fbpx

מידע שהושג בנושא ‘אלונה וינוגרד’

שקיפות היא מחויבות למסור גם מידע לא מחמיא לאזרחים / אלונה וינוגרד

"שקיפות איננה סיסמה — היא מחויבות עמוקה של הממשלה לאזרחיה". כך אמר באחרונה לא אחר משר התחבורה, בצלאל סמוטריץ', בראיון טלוויזיוני שהעניק עם השקת המאגר הממשלתי החדש שחושף נתונים על כלי רכב. המאגר מנגיש באופן ידידותי וברור פרטים רבים על כלי רכב, כך שכשנרצה לרכוש רכב מיד שנייה, נוכל בקלות להיכנס למאגר ולחפש נתונים שונים על הרכב שאותו אנחנו חושבים לרכוש.

מידע רב יותר יאפשר לקבל החלטה מושכלת יותר באשר לרכב שבו אנו מתעניינים. הוא יפחית אפשרות לרמאויות, ובסופו של יום יבטיח קנייה יותר מוצלחת עבור הצרכנים. יש להניח שזה הרציונל שעמד בבסיס החלטת המשרד לגבש, לקדם ולפרסם את מאגר הנתונים החדש.

כל הכבוד לשר התחבורה סמוטריץ'. כשמגיע, מגיע. קרוב לוודאי שהמאגר המדובר אכן יטיב עם תושבי המדינה. אבל אם כבר מדברים על שקיפות, ואם השר בעצמו הכריז ששקיפות אינה סיסמה בלבד, יש כמה דברים נוספים שניתן לעשות בכדי ליישם, הלכה למעשה, את ה"מחויבות עמוקה של הממשלה לאזרחיה".

השלב הראשון הוא ההבנה שפרסום יזום מאגרי מידע הוא חשוב, אבל כשלעצמו אינו מממש באופן בלעדי את עיקרון השקיפות. כדי ששקיפות לא תהיה רק סיסמה, היא צריכה לכלול גם פרסום של מידע מורכב, וגם כזה שאינו מחמיא — כל מידע.

לציבור עומדת הזכות לדעת על דו"חות בקרה ואיכות שעורך המשרד, על ההתקשרויות שלו עם גופים חיצוניים ועל תפקידו כרגולטור. הציבור צריך להיחשף גם למידע הקשור להתנהלות התקינה של המשרד עצמו — החל מתלונות על הטרדות מיניות, דרך ייצוג הולם למגזרים שונים וכלה בעלויות של פרסומי המשרד.

זו רק התחלת הרשימה. שקיפות כוללת גם מידע על התנהלותו של השר בתפקידו כנבחר ציבור. לא נצטרך לדעת את מועד טיפולי השיניים של השר, אבל כן כמה פעמים הוא טס לחו"ל במסגרת תפקידו, לאיזו סיבה ובמימון של מי, כמו גם מי התלווה אליו בנסיעתו. הציבור גם רשאי לראות את הסכם ניגוד העניינים של השר, ובאותה הזדמנות את הצהרת ההון שלו.

ועוד המלצה אחרונה: יש גופים וארגונים רבים שמקדמים שקיפות בשלל דרכים. שב עמם, כבוד השר. לא דרך הטוויטר. שב, תקשיב להם ותלמד מהם מה נדרש כדי ששקיפות — בכל משרד ובכל תפקיד ציבורי — תהיה יותר מעוד מלה שחוקה שאין מאחוריה דבר. אולי תגלה שעצם הדיאלוג הזה חשוב לא פחות.

המאמר פורסם ב"דה מרקר"

הכותבת היא עורכת דין ומנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה

רוצים להוביל את המדינה? תתחילו לחשוף מידע / אלונה וינוגרד

השמועה אומרת שאנחנו בעיצומה של תקופת בחירות. השקט והנמנום יכולים אולי להטעות, אבל ככל שנתקרב ל-17 בספטמבר יחזרו הרוחות לגעוש והקמפיינים יפעלו בשיא המרץ. אין מועד טוב מזה לחשוב על זכות הציבור למידע.

