fbpx

מידע שהושג בנושא ‘חוק חופש המידע’

משבר הקורונה חשף את הזלזול של הממשלה בחוק חופש המידע / עו"ד אור סדן

את מה ששומעים היום – היינו צריכים להבין כבר מזמן. משרדי הממשלה קנאים למידע הציבורי שנמצא ברשותם, וטרם הפנימו את העיקרון שחוק חופש המידע אמור היה לבסס – המידע שייך לציבור. גם כדי שנוכל לצאת במהרה ממגפת הקורונה, יש להבטיח שקיפות נתונים מלאה בנוגע לה, שיש בה כדי לסייע למצוא פתרון וכן כדי להגביר את אמון הציבור במערכת.

בימים האחרונים אנו עדים לתופעה שבמסגרתה מומחים ומומחיות מתחומי רפואה ומחקר שונים, קוראים לפרסם מידע גולמי הנוגע לנתוני התחלואה בקורונה, המצוי אצל גופי ממשלה דוגמת משרד הבריאות, המל"ל ואמ"ן. כך, לפני כשבוע פורסם דוח מטעם מרכז המידע הלאומי למאבק בקורונה שעליו לא היה חתום אדם. הדוח זכה לביקורת רבה, בין היתר מאיגוד רופאי הציבור, אשר הלינו הן על ממצאי הדוח והן על הסתרת המידע הגולמי שעליו הדוח הגולמי התבסס. לפני ימים ספורים, מתח יו"ר ועדת החוץ והביטחון, צבי האוזר, ביקורת על כך שמשרד הבריאות ומרכז המחקר והידע שהוקם על ידי אמ"ן, מוסרים מידע סותר לציבור, הנוגע להתפרצות המגפה וסטטוס המאבק בבלימתה. הרשימה עוד ארוכה.

בתור מדינה שמתגאה בהישגיה הרפואיים, לא נותר אלא להרים גבה ולתהות מדוע המידע הגולמי לא מוזרם לציבור באופן נגיש ושוטף. זאת, כשניכר שברור לכל, ולבטח על רקע זה המכונה "הגל הראשון", שמומחים מקרב הציבור יכולים לבחון את המידע ואולי אף לתרום למאבק במגפה – שהרימה את ראשה לאחרונה, לאחר שנדמה היה ששבים לשגרה.

התחינה למידע מהימן ועדכני, במיוחד בתחום קריטי לבריאות הציבור, ובתוך כך למשק הישראלי, מוכיחה את מה שכבר ידוע לפעילים לקידום השקיפות. חוק חופש המידע טרם הביא עימו את השינוי המיוחל – שאמור היה להפוך את קבלת המידע מהמדינה לפשוטה ויעילה. 

כאשר השר צחי הנגבי, עת היה שר המשפטים בשנת 1998, נאם במליאת הכנסת עם ההצבעה על חוק חופש המידע, הוא ציין כי החוק "מחייב גם שינוי קונספטואלי בנשמה של עובד הציבור". התשובה לשאלה מהם הטעמים שבגינם הליך השגת המידע עודנו כרוך בקשיים רבים, עשויה לקבל מענה בכך שהשינוי האמור, טרם התרחש.

לא ניתן להישאר אדישים לכברת הדרך שעברו הרשויות ביישום חוק חופש המידע, אך ניכר שנקודת המוצא עודנה של מסירת המעט שחייבים ולא המעט שלא חייבים. נקודת המוצא השגויה הזו היא הסיבה המרכזית לכך שהחוק טרם השיג את תכליתו – הבנה והפנמה של היתרונות בפרסום מידע ציבורי, לא רק בשם רעיונות דמוקרטיים חשובים בפני עצמם, אלא גם בפוטנציאל הטמון בשיתוף ציבורי משמעותי בהשגת יעדים ציבוריים דוגמת המאבק הלאומי לבלימת המגפה ולצמצום נזקיה.

השינוי ה"קונספטואלי" שעליו דיבר השר הנגבי לא הושלם גם ב-2020, כאמור. כל זמן שהרשויות עושות במידע כבשלהן, הרי שלא רק שהזכות למידע נפגעת, אלא גם הציבור כולו נפגע. לפני שבועות בודדים כתב הפעיל החברתי גיא זומר כי העובדה שמשרד הבריאות הטיל את משימת מסירת המידע לציבור על דובר משרד הבריאות, במקום על האמונים על חוק חופש המידע במשרד, היא סימפטום נוסף שמצביע על הכשל שבהטמעת העקרונות של החוק.

הקורונה עוד איתנו, וניכר כי היא כאן כדי להישאר. שר בריאות חדש מונה לתפקיד ולבטח המטרה המשותפת של כולם היא להצליח למגר את המגפה. עד כה נראה כי עולם כמנהגו נוהג, וכי המידע נשמר אצל יודעי חן וברי מזל. עוד לא מאוחר לתקן את הדרך ולהתחיל לפרסם מה שיותר מידע גולמי – לטובת כולנו.

