fbpx

מידע שהושג בנושא ‘היחידה הממשלתית לחופש המידע’

אין צורך בחוק חדש – צריך לחזק את חוק חופש המידע הנוכחי

המאמר פורסם ב"גלובס"

בחודש שעבר ציינו בישראל את המועד החגיגי שבו חוקק חוק חופש המידע לפני 23 שנה. עבור האנשים העוסקים בתחום זהו יום חג. טורו של עו"ד שלומי בילבסקי, מי שמכהן כממלא-מקום של ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע, עורר לא מעט הדים אצל מי שעוסקים בתחום.

רעד עבר בגופי כאשר קראתי את שורותיו של עו"ד בילבסקי, שסבור שיש לשנות את החוק, ולחשוב מחדש על מטרותיו. העובדה כי המחוקק קבע בחוק, כי אין על המבקש לנמק את הטעם לבקשתו, אלא על הרשות לנמק מדוע אין למסור את המידע מסיטה את הרשות ממשימתה העיקרית. לרשויות הציבוריות משימות וחובות רבות, וזאת לצד כוח גדול מאוד, ומגפת הקורונה המחישה לנו עד כמה הכוח שבידיהן הוא רב.

נראה שיש מקום להזכיר לאנשי משרד המשפטים כי חקיקת חוק חופש המידע, לא עברה בין לילה.  זה היה הליך ארוך שנמשך 6 שנים, מלאכת מחשבת שהתחילה בוועדת אוסטרובסקי שמינה שר המשפטים דאז פרופ' דוד ליבאי, ועדה שישבה קרוב לארבע שנים, שמעה נציגים שונים, בדקה מה קורה בעולם, כאשר באותן שנים מדינות דמוקרטיות רבות חוקקו חוקים דומים (אלבניה 1999, אנגליה 2000, הודו 2002 וגרמניה 2005).

הוועדה המליצה לשר לחוקק חוק שהוא מתקדם לכל הדעות ושם את התפיסה האזרחית במרכז. לאחר מכן, ועדת חוק חוקה ומשפט ישבה במשך שנתיים ודנה בנוסח החוק בכנסת, שעבר לבסוף במאי 1998, וכך אמר שר המשפטים דאז, צחי הנגבי על החוק "החוק מחייב גם שינוי קונספטואלי בנשמה של עובד הציבור". הטור של בילבסקי מלמד כי שינוי זה לא קרה.

החוק מקדם תפיסה ליברלית שלפיה למדינה יש כוח רב ולכן יש להגביל את יכולתה לפגוע בזכויות אדם ואזרח. כלומר חקיקת החוק היא חלק מהליך ריסון כוחה של המדינה, החוק נותן לאזרחי המדינה גישה למידע, מבלי להסביר את הטעמים לכך, שכן גישה חופשית למידע היא תנאי חיוני למימושן של זכויות אחרות בדמוקרטיה, ונראה שיש מקום לחזור למושכלות יסוד.

בדמוקרטיה יש לאפשר את זרימתו החופשית של מידע – והזכות למידע היא תנאי לתקינותו של המשטר ולהשתתפותם הפעילה של אזרחים בהליך הדמוקרטי. כלומר, על מנת שאוכל לגבש את עמדתי בסוגיה מסוימת עלי להיות חשופה למידע ואם מדובר במידע שסינן השלטון, אין מדובר בהחלטה דמוקרטית וחופשית.

 את הגישה החופשית למידע יש לאפשר גם מטעמי פיקוח ובקרה – "אור השמש הוא מחטא הטוב ביותר" – הטיעון המוכר ששקיפות מצמצמת שחיתות, וגישה למידע מאפשרת ביקורת יומיומית על פעילותה התקינה של רשות מנהלית ולציבור הזכות לפקח על נבחריו. מותר לציבור לבחון את יעילותה של הרשות, לאתר כשלים שלא בהכרח גובלים בשחיתות ופלילים.

