולתם של העיתונאים בישראל לחקור ולספק לציבור מידע על הארגונים במערכת הביטחון והמודיעין – מוגבלת ביותר. מדובר במגבלות שאינן מתיישבות עם היומרה להימנות עם הדמוקרטיות המערביות.

גזירותיה של הצנזורה הצבאית הן הסיבה המרכזית לכך, שתחקיר כמו זה שפירסם באחרונה "וושינגטון פוסט" לא היה יכול לראות אור בישראל. תחת הכותרת "ביטחון לאומי בע"מ" חשף העיתון האמריקאי את תהליכי ההפרטה שעוברת קהילת המודיעין של ארה"ב, שמעניקה עוד ועוד משימות סודיות לחברות פרטיות – החל מאבטחת סוכני מודיעין בעיראק ובאפגניסטאן, דרך ניתוח נתונים, פענוח צפנים ועוד. העיתונאים האמריקאים, אף שהטילו על עצמם מגבלות של צנזורה עצמית, לא היססו לחשוף גם את כתובותיהן של אלפי החברות שמעניקות את השירותים הללו. מטרת התחקיר היתה להביא לידיעת משלמי המסים את העובדה שבניגוד ליומרה לצמצם בהוצאות – הפרטת המודיעין יקרה ובזבזנית.

המצב בקהילת המודיעין הישראלית עדיין רחוק מזה שבאמריקאית, אך גם אצלנו יש כבר ניצנים ראשונים של הפרטה, בשם החיסכון וההתייעלות. שרים מאובטחים בידי מאבטחים פרטיים ולא בידי השב"כ; יותר ויותר מיזמים של המוסד, השב"כ ואמ"ן מועברים לחברות פרטיות.

שאלת ההפרטה היא רק דוגמה להעדר הפיקוח הציבורי על האופן שבו מוציאה מערכת הביטחון את כספי הציבור. האם, למשל, הוצאת מיליוני שקלים על מבצע החיסול המיוחס למוסד בדובאי היתה כדאית (גם אם היתה עוברת ללא פגע), כאשר שוקלים את המחיר לעומת התמורה לביטחון הלאומי?

ההבדל הבולט בין ישראל לארה"ב הוא ביכולתה של התקשורת שם לחשוף כשלים ובזבוזים, בזכות ההגנה המוקנית לה מכוח החוקה המבטיחה את חופש הביטוי. בישראל כל ניסיון כזה נידון מראש לכישלון, משום שעל מערכת הביון מסוככים במסירות רבה הצנזורה הצבאית ובתי המשפט הממהרים להוציא צווי איסור פרסום. אפילו יצוא נשק מישראל זוכה להגנתם, אף שהיבטיו העיקריים הם כלכליים ומוסריים ופחות ביטחוניים. היחס לביטחון בישראל הוא כאל דת שאסור להטיל בה ספק ולחשוף את חולשותיה. וכל עוד זה לא ישתנה תמשיך כנסיית הביטחון להתנהל בפזרנות, בלי שתחוש שהיא חייבת דין וחשבון לציבור שבשמו היא פועלת ומכספו היא נהנית.

פורסם תחת:

בהרחבה

אתם מוזמנים להגיב

אנא שמרו על שפה נאותה. המערכת שומרת לעצמה את הזכות לא לאשר תגובות שאינן עומדות בכללי האתר.

באתרנו מתפרסם מידע שנמסר מרשויות ציבוריות, כפי שהתקבל מהן. אנו עושים כמיטב יכולתנו להבטיח שלא יעלה לאתר מידע שיש בפרסומו משום פגיעה בזכויות הפרט. אם אתם סבורים שבכל זאת עלה באתר מידע כזה, אנא עדכנו אותנו במייל לכתובת: info@meida.org.il