כדי שנוכל לממש את זכותנו הבסיסית לבחור – עלינו לדעת: מה עשו נבחרי הציבור עם הכספים שלנו במהלך שעות העבודה שלהם (שמומנו על ידינו), את מה הם קידמו ומה בין הבטחות לעשייה בפועל. בלי שנדע את התשובות לכל השאלות האלה – נגזר עלינו ליפול שבי למנגנונים משומנים של פייק ניוז, תעמולה ודיס-אינפורמציה.

בבסיס ההנחה שזכות הציבור למידע היא קריטית למימוש זכות הבחירה, נמצאת התפישה שידע הוא כוח, וכאשר הידע או המידע לגבי המתרחש במרחב הפוליטי נמצא בידיהם של נבחרי הציבור ואנשי שלומם בלבד, יש בכך בכדי להעניק להם כוח רב, אולי רב מדי, שבסופו של דבר מנוצל כנגד הציבור עצמו.

דוגמה בולטת לכך היא במקרים שבהם נבחרי ציבור בתקופת בחירות מתפארים בהישגיהם ובמחויבות שלהם לעבוד למען הציבור. אין ספק, מועמדים כאלה הם אלה שהיינו רוצים לבחור בהם ובהן, אך כיצד נדע אם הם דוברים אמת אם לא נראה את היומנים שלהם, את מספר הימים שבהם נכחו במליאת הכנסת, או בכלל בישראל, אם הכספים שהם ממונים עליהם הוצאו משיקולים ענייניים ולא לצרכים פרטיים?

רק כאשר יקבל הציבור גישה למידע שישקף את הפעילות האמיתית של נבחרי הציבור שמבקשים להיבחר שוב, הוא יוכל לממש את זכותו לבחור את נבחריו באופן מושכל ואחראי.

לציבור המתעניין, גישה בלתי אמצעית למידע אודות נבחרי הציבור היא קריטית לגיבוש עמדה פוליטית עצמאית ונטולת לחצים. גם אם זהו חזון אוטופי, כי הרי בעידן הפופוליסטי של ימינו הכל מוטה, מימוש מיטבי של זכות הציבור למידע יכולה לפעול לאיזון של מפות האינטרסים השונות ולסייע להבהרת התמונה. וחשוב מכל – הוא עשוי לחזק את כוחו של הציבור מול המערכת הפוליטית כגורם מרתיע שחייבים לו דין וחשבון.

המדינה עברה כברת דרך בעשור האחרון בכל הקשור לקידום שקיפות. יאמרו זאת גם מבקריה. לא ניתן להתעלם מכך שמאגרי מידע נפתחו, הוקמה במשרד המשפטים יחידה ממשלתית שאמונה על חופש המידע, חלה עלייה מתמדת במספר בקשות חופש המידע המוגשות לרשויות השונות, והתחושה הכללית היא ששקיפות היא משהו שרוצים להתהדר בו.

התקדמות זו יפה ומבורכת, אך היא מעטה מדי ורחוקה מאוד מהמקום שאליו עלינו לשאוף. עד שיבואו הנבחרים וישתפו את הציבור במידע מהותי הנוגע להתנהלותם הפוליטית מיוזמתם, על הציבור לדרוש מידע אמין והתנהלות שקופה מצד אלה המבקשים להוביל את המדינה. תקופת בחירות היא עת מצוינת להתחיל ולדרוש זאת.

המאמר פורסם ב"דה מרקר"

הכותבת היא מנהלת המרכז למוסדות וערכים דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה ויו"ר התנועה לחופש המידע

דרוש: שר לענייני שקיפות

 

 

תגידו מזל טוב לחוק חופש המידע שחוגג בימים אלה 21 שנה. אמנם לא ילד, אבל החגיגה מוגבלת – מעמדו של חופש המידע בישראל נתון בהידרדרות מדאיגה.