וכמובן ההבנה כי המידע הוא קניינו של הציבור – הרשויות שומרות על המידע בנאמנות ולאזרחי המדינה צריכה להיות גישה מלאה לרכושו וכל הגבלת הגישה נובעת מן הצורך להגן על אינטרסים של בעלים אחרים, כמו עניינים של ביטחון המדינה, סודות מסחרים וכדומה, האיזון בין כל אלה קיים בחוק.

גישתו של עו"ד בילבסקי מבקשת לצמצם מהותית את הזכות למידע ולהגביל אותה רק למקרים שבהם הרשות תשתכנע שיש בבקשת המידע מטרה ראויה. במקום לטפל בפרסומו של מידע יזום ואיכותי, לקדם את תחולת החוק על גופים נוספים כמו מפלגות למשל, להשיב לבקשות מידע בזמן ולקיים את הוראות החוק, מבקש עו"ד בילבסקי לקבל סמכויות נוספות בדמות נציבות, לא מסביר מה הן אותן בקשות קנטרניות, לא מבסס את טיעוניו על נתונים, ומבקש שנסמוך עליו להחליט מה לגיטימי ומה פחות.

השנים האחרונות בישראל לא תיזכרנה כשנים המפוארות ביותר שלה, בוודאי בכל הקשור לתפקודה של הממשלה והשימוש בכוח ושררה. הצעה כזו, המבקשת לתחום את היקף תחולתו של חוק כה חשוב ולצמצם את מטרותיו במדינה הרואה עצמה דמוקרטיה-ליברלית, ראוי היה שלא תישמע, בוודאי לא בעת הזו – ועל אחת כמה וכמה לא מפיו של העומד בראשה של היחידה הממשלתית לחופש המידע.

 הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע

משרדי הממשלה מצפצפים על החובה לפרסם את התשובות לבקשות חופש המידע

משרדי הממשלה מפרים את החוק – כך קובע דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. 83% מהתשובות שמשרדי הממשלה סיפקו לבקשות חופש מידע לא פורסמו בפומבי. 12 משרדי ממשלה לא פרסמו אפילו תשובה אחת. המשרדים מתרצים את העבירה במצוקת כוח אדם ובקשיים טכניים, וליחידה לחופש המידע אין שיניים לאכוף את החוק.

הכתבה של שחר אילן בכלכליסט

ב־2011 החליטה הממשלה על הקמת היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים במטרה לקדם את היישום הצולע של חוק חופש המידע ולהגביר את השקיפות השלטונית. הממשלה הסמיכה את היחידה לקבוע נהלים מחייבים לטיפול בבקשות לקבלת המידע ולפרסום המידע, לערוך בירור של תלונות כנגד משרדי הממשלה בנוגע לאי־קיום החוק וכן להנחותם לתיקון ליקויים. עם זאת לא ניתנו לה אמצעי אכיפה משמעותיים נגד משרדי הממשלה.

נוהל שפרסמה היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים בינואר 2015 מחייב את משרדי הממשלה לפרסם באתר היחידה לחופש המידע תשובות שניתנו על פי חוק חופש המידע בתוך 30 יום מהמועד בו ניתנו. ההיגיון בנוהל הזה ברור. מדובר במידע שעל פי חוק מותר לפרסמו, כבר הושקעו משאבים בהפקתו, והרבה יותר הגיוני שהוא יועמד לרשות הציבור כולו ולא רק עבור פונה אחד. הפרסום גם ימנע בקשות חוזרות לקבלת אותו מידע.

הפונה עצמו מקבל יתרון של שבועיים שמאפשר לו להשתמש במידע כהבנתו. לבקשת גופי תקשורת, אף הוארך המועד לחודש כדי לאפשר להם טיפול בלעדי במידע שביקשו. חובת הפרסום חלה גם על בקשות שנדחו, בשל העניין הציבורי בנימוקים לדחייה. עם זאת, זהות הגורם המבקש אינה מתפרסמת.