אור סדן הוא עו"ד בתנועה לחופש המידע ומרצה בבית הספר למשפטים במכללה למינהל

המאמר פורסם ב"גלובס"

בג"ץ החזיר לשלום את בקשת אפי נוה לקבל מידע לביסוס טענתו לאכיפה בררנית

בג"ץ 4922/19 אפי נווה ואח' נ' פרקליטות מחוז מרכז (פלילי) ואח'

עמדת הידיד שהגישה התנועה

כתבה על פסק הדין ב"כלכליסט"

בהליך נדיר שבו בג"ץ בוחן החלטת ביניים במשפט פלילי, נדחתה היום (ב') עתירתם של ראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה וזוגתו בר כץ, לבטל את החלטת נשיאת בית משפט השלום מרכז עינת רון. רון דחתה את בקשתם לקבלת חומרים לביסוס טענתם לאכיפה בררנית – לפיה הפרקליטות התנכלה כביכול לשניים מכיוון שאינה נוהגת להגיש אישומים במקרים זהים. השניים ביקשו לקבל תקדימים בהם הועמדו לדין אנשים שיצאו שלא כדין מהמדינה למרות שלא היו מנועי יציאה מלכתחילה.

הטענה הועלתה כטענה מקדמית במסגרת ההליך הפלילי בבית משפט השלום, בדבר עבירות של כניסה ויציאה מישראל שלא כחוק וקבלת דבר במרמה.

השופט יצחק עמית, שכתב את פסק הדין בהסכמת השופטים עפר גרוסקופף ואלכס שטיין, קבע כללים מנחים בשאלות המשפטיות העקרוניות שהעתירה עוררה, ונתן הוראות שיאפשרו לנוה וכץ, ולפרקליטם בועז בן-צור, להגיש בקשות בהתאם לכללים האמורים.

בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי אין לחוק חופש המידע תחולה במסגרת ההליך הפלילי; וכי בקשה לגילוי מידע הנחוץ לצורך בירור טענה לאכיפה בררנית צריכה להיות מוגשת לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי ("בית המשפט רשאי, לבקשת בעל דין או מיזמת בית המשפט, לצוות על עד שהוזמן או על כל אדם אחר להמציא לבית המשפט במועד שיקבע בהזמנה או בצו, אותם מסמכים הנמצאים ברשותו ושפורטו בהזמנה או בצו").

בנוסף קבע בג"ץ, כי הנטל להנחת תשתית ראשונית לביסוס הדרישה לקבלת מידע ומסמכים בנוגע למדיניות האכיפה של המשטרה והפרקליטות מוטל אמנם על הנאשם, אבל הוא נמוך מהרף שנדרש לצורך סתירת חזקת התקינות ולהוכחת האכיפה הבררנית עצמה.

כך, בג"ץ החזיר למעשה את הבקשה לבית משפט השלום, כדי שידון פעם נוספת בנוגע לאכיפה בררנית, לפי המתווה ששרטט עמית.

איך להשתמש בחוק חופש המידע כדי לייצר סיקור עיתונאי איכותי

חוק חופש המידע הוא כלי ראשון במעלה עבור כל עיתונאי חוקר שרוצה להשיג מידע מהימן מתוך רשויות ציבוריות. אבל כדי לנצל אותו ביעילות צריך להתמקצע. הזכות לקבלת מידע באמצעות שימוש בחוק אמנם שרירה וקיימת, אך עיתונאים שהשתפשפו בהגשת בקשות חופש מידע כבר יודעים שכדי לממש את הזכות הזאת יש צורך בסבלנות ובדבקות במטרה – ולא יזיק גם ידע משפטי, או לפחות סיוע.

למאמר באתר העין השביעית

בטור הזה ננסה לחלוק מעט מהידע שצברנו בתנועה לחופש המידע – לגבי עצם הזכות למידע, אבל בעיקר על הדרך להשיגו, שעלולה להיות ארוכה ומפותלת. חוק חופש המידע הישראלי נמצא איתנו כבר למעלה מ-21 שנה, אבל נדמה שרק בשנים האחרונות אימצה אותו העיתונות ככלי עבודה יומיומי. בבסיס החוק עומדת התפיסה שלפיה המידע שנוצר ברשויות הציבוריות שייך לציבור – וככזה, לציבור יש זכות לקבלו.

בסיוע פסיקות פורצות דרך ושינויי תפיסה ברשויות השונות, מה שפעם היה זכות צרה ומוגבלת הלך והתרחב לאורך השנים. ואולם, במקביל להגברת השקיפות – רשויות החלו לספק הסברים מורכבים יותר ויותר לסירובן למסור מידע. אל מול גופים שאימצו את השקיפות כמדיניות, גופים אחרים עדיין מדשדשים באזורים עכורים – בעיקר בשלטון המקומי.

כשניגשים לבקש מידע מרשות ציבורית צריך לקחת בחשבון שתי משוכות ראשוניות: ראשית, יש לוודא שהחוק חל על הרשות שאליה מתכוונים לפנות (המוסד והוועדה לאנרגיה אטומית, למשל, לא כלולים ברשימה).