שקיפות שלטונית משמעותה אחריות ודיווחיות שלטונית. אלה נושאים שאמור לקדם כל שלטון שחפץ ביקרם של האזרחים והאזרחיות שלו, בלי קשר לאג'נדה פוליטית. לראיה, השר שקידם יותר מכול את השקיפות השלטונית היה השר מטעם הליכוד, מיכאל איתן, שהקדים להבין ששקיפות שלטונית היא יותר מהגשמת זכותו של האזרח לקבל מידע: היא אינטרס לאומי. היא הבסיס למינהל תקין, שמבטיח את אמון הציבור במערכת השלטונית. שלטון שנהנה מאמון כזה יכול להתנהל באופן מסודר, ענייני ויעיל יותר.

מה כוללת אותה שקיפות? כדי לדעת את הוצאות מעונות ראש הממשלה לא צריך שר שקיפות. לשם כך נחקק חוק חופש המידע. רוצים האזרחים מידע? יתכבדו ויגישו בקשה מסודרת. אך הדברים אינם כה פשוטים.

בכל הקשור ליישום החוק נדרשים שיפורים משמעותיים מצד הרשויות. כיום, במדינת ישראל, אין אפילו מנהל קבוע ליחידה הממשלתית לחופש המידע. וגם כשיש, יחידה זו, חשובה ככל שתהיה, נטולת סמכויות אכיפה ולכן לא יכולה באמת לסייע למבקשי מידע לקבל את מבוקשם.

מעבר לכך, השקיפות לא יכולה להיות תלויה במידת האקטיביזם של האזרחים. על מנת לקבל מידע בדרך של בקשת חופש המידע נדרשת פעולה מעשית: הגשת בקשה, תשלום אגרה, ופעמים רבות "נדנוד" עד לקבלת המענה המיוחל. ואם לא יימצא מי שהוצאות מעון רה"מ מעניינות אותו מספיק כדי להרים את הכפפה – האם אז אין זכות לציבור לדעת?

לפיכך, נדרשת דמות בממשלה שבראש ובראשונה תחזק את היחידה הממשלתית לחופש המידע, כדי שכאשר אזרחים ירצו לבקש מידע מהמשטרה, מהרשות המקומית שבה הם מתגוררים או מכל רשות שלטונית אחרת, הם יוכלו לקבל אותו ללא צורך בהליך משפטי ארוך ומתיש.

אך בכך לא מסתכמת עבודתו של "שר השקיפות". הדמות שתוביל את נושא השקיפות צריכה לעשות עוד הרבה יותר, בראש ובראשונה בתחום חשיפת מאגרי המידע שמנהלת המדינה. זו מתודה שאינה חפה מקשיים ודורשת עבודה יסודית בכל הקשור לפרטיות ולשמירה על מאגרי המידע, אך גם אלה תפקידים הקשורים באופן מהותי לקידום שקיפות שלטונית.

אפשר ללמוד מאסטוניה, שבה שולט ה-e-governance, "ממשל אלקטרוני". כלומר, כמעט כל השירותים האזרחיים שניתנים על ידי השלטון – ניתנים דרך האינטרנט. כדי שדבר זה יתאפשר נדרשת חשיפה של מאגרי מידע רבים לאזרח, ואכן מרשמים רבים פתוחים אונליין לעיני כול.

שקיפות זו כוללת שקיפות גם בתחום העסקי, עובדה שמיטיבה עם המגזר העסקי הפנים-מדינתי, אך גם לחברות שמגיעות מחוץ למדינה, שיכולות למצוא מידע רב על עסקים והליכי פתיחת קשרים עסקיים במדינה שמכונה "גן עדן למשקיעים זרים". מדובר בהתנהלות שמיטיבה כלכלית עם המדינה כולה.

"שר השקיפות" יוכל לקדם נושאים, כמו הנגשה של מאגרי מידע לטובת הסקטור העסקי ועבודה מול שר/ת המשפטים להרחבת תחולת היחידה הממשלתית לחופש המידע כך שסמכויותיה יחולו גם על רשויות מקומיות. שר כזה יוכל לפרסם קול קורא ולפנות לאזרחים שיאמרו מה הוא המידע הכי חשוב עבורם: פרסום דו"ח הזיהומים בבתי חולים? אולי רשימת המבקרים בכנסת? ולפעול שאותו מידע יהיה חשוף באופן יזום לציבור.

