fbpx

ארכיונים אמורים לחשוף מסמכים – לא להעלים אותם

בדמוקרטיה המידע חייב להיות נגיש. אי אפשר להמשיך להתבסס על חוק מ-1955. מאמר מאת מנכ"לית התנועה, רחלי אדרי

30 במרץ 2019

פרשת האונס בקיבוץ שמרת זעזעה את המדינה כשנחשפה בסוף שנות ה-80. תקופה ארוכה חיפשתי אחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולא מצאתיו, ואילולא התערבותו של כתב המשפט והתחקירים של "גלובס", חן מענית ("החיפוש אחר תיק פלילי 290/90: לאן נעלם פסק דין בחיפה שזיכה את הנאשמים באונס בשמרת?", 7.3.2019) – ספק אם הייתי צולחת במשימה הזו לבד וללא הליך משפטי.

נשאלת השאלה מדוע כל-כך קשה היה לאתר פסק דין, שהתנהל בדלתיים פתוחות, ולפי הדין בישראל הוא מסמך גלוי ופומבי. איך בעצם הגיע אותו פסק דין של בית משפט המחוזי לארכיון המדינה, מקום מאוד לא טבעי לפסק דין שצריך להיות פומבי?

היקף החומרים בארכיון המדינה הוא אדיר. נכון לשנת 2016 היו בו כ-2.4 מיליון תיקים מוגבלים, שלגביהם חלפה תקופת ההגבלה. הכוונה היא למסמכים שנמצאים בארכיון המדינה והסתיימה לגביהם תקופת ההפקדה, תקופה שבה הגישה לחומר המופקד היא מוגבלת. תקופה זו נעה בין 15 ל-40 שנה (ולעתים גם יותר), ולאחריה אותם מסמכים צריכים להיות זמינים לעיון הציבור. למרות שתקופת ההפקדה של חומרים רבים הסתיימה, עד היום שוחררו לציבור אלפים בודדים של מסמכים. נכון לשנת 2017 המתינו לחשיפה בארכיון המדינה 1.7 מיליון תיקים מוגבלים ועוד כמיליון תיקים שאין תיעוד של תכנם, כלומר למעלה מ-90% מהמידע שצריך להיות נגיש לציבור בלחיצת כפתור אינו נגיש.

בעידן הדיגיטלי המידע סביבנו רק הולך ומכפיל עצמו. לפי מחקרים, כמות המידע שכל אדם מייצר מוכפלת כמעט פי 2 כל שנתיים. אותו היחס – ואולי אפילו גדול יותר – נכון למידע שמייצרת מדינת ישראל. אך בישראל קיימת חקיקה מיושנת ביחס למידע המצוי בארכיונים, והסדרי העיון הקיימים יוצרים לא פעם אנומליה ביחס למסמכים מסוימים – כך למשל קרה עם פסק הדין של האונס בשמרת.

לחוק חופש המידע יש מספר מגבלות. כאשר מידע הועבר לארכיון, חוק חופש המידע אינו חל (סעיף 14 לחוק). מתי על מידע לעבור לארכיון? זו שאלה שהמחוקק לא נתן לה את הדעת, וכיום הדבר נתון לשיקול-דעתו של המפקיד.

כך קרה לדוגמה עם הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג על יוקר המחיה, שהוקמה לאחר המחאה החברתית של 2011),. הוועדה, שישבה תחת משרד ראש הממשלה, הפקידה מיד עם סיום עבודתה את הכול ומהר בארכיון המדינה. ורק לאחר שהוגש בג"ץ על-ידי התנועה לחופש המידע, נמצאה האבידה.

נמצא עוד אנומליה כשנחפש, למשל, מסמך משפטי שאינו פסק דין. בשביל זה צריך להבין קודם כל היכן הוא נמצא – פיזית. אם התיק הופקד בארכיון המדינה, יש לפעול לפי חוק ארכיונים, אך אם התיק נמצא בבית המשפט – יש להגיש בקשת עיון.

העידן הנוכחי נקרא "עידן המידע" או "העידן הדיגטלי", והוא מאופיין ביכולת של הטכנולוגיה המתוחכמת שסביבנו לשמור ולהנגיש מידע. למרות זאת, ההיסטוריה של מדינת ישראל, זו המצויה בארכיונים, מסתמכת על חקיקה מיושנת משנת 1955, שלא צפתה את השינויים הדרמטיים שתביא עמה הטכנולוגיה.

במדינה דמוקרטית מידע צריך להיות חופשי ונגיש. לכן, ברוח העידן וכאתגר לכנסת הבאה, הגיע העת להרים את הכפפה כמו שעשו מדינות רבות בעולם (לדוגמה דנמרק, ניו-זילנד ואנגליה) ולחוקק חוק חדש, מודרני וברוח חוק חופש המידע, שיפתח לרווחת הציבור את כל האוצרות הטמונים בארכיון המדינה.

המאמר פורסם ב"גלובס"

פורסם תחת:

חדשות

אתם מוזמנים להגיב

אנא שמרו על שפה נאותה. המערכת שומרת לעצמה את הזכות לא לאשר תגובות שאינן עומדות בכללי האתר.

באתרנו מתפרסם מידע שנמסר מרשויות ציבוריות, כפי שהתקבל מהן. אנו עושים כמיטב יכולתנו להבטיח שלא יעלה לאתר מידע שיש בפרסומו משום פגיעה בזכויות הפרט. אם אתם סבורים שבכל זאת עלה באתר מידע כזה, אנא עדכנו אותנו במייל לכתובת: info@meida.org.il