שנית, המידע המבוקש צריך להיות קיים ברשות שאליה פונים; צריך להיות לו עותק ממשי, מודפס או ממוחשב (אגב, זה לא חייב להיות מסמך כתוב – ניתן לבקש גם תיעוד אודיו-ויזואלי, למשל). את הממונה הספציפי שאליו יש לפנות ניתן לאתר באתר האינטרנט של הרשות שאליה פונים, או במאגר של היחידה הממשלתית לחופש המידע.

אחת הטעויות הנפוצות בבקשות חופש מידע היא ניסוחים שמזכירים בקשות תגובה עיתונאיות. בקשות חופש מידע עדיף לא לפתוח ב"מדוע", "למה", "האם" וכדומה. שאלות כאלה עלולות לגרום לרשות להערים קשיים (ועלויות) על העברת המידע. הן עשויות לטעון שכדי להשיב על שאלות כאלה יש להקצות משאבים לא רק לאיסוף המידע, אלא גם לעיבודו. כשמבקשים מסמך שקיים ברשות, לא אמורים להיות קשיים כאלה: הממונה יכול פשוט לשלוח אותו.

בנוסף, שאלות כאלה, "עיתונאיות", עלולות להניב מידע דל יחסית. אחד ההבדלים בין בקשת חופש מידע לשאילתא שמפנים לדוברוּת הוא שבבקשת חופש מידע נהוג לבקש מסמכים, נתונים ותיעוד מקורי. מידע בצורתו הגולמית, לפני שעבר ריכוך, צנזוּר וסחרור במערכת העיכול הדוברותית. יש הבדל מהותי בין הצגת שאלה בסגנון "כמה עלה להקים את הבניין", למשל, ובין בקשת פירוט ההוצאות המלא של פרויקט הבנייה – שמאפשר לנתח את העלות לפי סעיפים.

לעתים, לרשות יהיה קל יותר לחלוק דווקא את המידע המפורט, כפי שהוא שמור אצלה, משום שמסירתו לא כרוכה בעיבוד הנתונים לכדי תשובה הרמטית לשאלה שאיש ברשות מעולם לא תכנן להישאל. ומן הצד השני, לפעמים דווקא הפירוט הרב עשוי לתמוך בסירוב של הרשות למסור את המידע – למשל, אם נכלל בו מידע פרטי על אדם מסוים.

דחו אתכם? אפשר לעתור לבית-משפט

הזכות לקבלת מידע אינה זכות מוחלטת, וכמו כל כלל יש לה חריגים רבים: פרטיות, ביטחון, מניעת פגיעה בתפקוד התקין של הרשות, הקצאת משאבים בלתי סבירה ועוד. ואולם, חשוב להדגיש: סירוב של רשות למסור מידע כלשהו אינו סוף פסוק. בשונה מפנייה לדובר – שלעתים פשוט מגיב ב"אין תגובה" – כשממונה על יישום הוראות חוק חופש המידע ברשות מסוימת מסרב למסור מידע, עליו לספק הסבר מפורט לסירוב, ולציין על-פי איזה סעיף בחוק נדחית הבקשה.

אם הסירוב לא משכנע, מגישי הבקשה יכולים לעתור לבית-המשפט. הפנייה לערכאות משנה את מאזן הכוחות בין הרשות לאזרח או העיתונאי – ובהתאם, לאורך שנות קיומו של החוק הפכו בתי-המשפט לשחקנים מרכזיים בקידום חופש המידע.

יחד עם זאת, בכל מה שקשור לעמידה בדרישות החוק או סוגיית המועדים למתן מענה (שמפורטים בחוק), בתי-המשפט סבלניים מדי כלפי הרשויות – ובשנים האחרונות מסתמן שינוי שלילי בגישתם כלפי עותרים. כך, בין היתר, בתי-משפט מורים לעותרים לשלם הוצאות משפט גבוהות – תופעה שלא היתה קיימת בעבר. לכן, לפני שעותרים לבית-המשפט כדאי להתייעץ עם גופים שצברו ותק וידע בעתירות כאלה, או לפחות עם עורך-דין בעל ניסיון בתחום חופש המידע.

נקודה נוספת שראוי להזכיר בהקשר זה נוגעת לאופן שבו הרשויות השונות מפנימות את פסיקות בתי-המשפט. לא פעם, גופים ממשלתיים אינם רואים בהחלטת בית-משפט עמדה עקרונית שיש לאמץ וליישם. לעתים, גם אם בית-משפט הורה לגוף כלשהו למסור מידע – והמידע אכן נמסר – פנייה חוזרת לאותו גוף כדי לקבל מידע דומה תיענה בסירוב.

כך קרה, למשל, בסוגיית נתוני מבחני המיצ"ב, שמלווה את התנועה לחופש המידע כבר קרוב לעשור. למרות פסיקה ברורה של בית-המשפט העליון, משרד החינוך החליט לא לפרסם את התוצאות בשנתיים האחרונות.

מקרה דומה הוא סוגיית רישומי השיחות בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשלדון אדלסון ועמוס רגב: למרות פסיקת בית-המשפט העליון בנושא, שהיתה לטובת העיתונאי רביב דרוקר, בבית-המשפט המחוזי בירושלים עדיין תלוי ועומד תיק שבו התבקש נתניהו למסור מידע דומה שמתייחס לשנים אחרות. התירוץ לסירוב, במקרה זה, הוא הקצאת משאבים בלתי סבירה.

