fbpx

מידע שהושג בנושא ‘פרטיות’

עתירה: לחייב את הנהלת בתי המשפט למסור מידע על תביעות ספאם נגד חברות מסחריות

עמותת אל-ספאם עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים נגד הנהלת בתי המשפט ונגד חברת בזק, בגלל סירובן למסור את רשימת תיקי בית המשפט שבהם חברות מסחריות נתבעות "תביעות ספאם". המידע המבוקש הוא מספר ההליך והערכאה,  שם התובע/ת, סוג התביעה, סכום התביעה וסטטוס התיק (סגור או פתוח).

העותרים הם עמותה ציבורית רשומה שחרתה על דגלה את מיגור תופעת דואר הזבל ("ספאם"), ויוגב עזרא, רכז חופש המידע בעמותה. את העתירה הגישה היועצת המשפטית של התנועה לחופש המידע, עו"ד איה מרקביץ'.

העתירה הוגשה בגין סירובה של הנהלת בתי המשפט להיענות לשלוש בקשות חופש מידע של העמותה. בכל אחת מהבקשות התבקשה רשימת תיקי בית משפט שחברה או חברות מסחריות ספציפיות הן הצד הנתבע. הנהלת בתי המשפט דחתה את הבקשות למרות שהובהר לה במפורש שהמידע המבוקש דרוש לעמותה לצורך ניהול הליכים משפטיים קונקרטיים שמטרתם היא ציבורית – קידום המאבק בתופעת הספאם.

לעתירה שתי משיבות – הנהלת בתי המשפט, הרשות הציבורית שהמידע נמצא בידיה ושסירבה למסור אותו, ובזק, שהיא אחת מהחברות שהתבקשו תיקי בית משפט שבהם היא הנתבעת. אלא שבניגוד ליתר החברות, בזק התנגדה למסירת המידע לעמותה בעקבות פנייה של הנהלת בתי המשפט אליה לקבלת עמדתה, לפי המנגנון שקובע לשם כך סעיף 13 לחוק חופש המידע.

החשיבות של העתירה נעוצה במידע הציבורי שהנהלת בתי המשפט מחזיקה בנאמנות עבור הציבור – מידע על תיקי בית המשפט – שהיא מסרבת למסור על יסוד מדיניות פרשנית שגויה של הסייגים לחוק חופש המידע. הבקשות של עמותת אל-ספאם סורבו בטענה שמסירת פרטי התיקים המבוקשים תפגע בפרטיותם של הצדדים לתיק ובאינטרסים קנייניים מוגנים של החברות הנתבעות.

עמדת התנועה לחופש המידע היא שאין שום דבר "פרטי" במידע על תיקים שנדונים בפומבי, ואין לחברות שנתבעות בתיקים כאלה אינטרסים קנייניים שהדין מגן עליהם מפני גילוי עצם קיומה של התביעה נגדן, כל עוד לא ביקשו שהדיון בה יתקיים בדלתיים סגורות – וגם אם ביקשו ובקשתן נדחתה, לציבור הזכות לדעת ולעיין במידע.

העתירה של אל ספאם

העתירה של אל ספאם

נספחים לעתירה

נספחים לעתירה

 

 

המדינה רוצה שנדע פחות – היוזמה החדשה של היועץ המשפטי תפגע בחופש המידע

בשקט-בשקט מקדם בימים אלה היועץ המשפטי לממשלה מהלך שעלול לפגוע קשות בחופש המידע וביכולת של הציבור הישראלי לפקח על הנעשה במערכות השלטון. העיקרון פשוט עד כאב: בכל פעם שאזרח או אזרחית יגישו בקשת חופש מידע שהמענה עליה עלול לגרום לפגיעה כלשהי בפרטיות – גם אם מדובר בפגיעה מהסוג הזניח ביותר, ובמידע שיש אינטרס ציבורי מובהק בחשיפתו – המידע לא יימסר.

