fbpx

העליון: שמות הארכיאולוגים שחופרים בשטחים יישארו חסויים – מחשש לחרם

בית המשפט דחה את ערעורם של "יש דין" ו"עמק שווה" וקבע כי לא יימסר מידע גם על הממצאים שנמצאו ומקום אחסונם בגלל חשש לפגיעה ביחסי החוץ של ישראל

17 במאי 2019
לפסק הדין:
 
מנכ"לית התנועה, עו"ד רחלי אדרי, מנתחת את פסק הדין:

זהו פסק דין מרתק העוסק בזהותם של החופרים הארכיולוגים באיו"ש, עניין שבתוך הקו הירוק, כלומר על ידי רשות העתיקות, מתפרסם כדבר שבשגרה. פסק הדין ניתן על ידי הרכב מעניין – אלרון, סולברג וברון.

נתחיל מהטוב, עמדת המיעוט המצוינת של השופטת ברון ששמה את הדברים על השולחן ומדברת גם על מורכבות הסכסוך, השלכות המשפט הבינלאומי על חפירות ארכיאולוגיות ומבינה את גישת המערערים (יש דין) בצורך בבקרה ובפיקוח ציבורי בהתייחס למדיניות החפירות הארכיאולוגיות ביהודה ושומרון; ברון מסכימה כי יש לתת את הדעת לאופן שבו מקצה המנהל האזרחי רישיונות חפירה, ללא מכרז, ולוודא שהקצאות אלה אינן נגועות בפוליטיזציה, משוא פנים או ניגודי עניינים.

ברון אומרת ביחס לתחולת חוק חופש המידע על המנהל האזרחי כי בהעדר הוראה מופרשת החוק חלק על המנהל בהיותו זרועו הארוכה של משרד הביטחון. משרד הביטחון הוא "רשות ציבורית" כלשונו של החוק, וככזה הוא כפוף להוראות חוק חופש המידע – ואין נפקא מינה אם פעילותו המינהלית מבוצעת בשטחה הריבוני של ישראל או מחוצה לו.

אמירה ברורה, הגיונית וחשובה מאוד ועוקצת את המדינה על איזכור לא מדויק של פסק דין רגבים בסיכומים. חשוב לא פחות.

למה לדעת ברון יש לקבל את הערעור ולמסור את המידע: רישיונות החפירה הם משאב ציבורי יקר ערך, שמלכתחילה ניתן לחופרים למטרות אקדמיות ולרווחת הציבור בכללותו. מחקר אקדמי, מעצם טיבו וטבעו, נועד לפרסום. הטלת חיסיון על זהותם של החוקרים הוא מסוכן והרסני, ואי גילוי המידע המבוקש בהליך דנן, בשל חשש מחרם, הוא עצמו משתיק את השיח האקדמי-ארכיאולוגי לגבי החפירות ביהודה ושומרון ומדובר בסוגיה המצויה במחלוקת בדיון הציבורי.

עוד היא אומרת – אין דמוקרטיה בלא שוק חי וחופשי של רעיונות ודעות, ומניעה מראש של הדיון הציבורי בשל חשש מביקורת, ואפילו חרם, מהווה סכנה של ממש לערכי הדמוקרטיה שבה דוגלת מדינת ישראל. לסיכום, למרות החששות והמידע הסודי שמציגים לה, לדעתה העניין הציבורי בגילוי המידע עדיף וגובר. בנסיבות אלה היא אינה נדרשת להבחנה שיצר השופט אלרון והיא אינה מבחינה בין מי שהתנגדו למסור את המידע למי שלא.

עמדת הרוב היא של אלרון שנתמכת על ידי סולברג (באופן חלקי):
למעשה סולברג ואלרון לא מחדשים כלום בניתוח העמדה הביטחונית או זו המגנה על יחסי החוץ, ומקבלים אותה בחיבוק. למעט אבחנה לגבי צד ג' שעשוי להיפגע, שם אלרון עורך אבחנה בין מי שלא נותן הסכמתו לבין מי שכן או זה שאדיש לפניה ואז רואים בו כאילו הסכים, וזאת כאשר ביהמ"ש מפעיל את סמכותו לפי סעיף 17 ובמקרה הזה פגיעה באינטרס מקצועי.

לדעתי פה הוא יוצר דווקא אבחנה לא נכונה בין מי שמסרב לבין מי שאינו מגיב, ואז רואים אותו כאילו הסכים למסור את המידע. דווקא מצב כזה לדעתי הוא לא נכון, או שנותנים את המידע או שלא נותנים, ואם מישהו לא הביע התנגדות (אדיש) וביהמ"ש מחליט *שלא* למסור אז לא נותנים לכולם (כלומר פה עמדתי כשל סולברג).

בסוף בסוף, לשיטתם אין עניין ציבורי בגילוי המידע, הם אינם מתייחסים מספיק לכך שמידע הקשור ברשיונות כן מתפרסם על ידי רשות העתיקות, כלומר במציאות הישראלית יש התייחסות אחרת למידע זהה בין מה שבתוך הקו הירוק למידע שמחוצה לו.

לשיטתם הפגיעה שעלולה להיגרם עולה על האינטרס הציבורי, והפגיעה האפשרית באינטרסים המקצועיים של החופרים שהביעו התנגדות מפורשת למסירת המידע – ממשית. מטעמי סודיות, אינם מרחיבים את הדיבור על כך. כמה נוח.

 
 

פורסם תחת:

פסיקה

אתם מוזמנים להגיב

אנא שמרו על שפה נאותה. המערכת שומרת לעצמה את הזכות לא לאשר תגובות שאינן עומדות בכללי האתר.

באתרנו מתפרסם מידע שנמסר מרשויות ציבוריות, כפי שהתקבל מהן. אנו עושים כמיטב יכולתנו להבטיח שלא יעלה לאתר מידע שיש בפרסומו משום פגיעה בזכויות הפרט. אם אתם סבורים שבכל זאת עלה באתר מידע כזה, אנא עדכנו אותנו במייל לכתובת: info@meida.org.il