משמעות הדבר היא שכשהרשות לא רוצה לחשוף מידע שבעבר כבר אולצה למסור – מבקשי המידע ככל הנראה יצטרכו לשוב לבית-המשפט. בענייני חופש מידע, רשויות המדינה אינן מתייחסות להכרעות בית-המשפט העליון בחרדת קודש, וממשיכות לבחון כל בקשה לגופה.

חשיבותו של שיח מבוסס עובדות

השימוש בבקשות חופש מידע יכול לשמש גם לאימות ו"הלבנה" של מידע שמתקבל ממקורות. למקורות עיתונאיים יש לא פעם אינטרסים והתניות בנוגע לאופן פרסום המידע שהם מספקים. במקרים מסוימים, הם גם עשויים להעביר לעיתונאים מידע חלקי או מטעה באופן שישרת אותם. השימוש בבקשות חופש מידע מאפשר לעקוף את המכשולים הללו, ולקבל מידע מקיף יותר, ונקי יותר מאינטרסים.

עיתונאים לא אוהבים לחלוק מקורות, ובצדק. לעתים קרובות, מקורות מעבירים לעיתונאים מידע תוך התחייבות לא לחשוף אותם. אחת ההשלכות של השימוש במקורות חסויים היא שהמידע הגולמי שעיתונאי אחד מתבסס עליו נשאר אצלו, ואצלו בלבד. עיתונאים אחרים יתקשו לבסס עליו עבודה עצמאית.

השימוש בחוק חופש המידע מסיר את המשוכה הזאת: משום שהמידע נמסר בדרך רשמית, אין כמעט מגבלות על העברתו הלאה או חשיפתו לציבור הרחב בצורתו הגולמית. בכך, הוא מעודד דיון ציבורי מבוסס עובדות.

ברמת המאקרו, חופש המידע מאפשר את קיומם של מיזמים דוגמת "מידע לעם", אתר עצמאי שמרכז בתוכו מאגר ידע ענק שנאסף על-ידי ארגוני חברה אזרחית ופעילים בתחום (בהם גם התנועה לחופש המידע ו"העין השביעית") – לשימוש כלל הציבור, לרבות ציבור העיתונאים.

ברמת המיקרו, הגישה למידע ולנתונים הציבוריים מאפשרת לקחת את הדיון הציבורי ממחוזות התחושה וההשערה למחוזות מבוססים יותר. אחת הדוגמאות הטובות מומחשת על-ידי נתוני הפשיעה של משטרת ישראל, שנמסרו פעמים רבות בעקבות בקשות שהגישה התנועה לחופש המידע.

בעזרת הנתונים הללו ניתן היה לבחון בעיניים ביקורתיות טענות שונות שקיבלו מקום בתקשורת – מההצהרה המתוקשרת של היחצן רני רהב על כך שראש מועצת סביון הפך את היישוב להארלם, ועד הדיווחים על אונס שאירע בפתח-תקווה, שהובילו לקביעות בדבר זינוק בהיקף הפשיעה בעיר. בשני המקרים, הנתונים לימדו שלא חלה עלייה חריגה בפשיעה.

בימים אלו עמלה התנועה על בניית מפת פשיעה של ישראל, שתהיה זמינה לכל אחד ותציג חתכים מורכבים של נתונים אלה. בינתיים, המידע הגולמי זמין באתר "מידע לעם".

עוד דוגמה, אחרונה, לכוחו של חופש המידע: הסדר הטיעון שנחתם עם שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה. עסקת הטיעון שבמסגרתה הודתה נתניהו בעבירה של "קבלת דבר בתחבולה או ניצול מכוון של טעות הזולת" עוררה ביקורת נוקבת מימין (אישום מיותר, עבירה זניחה) ומשמאל (הנחת סלב). התנועה לחופש המידע, יחד עם כתב "גלובס" חן מענית, הגישה בקשת חופש מידע שנועדה לבדוק עד כמה מדובר באישום חריג. המידע שהתקבל ממשרד המשפטים סיפק פרספקטיבה אמפירית על היסטוריית האישומים בעבירה הזו.

כל שיח, בוודאי כזה שעוסק בשוויון בפני החוק ובהרשעה פלילית של אשת ראש הממשלה, ראוי שיתבסס על נתונים אמינים ומפורטים. בזכות חוק חופש המידע, זהו לא אידיאל תלוש אלא אפשרות ממשית שפתוחה בפני כל עיתונאי ואזרח.

עו"ד רחלי אדרי היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע. גיא זומר הוא פעיל שקיפות, ועד לאחרונה חבר צוות בתנועה לחופש המידע

השלטון המקומי חושב שהוא שב"כ-מוסד

בתחילת החודש שיגרו ראשי מרכז השלטון המקומי מכתב אל שר המשפטים, בעקבות פגישה מוצלחת שהתקיימה עמו. ראשי מרכז השלטון המקומי ביקשו לבטל את חוק חופש המידע ביחס לרשויות המקומיות בתואנות שונות ומשונות, ולהקים חומה חסינה ובלתי עבירה בין הציבור למשרתיו. כן, גם בישראל 2019, יש ראשי רשויות שחוששים מעינו הבוחנת של הציבור. אורוול צדק.