שר השקיפות יוכל לייצג את ישראל ביוזמות בינלאומיות ולעמוד בהתחייבויות שישראל קיבלה על עצמה מול פורומים אלה. יותר מכל, שר זה ישמש כתובת לאזרחים ולאנשי חברה אזרחית שמבקשים לפעול למען קידום זכות הציבור למידע ולמען שיפור אמון הציבור במערכת השלטונית.

העובדה שזה זמן רב אין בממשלה מי שנושא השקיפות קרוב ללבו, בצירוף ההחלטה לבטל את הוועדה שעסקה בשקיפות בראשות הח"כית סתיו שפיר מהעבודה, משמעותה שאנחנו יודעים הרבה פחות. משמעותה היא שאנחנו – הציבור – חלשים אל מול מנגנוני הכוח שמחזיקים ומכירים את המידע.

השר או השרה הבאים, שיקבלו על עצמם מחויבות לקידום שקיפות שלטונית יבטיחו לעצמם את הדרך לחיזוק אמון הציבור במערכת השלטונית ויוכיחו לקהל בוחריהם שהם אכן נבחרי ציבור, וככאלה חייבים דין וחשבון לאלה שהצביעו עבורם ומשלמים את משכורתם.

המאמר פורסם בגלובס

מה יש לחברי הכנסת להסתיר מאתנו?

אנו חיים במציאות שבה כללי המינהל התקין מאותגרים על בסיס יומיומי. כשעוד ועוד מנגנוני פיקוח ובקרה על השלטון מבוטלים או מעורערים, סגירת ועדת השקיפות תמשיך מגמה זו, שבסופה תוביל לפגיעה קשה בזכות הציבור למידע. מאמת מאת יו"ר התנועה, אלונה וינוגרד

הדיו עוד מרטיב את הדף שעליו מנסחים את ההסכמים הקואליציוניים, אבל כבר יצאה ידיעה שלפיה ועדת השקיפות בראשותה של סתיו שפיר תבוטל ותחדל מפעילות בכנסת הבאה. הקלות, שלא לומר הדחיפות, שבה הוחלט דווקא על ביטולה של הוועדה הזו תמוהה.

הכנסת ה-21 הושבעה רק בסוף אפריל, ועדות הכנסת לא פועלות כרגע – מדוע הפעולה הראשונה של נציגי הסיעות לקראת חזרת הכנסת היא הפסקת פעילותה של הוועדה שעסקה בנגישות ושקיפות מידע ממשלתי לציבור? ואולי התשובה היא בגוף השאלה.

ועדת השקיפות, שבראשה עמדה חברת הכנסת סתיו שפיר מהעבודה, ידעה ימים סוערים. הדיונים על הכספים שלא הגיעו למפוני גוש קטיף, שקיפות החטיבה להתיישבות, הדרישה לפרסום התקציבים והפרוטוקולים של המועצות הדתיות, שקיפות המשרד לעניינים אסטרטגיים, הוצאות משרד התרבות בחגיגות ה-70 ועוד ועוד. אין ספק. מדובר באחת הוועדות המעצבנות, הנודניקיות והמטרידות שפעלו בכנסת האחרונה והיא סיפקה כותרות רבות. אולי עכשיו ברורה יותר ריצת האמוק לסגור אותה.

ועדת השקיפות אמונה על "יישום הנגשת המידע הממשלתי ברוח חופש המידע; בחינת סוגי המידע העומדים לרשות הציבור או לעיונו; גיבוש עקרונות של שקיפות ודיווחיות של גופי ממשל" (מתוך אתר הוועדה). בדיונים השונים שקיימה הוועדה מאז הקמתה השתתפו עשרות נציגי ממשלה ודרג מקצועי, שהוזמנו בכדי להשיב לשאלות של יו"ר הוועדה וחבריה, ולא רק שלהם – גם של נציגי ציבור ונציגי חברה אזרחית.