דו"ח שפרסם מבקר המדינה ב־2016 גילה שמשרדי הממשלה התעלמו מהנוהל ופרסמו רק 8% מהתשובות שמסרו. המסמך של הממ"מ שמתבסס על דו"ח חופש המידע של היחידה לחופש המידע לשנת 2018 מגלה שהמצב כמעט לא השתפר מאז. בסך הכל הוגשו לכלל המשרדים בשנה זו כ־5,600 בקשות מידע ונענו 4,300. אבל לאתר חופש המידע הועלו ב־2018 רק 730 תשובות, שהן 17% בלבד. 3,580 תשובות שהמדינה נתנה, שהן 83% מהתשובות, ובהן מידע חשוב שיכול היה לעניין את הציבור, לא הועלו.

12 משרדי ממשלה מתוך ה־28 המנויים בדו"ח לא העלו כלל תשובות לאתר. מדובר בין היתר בשורה של משרדים מרכזיים: ראש הממשלה (139 תשובות שכולן לא פורסמו), האוצר (181), החינוך (482), העבודה והרווחה וכן משרד הפנים. מחבר הדו"ח של מרכז המחקר והמידע אלירן זרד מציין שמשרדי החינוך הפנים האוצר שב־2016 פרסמו חלק מהתשובות חדלו מכך לחלוטין ב־2018.

עוד 5 משרדים העלו פחות מ־10% מהתשובות. בולט בהם המשרד להגנת הסביבה שהוא כתובת מאוד מרכזית לבקשות חופש מידע. המשרד העלה חצי אחוז מהתשובות, כלומר תשובה אחת מתוך 188. משרד התחבורה פרסם 15 תשובות, שהן 3% מ־509 תשובות ששלח.

אפילו משרד המשפטים שבמסגרתו פועלת היחידה הממשלתית לחופש המידע העלה לאתר שלה רק 51% מ־214 התשובות שנתן, כלומר רק אחת משתיים. משרד התקשורת העלה 57% ומשרד המדע והטכנולוגיה 61% והוא השיאן הממשלתי. שום משרד לא פרסם את 100% התשובות.

את אוזלת היד של משרדי הממשלה משקף אתר אחר בשם "מידע לעם" שמפעילות מספר עמותות בהובלת התנועה לחופש המידע. האתר של מגזר העמותות עושה בדיוק את מה שאמור לעשות האתר הממשלתי, מציג תשובות ומידע שקיבלו עמותות ממשרדי הממשלה וגורמים ציבוריים. העמותות מעלות את המידע לאתר ביוזמתן.

היועץ המשפטי של התנועה לחופש המידע עו"ד אור סדן אומר ש"אם הם היו מעלים אז היינו יכולים למשוך משם ולהנגיש את המידע, אם הם לא היו מנגישים אותו. אבל המצב שהם לא מעלים באופן יזום לבטח גורם לנו לא לסמוך על המדינה שיפרסמו באופן מסודר את המידע שהם מוסרים לאזרחים".

התנועה לחופש המידע נקטה עוד יוזמה כדי להנגיש לציבור תשובות שכבר נמסרו. היא פנתה ל־30 רשויות וביקשה את כל התשובות שמסרו לאזרחים. חלקן העבירו את התשובות. חלקן הגיבו בהעלאת מידע לאתר חופש המידע הממשלתי. איש התנועה גיא זומר עתר לבית המשפט כנגד נציבות הכבאות וההצלה שלא הסכימה למסור לו את התשובות שלה.

הדוח של מרכז המחקר של הכנסת

הדוח של מרכז המחקר של הכנסת

להעברה בנקאית או לתרומה ישירה, להלן פרטי החשבון של התנועה לחופש המידע(ע"ר):
מספר עמותה 580425700 בנק הפועלים (12) סניף 567 (בית אסיה, תל אביב) מספר חשבון 372952

באתרנו מתפרסם מידע שנמסר מרשויות ציבוריות, כפי שהתקבל מהן. אנו עושים כמיטב יכולתנו להבטיח שלא יעלה לאתר מידע שיש בפרסומו משום פגיעה בזכויות הפרט. אם אתם סבורים שבכל זאת עלה באתר מידע כזה, אנא עדכנו אותנו במייל לכתובת: info@meida.org.il