הניסיון להצר את גישתו של הציבור למידע אינו חדש, וימיו כימי המידע הציבורי. אלא שהפעם דומה כי ראשי השלטון המקומי מנסים, ומבקשים להכריז מלחמה של ממש על זכות הציבור לדעת, שהיא במובנים רבים נשמת אפה של הדמוקרטיה. ומה לגבי האינטרס הציבורי? עיון בטעמי ההצעה מוכיח כי האינטרס הציבורי שבשמו אמורים הם לפעול נותר הרחק מאחור.

המרכז מזדעק, משום שמבחינתו מסירת מידע ציבורי לציבור זה "עסק לא כלכלי", וטוען שהסיפור הזה של מתן מידע ומענה לאזרחים מתחיל לעלות לו הרבה מאוד כסף וזמן ואין בצדו הכנסה הולמת. לכן, מציע המרכז ליצר חסמים ולהעלות את סכומי האגרות על קבלת מידע ולבטל את הפטור מאגרות חופש מידע (שניתן לעמותות, לחוקרים ולסטודנטים ולמעוטי יכולת).

התפישה שעולה מתוך פנייתו של המרכז לשלטון מקומי היא פשוטה – הרשות המקומית היא חברה בע"מ, ולא רשות ציבורית הפועלת כנאמן עבור הציבור ומחזיקה במידע השייך לו. השיקול הכלכלי חשוב מזכותו הדמוקרטית של הציבור למידע ולפיקוח (וכאילו שכספי המסים שלנו לא אמורים לשרת בדיוק את מטרה זו).

דומה כי נעלמו מעיני מובילי ההצעה העקרונות הבסיסיים של השירות הציבורי, שלפיהם מטרתו הראשונה והעיקרית היא מתן שירות לציבור, והרחק משיקולי עלות-תועלת. הנגשת מידע לציבור אינה חסד שהשלטון עושה עמו, זו היא חובה ציבורית-ערכית ממעלה ראשונה הנשענת על התובנה כי הציבור הוא הבעלים של המידע שצריך להיות חופשי ובחוץ אלא אם יש סיבה טובה להסתיר אותו, כמו ביטחון המדינה למשל.

ואולם חמור מכך, בנוסף למגבלה הכלכלית, מבקשים אנשי המרכז לשלטון המקומי לבטל לחלוטין את האפשרות להגיש להן בקשת חופש מידע, ולהסתפק בפרסום יזום מצדן בלבד, כאילו היו הם השב"כ והמוסד. החוצפה באמת בלתי נתפשת, והבושה אבדה מזמן לאנשי השלטון המקומי, שאומרים 'תסמכו עלינו, אנחנו נבחר מה לחשוף בפניכם, לא הציבור יקבע מה מעניין אותו, אלא השלטון'. אותו שלטון שכבר כיום מבקש לא פעם להסתיר מידע מהציבור. אורוול כבר אמרנו, לא?

בקשתו של מרכז השלטון המקומי היא פשוטה – שהציבור יעזוב אותו בשקט. הציבור ימשיך לשלם ארנונה ומסים, והשלטון יעשה איתם את הטוב בעיניו ובלי לתת שום דין וחשבון לציבור.

בימים אלה, שפושה בהם השחיתות בשלטון המקומי, כשרק בתחילת החודש נעצרו 19 חשודים בשחיתות הקשורה בלב השלטון המקומי, וביניהם ראשי עיר לשעבר, ראוי להזכיר ליוזמי ההצעה כי "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", ואחד הכלים המרכזיים למאבק בשחיתות הוא שקיפות. כה הגיוני וכה פשוט, וזה גם עובד בכל העולם, ומדינות הנמצאות גבוה במדד השקיפות שלא במקרה נמוכות במדד השחיתות.

את ההצעה ששלח המרכז לשלטון מקומי לשר המשפטים אנו מציעים לגרוס ויפה שעה אחת קודם. היום זה השלטון המקומי ומחר יהיה זה השלטון המרכזי – שיתלונן על כך שהציבור מבקש לו דבר אחד פשוט – לדעת.