דיוני הוועדה, מעצם טבעם, זכו לשקיפות, הפרוטוקולים וחומרי הרקע לדיונים נגישים באתר הוועדה וכך היא סיפקה מידע רב לציבור המתעניין בפעולות הרשויות השונות. דרישתה העיקשת של הוועדה לדיווחיות ואחריותיות מצד נבחרי הציבור כפי שהיה עליה לעשות, לצד הסיקור התדיר, הפך את חיי הפוליטיקאים לקשים יותר.

אנו חיים במציאות שבה כללי המנהל התקין מאותגרים על בסיס יומיומי. כשעוד ועוד מנגנוני פיקוח ובקרה על השלטון מבוטלים או מעורערים, סגירת ועדת השקיפות תמשיך מגמה זו, שבסופה תוביל לפגיעה קשה בזכות הציבור למידע. שלטון שעומד מאחורי מעשיו, שמאמין בדרך פעולתו לקדם את המדיניות אותה הוא מוביל, לא צריך לפעול במחשכים. להיפך.

היינו מצפים ששלטון כזה יחפש כל במה אפשרית להפיץ את מדיניותו. אך זה לא המסר שמעבירה ההחלטה לסגירת ועדת השקיפות. סגירת הוועדה אומרת דבר אחד: שקיפות היא כאב ראש עבור הממשלה. השלטון הנבחר מבקש להסתיר מהציבור מידע, ואינו מוכן למסור דין וחשבון לציבור. התנהלות זו אמורה להטריד כל אחת ואחד מאיתנו, תהיה נטייתנו הפוליטית אשר תהיה.

זכות הציבור למידע אינו אינטרס של כוחות האופוזיציה בלבד, אך זהו אכן תפקידה הראשוני. היא זו שאמורה בכל כוחה לדרוש שקיפות ממוקדי הכוח ולכן פעמים רבות, שקיפות מזוהה עם גורמים אופוזיציוניים. אך כל עוד במדינה משלמי המסים מגיעים מכל גווני הקשת הפוליטית, לכולנו אינטרס וזכות לדעת מה נבחרי הציבור עושים עם כספנו ועם זמנם, שאותו הציבור מממן.

בימים אלו, שבהם נערך משא ומתן אינטנסיבי על העקרונות שלפיהם תפעל הממשלה הבאה, אין אלא להצר על כך ששקיפות לא נמצאת על סדר יומם של יותר ראשי מפלגות, משני צדי המתרס. שקיפות אינה בגדר מותרות יותר, ומהפכת השקיפות של השנים האחרונות אסור שתיבלם. סגירת ועדת השקיפות היא צעד שמנסה לעשות בדיוק את זה וזו תהיה טעות שעליה, בסופו של יום, ישלם הציבור כולו.

המאמר פורסם בדה מרקר

הכותבת היא יושבת ראש התנועה לחופש המידע ומנהלת המרכז לערכים דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה

פודקאסט – ההישגים והאתגרים של השקיפות בעידן הנוכחי

יושבת הראש של התנועה לחופש המידע, ומנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה, עו"ד אלונה וינוגרד, ופרופ' דליה פאררה רוביו, יו"ר ארגון שקיפות בינלאומית בשיחה על כוחה של שקיפות, ההישגים והאתגרים בעידן הנוכחי ועל המלחמה בשחיתות.
מוזמנים להאזין לשיחה בהנחיית גלעד הלפרן.

תודה ל-TLV 1, למכון ון ליר על הפלטפורמה ולמכון הישראלי לדמוקרטיה.

להאזנה

באתרנו מתפרסם מידע שנמסר מרשויות ציבוריות, כפי שהתקבל מהן. אנו עושים כמיטב יכולתנו להבטיח שלא יעלה לאתר מידע שיש בפרסומו משום פגיעה בזכויות הפרט. אם אתם סבורים שבכל זאת עלה באתר מידע כזה, אנא עדכנו אותנו במייל לכתובת: info@meida.org.il