למאמר בדה מרקר

מרכז השלטון המקומי מבקש לבטל את חוק חופש המידע – ידיעה בדה מרקר

רק מי שיש לו מה להסתיר – לא רוצה למסור מידע

מרכז השלטון המקומי בישראל, הגוף שמאגד תחתיו את כל העיריות והמועצות המקומיות בישראל – מבקש להסיג 20 שנה לאחור את חופש המידע בישראל. המרכז הוציא בשבוע שעבר פנייה נרגשת אל שר המשפטים, המבקשת לבטל את האפשרות להגיש בקשות חופש מידע פרטניות לרשויות המקומיות. כתחליף מציעים בשלטון המקומי להגדיר מהו מידע "שגילויו נדרש לציבור" והוא יפורסם באתרי האינטרנט של הרשויות. כל מידע אחר יישאר חסוי. הסיבה המוצהרת: בקשות חופש מידע יוצרות עומס על הרשויות ולעיתים הן טורדניות ומשמשות את המבקשים כדי למתוח ביקורת על הרשות.
הרשויות המקומיות, כמו גם משרדי הממשלה, אכן סובלות מעומס נוסף בשל חוק חופש המידע, אולם מדובר בעומס שמקורו בהתעוררות אזרחית בריאה המבקשת לדעת כיצד מתקבלות החלטות במועצה, מדוע חלקים מסוימים בעיר נראים כך וחלקים אחרים נראים אחרת, כמה עלה האירוע שקוים בהפרדה, כיצד קרה שדווקא מקורב א' לראש העיר הוא גם מי שזכה במכרז להסעות התלמידים ועוד ועוד.
נכון גם שלא פעם בקשת מידע היא כלי ניגוח פוליטי, בעיקר על ידי אנשי אופוזיציה במועצת העיר. אך אם חוק חופש המידע מצליח להוסיף מידע מקורי ואמיתי לארגז הכלים של המשחק הפוליטי הדבר רק מוכיח את נחיצותו ולא להיפך. ישנם גם תושבים שמגישים מספר רב של בקשות, אך אילו הרשויות המקומיות היו עומדות בחובות הפרסום היזום המוטלות עליהן ולא מחכות לאזרחים מודאגים שיאלצו אותן לעשות זאת, רבות מבקשות המידע "הטורדניות" היו מתייתרות ממילא. נכון להיום הרשויות המקומיות אינן עומדות בחובות המוטלות עליהן, כמו למשל פרסום מידע סביבתי, או פרסום הסדרי ניגודי עניינים של חברים בוועדות התכנון והבניה.
בשנים שבהן השחיתות בעיריות ובמועצות גואה, מצופה משר המשפטים שיגנוז את בקשת ראשי השלטון המקומי וידרוש ממשרדו לפעול באופן ההפוך: להגביר את הפיקוח על הנעשה ברשויות המקומיות.
בקשתו של מרכז השלטון המקומי חריגה בחוצפתה – וחריגה גם בהיקפה: לא החרגה מהחוק של נושא או תחום מסויימים, אלא החרגה גורפת של השלטון המקומי כולו. אכן ישנם גופים ספורים המוחרגים מהחוק, וזאת לאחר דיונים מורכבים שנערכו בכנסת במסגרת ועדת חוק חוקה ומשפט אי אז בשנות התשעים. כך למשל הוחלט שהחוק לא יחול על גופים שפעילותם לא בהכרח מתקיימת בתוך מדינת ישראל, או גופים ביטחוניים שעיקר פעילותם קשורה בביטחון המדינה, כמו השב"כ, המוסד והוועדה לאנרגיה אטומית (בשונה, אגב, מארה"ב, שם חוק חופש המידע חל בצורה מלאה על גופים כמו ה-FBI, ה-CIA וה-NSA).
אך מה לשלטון המקומי ולמוסד לתפקידים מיוחדים? האם פקידי העירייה מבצעים פעילות ביון עלומה שיש להסתירה בכל מחיר? מדוע השלטון המקומי רואה עצמו כמי שלא חייב לתת דין וחשבון למשלמי הארנונה שלו על השימוש שהוא בה? הצעתו של המרכז לשלטון מקומי מנוגדת לתפיסה הבסיסית כי הציבור הוא בעליו החוקיים של המידע, ורק זרימה חופשית של מידע היא ערובה לתקשורת חופשית; והיא עומדת בסתירה מוחלטת לתפקידו של השלטון המקומי – לתת שירות ומענה לתושביו.
מטרתה האמיתית של הבקשה אינה מניעת סרבול וחיסכון במשאבים אלא יצירת מחיצה בין השלטון לאזרח. מקומה לא יכירנה במשטר חופשי המקיים מינהל תקין. היא נובעת בעיקרה מגאוות השררה ושכרון הכוח של ראשי מרכז השלטון המקומי המבקשים שהציבור יעזוב אותם בשקט, ימשיך לשלם מסים ויתן להם לעשות כאוות נפשם מבלי לתת על כך דין וחשבון.
בשנים בהם השחיתות בעיריות ובמועצות גואה – רק כעת נעצרו 19 בכירים בשלטון המקומי, ביניהם ראשי עיר לשעבר, בחשד לעבירות שחיתות – מצופה משר המשפטים שיגנוז את בקשת ראשי השלטון המקומי וידרוש ממשרדו לפעול באופן ההפוך: להגביר את הפיקוח על הנעשה ברשויות המקומיות, לחזק את היחידה הממשלתית לחופש המידע ולהחיל את סמכותה גם על הרשויות המקומיות ולהפסיק את הכשל המתמשך בפיקוח ובהנגשת מידע בכל הקשור ברשויות המקומיות.

רחלי אדרי היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע, נידאל חייק הוא מנכ"ל עורכי דין למען קידום מנהל תקין

המאמר פורסם ב"עין השביעית"

משרדי הממשלה מצפצפים על החובה לפרסם את התשובות לבקשות חופש המידע

משרדי הממשלה מפרים את החוק – כך קובע דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. 83% מהתשובות שמשרדי הממשלה סיפקו לבקשות חופש מידע לא פורסמו בפומבי. 12 משרדי ממשלה לא פרסמו אפילו תשובה אחת. המשרדים מתרצים את העבירה במצוקת כוח אדם ובקשיים טכניים, וליחידה לחופש המידע אין שיניים לאכוף את החוק.

הכתבה של שחר אילן בכלכליסט

ב־2011 החליטה הממשלה על הקמת היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים במטרה לקדם את היישום הצולע של חוק חופש המידע ולהגביר את השקיפות השלטונית. הממשלה הסמיכה את היחידה לקבוע נהלים מחייבים לטיפול בבקשות לקבלת המידע ולפרסום המידע, לערוך בירור של תלונות כנגד משרדי הממשלה בנוגע לאי־קיום החוק וכן להנחותם לתיקון ליקויים. עם זאת לא ניתנו לה אמצעי אכיפה משמעותיים נגד משרדי הממשלה.

נוהל שפרסמה היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים בינואר 2015 מחייב את משרדי הממשלה לפרסם באתר היחידה לחופש המידע תשובות שניתנו על פי חוק חופש המידע בתוך 30 יום מהמועד בו ניתנו. ההיגיון בנוהל הזה ברור. מדובר במידע שעל פי חוק מותר לפרסמו, כבר הושקעו משאבים בהפקתו, והרבה יותר הגיוני שהוא יועמד לרשות הציבור כולו ולא רק עבור פונה אחד. הפרסום גם ימנע בקשות חוזרות לקבלת אותו מידע.

הפונה עצמו מקבל יתרון של שבועיים שמאפשר לו להשתמש במידע כהבנתו. לבקשת גופי תקשורת, אף הוארך המועד לחודש כדי לאפשר להם טיפול בלעדי במידע שביקשו. חובת הפרסום חלה גם על בקשות שנדחו, בשל העניין הציבורי בנימוקים לדחייה. עם זאת, זהות הגורם המבקש אינה מתפרסמת.

דו"ח שפרסם מבקר המדינה ב־2016 גילה שמשרדי הממשלה התעלמו מהנוהל ופרסמו רק 8% מהתשובות שמסרו. המסמך של הממ"מ שמתבסס על דו"ח חופש המידע של היחידה לחופש המידע לשנת 2018 מגלה שהמצב כמעט לא השתפר מאז. בסך הכל הוגשו לכלל המשרדים בשנה זו כ־5,600 בקשות מידע ונענו 4,300. אבל לאתר חופש המידע הועלו ב־2018 רק 730 תשובות, שהן 17% בלבד. 3,580 תשובות שהמדינה נתנה, שהן 83% מהתשובות, ובהן מידע חשוב שיכול היה לעניין את הציבור, לא הועלו.

12 משרדי ממשלה מתוך ה־28 המנויים בדו"ח לא העלו כלל תשובות לאתר. מדובר בין היתר בשורה של משרדים מרכזיים: ראש הממשלה (139 תשובות שכולן לא פורסמו), האוצר (181), החינוך (482), העבודה והרווחה וכן משרד הפנים. מחבר הדו"ח של מרכז המחקר והמידע אלירן זרד מציין שמשרדי החינוך הפנים האוצר שב־2016 פרסמו חלק מהתשובות חדלו מכך לחלוטין ב־2018.

עוד 5 משרדים העלו פחות מ־10% מהתשובות. בולט בהם המשרד להגנת הסביבה שהוא כתובת מאוד מרכזית לבקשות חופש מידע. המשרד העלה חצי אחוז מהתשובות, כלומר תשובה אחת מתוך 188. משרד התחבורה פרסם 15 תשובות, שהן 3% מ־509 תשובות ששלח.

אפילו משרד המשפטים שבמסגרתו פועלת היחידה הממשלתית לחופש המידע העלה לאתר שלה רק 51% מ־214 התשובות שנתן, כלומר רק אחת משתיים. משרד התקשורת העלה 57% ומשרד המדע והטכנולוגיה 61% והוא השיאן הממשלתי. שום משרד לא פרסם את 100% התשובות.

את אוזלת היד של משרדי הממשלה משקף אתר אחר בשם "מידע לעם" שמפעילות מספר עמותות בהובלת התנועה לחופש המידע. האתר של מגזר העמותות עושה בדיוק את מה שאמור לעשות האתר הממשלתי, מציג תשובות ומידע שקיבלו עמותות ממשרדי הממשלה וגורמים ציבוריים. העמותות מעלות את המידע לאתר ביוזמתן.

היועץ המשפטי של התנועה לחופש המידע עו"ד אור סדן אומר ש"אם הם היו מעלים אז היינו יכולים למשוך משם ולהנגיש את המידע, אם הם לא היו מנגישים אותו. אבל המצב שהם לא מעלים באופן יזום לבטח גורם לנו לא לסמוך על המדינה שיפרסמו באופן מסודר את המידע שהם מוסרים לאזרחים".

התנועה לחופש המידע נקטה עוד יוזמה כדי להנגיש לציבור תשובות שכבר נמסרו. היא פנתה ל־30 רשויות וביקשה את כל התשובות שמסרו לאזרחים. חלקן העבירו את התשובות. חלקן הגיבו בהעלאת מידע לאתר חופש המידע הממשלתי. איש התנועה גיא זומר עתר לבית המשפט כנגד נציבות הכבאות וההצלה שלא הסכימה למסור לו את התשובות שלה.

הדוח של מרכז המחקר של הכנסת

הדוח של מרכז המחקר של הכנסת

כך חוק נולד – הפרוטוקולים של הוועדה שגיבשה את הצעת חוק חופש המידע

פרוטוקולים של ישיבות ועדת משנה לוועדת חוקה, חוק ומשפט לדיון בהצעת חוק חופש המידע שנערכו בשנים 1997-1998 וגיבשו את נוסח חוק חופש המידע. הפרוטוקולים מתוך אתר ארכיון המדינה בתוספת תוכן עניינים שמקל על ההתמצאות ואיתור סוגיות רלוונטיות.

לאתר הארכיון

דוגמה מתוך תוכן העניינים
תוכן עניינים

פרוטוקולי ועדת המשנה לועדת חוקה חוק ומשפט

פרוטוקולי ועדת המשנה לועדת חוקה חוק ומשפט

פרוטוקולי ועדת חוקה חוק ומשפט עם תוכן עניינים

לפרוטוקולי ועדת חוקה חוק ומשפט עם תוכן עניינים

דוח ועדת אוסטרובסקי

דוח ועדת אוסטרובסקי

חוגגים – לפני 21 שנה חוקקה הכנסת את חוק חופש המידע

לקריאת המכתב שנשלח לחברי הכנסת

בשבוע הקרוב ימלאו 21 שנה לחקיקת חוק חופש המידע, אשר חוקק בכנסת ב-19 במאי 1998 ולכבודו אנו מציינים את שבוע חופש המידע והשקיפות השלטונית.

חוק זה הוביל את מהפכת השקיפות השלטונית ושינה באופן משמעותי את התנהלותן של הרשויות אל מול הציבור. בעוד שבעבר אדם נדרש להיאבק ולהסביר מדוע הוא מבקש מידע מאת הרשות הציבורית, הרי שכיום, מתוקף הוראות החוק, הרשות הציבורית היא זו הנדרשת למסור מידע ולהנגישו לציבור, אלא נימקה מדוע אין בידה למסור את המידע המבוקש.

חוק חופש המידע חל על מגוון רחב של רשויות, כאלפיים במספר, ובהן משרדי הממשלה, רשויות מקומיות, חברות ממשלתיות ומוסדות להשכלה גבוהה. שקיפות שלטונית נוגעת בתחומים רבים – נתוני בריאות, הקצאת תקציבים בתחום החינוך, שקיפות במערכת הפיננסית, מינויים בקרב הפקידות הבכירה, מערכת המשפט, השלטון המקומי, ועוד. לפי נתוני האתר המרכזי לחופש המידעהאתר המרכזי לחופש המידע, בשנה החולפת הוגשו למשרדי הממשלה וליחידות הסמך מעל 10,000 בקשות חופש המידע.

אנו החתומים מטה, העוסקים בקידום חוק חופש המידע והשקיפות השלטונית ופועלים לקידומם, מבקשים להבהיר כי הזכות לקבלת מידע אינה מקדמת קבלת מידע קונקרטי בלבד. יישומו של חוק חופש המידע מוביל לשיפור עבודת הרשויות הציבוריות, לקידום המינהל התקין ולהגברת המעורבות האזרחית.

דומה כי בעידן הטכנולוגי, איננו נדרשים להסביר את חשיבותו של החוק. עם זאת, בידיעה כי הנושאים שיונחו על שולחנכם רבים ומורכבים, נשמח להיות לכם לעזר בתחום זה, ככל שתידרשו לפעול בתחום השקיפות השלטונית, יישומה קידומה והנחלתה.

מצורפים בזה פרטי אנשי הקשר של מגוון עמותות וארגונים, שעיקר פעילותם, אם לא כולה, נוגעת לקידום השקיפות השלטונית. אנו מציעים לכם להיעזר בידע, בניסיון וביכולות שצברנו, בכל סוגיית שקיפות שתובא לשולחנכם.

פרוטוקול הדיון ההיסטורי בכנסת 19.5.1998

מסגרת הפייסבוק שעוצבה לכבוד שבוע חופש המידע

לעמותות והארגונים הפועלים לקידום השקיפות וחופש המידע

להעברה בנקאית או לתרומה ישירה, להלן פרטי החשבון של התנועה לחופש המידע(ע"ר):
מספר עמותה 580425700 בנק הפועלים (12) סניף 567 (בית אסיה, תל אביב) מספר חשבון 372952

באתרנו מתפרסם מידע שנמסר מרשויות ציבוריות, כפי שהתקבל מהן. אנו עושים כמיטב יכולתנו להבטיח שלא יעלה לאתר מידע שיש בפרסומו משום פגיעה בזכויות הפרט. אם אתם סבורים שבכל זאת עלה באתר מידע כזה, אנא עדכנו אותנו במייל לכתובת: info@meida.org.il