מי שירצו לאתגר את הסירוב האוטומטי ייאלצו לפנות לערכאות משפטיות: לשכור עורכי-דין, להגיש עתירה, לנהל הליך משפטי שאולי יימשך שנים – ובסוף, אולי, לקבל את המידע המיוחל. העמדה הזאת, שמאיימת להחזיר את ישראל אחורנית בזמן לימים עכורים יותר, הוגשה לאחרונה לבית המשפט העליון במסגרת המאבק לחשיפת מועדי שיחותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם שלדון אדלסון ועורך "ישראל היום" לשעבר עמוס רגב. נתניהו עצמו כבר הודיע שהוא מצדד במהלך.

עמדת המדינה, שהוגשה על-ידי הפרקליטות, מבוססת על חולשה מוכרת בנוסח חוק חופש המידע: קביעה שלפיה רשות ציבורית "לא תמסור" מידע שגילויו "מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות" – אלא אם כן "הגילוי מותר על-פי דין". כפי שניתן להבין, לפי הפרשנות שמבקשת להנחיל עתה המדינה, רשות ציבורית כלל אינה רשאית למסור מידע שפוגע בפרטיות, אלא אם כן חוק אחר מתיר את מסירת המידע במפורש, או שהאדם שהמידע נוגע לו נתן הסכמתו למסירת המידע.

נשמע הגיוני, לא? לא בהכרח. קחו למשל את סוגיית המוהלים. הגוף שקובע מי רשאי לעבוד כמוהל בישראל הוא הרבנות הראשית. לפי הפרשנות החדשה והבעייתית לחוק חופש המידע, אם נרצה לקבל מהרבנות את רשימת המוהלים שנמצא פגם בעבודתם, נצטרך לעבור דרך בית המשפט.

פרסום שמותיהם של מוהלים שלעתים מתרשלים בעבודתם הוא עניין ציבורי חשוב: הורים שיסתייעו במידע יוכלו לחסוך לתינוקות כאב וסיבוכים רפואיים. ובכל זאת, פרסום רשימת המוהלים יפגע בפרטיות של בעלי המקצוע הללו: גם משום שהדבר יחשוף אותם לעין הציבורית, וגם משום שכך קובע חוק הגנת הפרטיות. לפי החוק, אין למסור מידע על השכלתו של אדם – לרבות הכשרתו המקצועית. למשל, העובדה שהוא עובד כמוהל.

עוד דוגמה: ענף הביצים. בשל המשתנים הרבים שמשפיעים על החקלאות, חקלאים בענפים שונים מקבלים מהמדינה מכסות ייצור שמספקות להם הגנה מסוימת מפני התפתחויות בלתי צפויות. חקלאים שמגדלים תרנגולות בענף הביצים, למשל, עובדים לפי מכסות ממשלתיות. אופן חלוקת המכסות הללו הוא סוגיה טעונה: האם המדינה מחלקת אותן לפי אמות מידה שוויוניות? או שאולי יש חקלאים מועדפים, שמקבלים מכסה גדולה יותר שלא בצדק? גם כאן, כמו בסוגיית המוהלים, יש ערך ציבורי מובהק לחשיפת המכסות. אלא שחשיפת המידע הזה בהכרח תחשוף מידע על גובה ההכנסות של כל אחד מבעלי המכסות – ולפיכך תפגע בפרטיותו.

בשני המקרים הוחלט עד היום שאין מניעה למסור את המידע. אבל המהלך שמקדמים במשרד המשפטים מאיים להערים קשיים על מי שירצה לבקש מהמדינה מידע מהסוג הזה: במקום לחזק את הממונים על חופש המידע ברשויות הציבוריות השונות, היוזמה החדשה צפויה לשלול מהם את שיקול הדעת ולמסור אותו למערכת המשפט. במקום שהשופטים ידונו רק במקרים המורכבים, שבהם מתגלעות מחלוקות מהותיות לגבי מידע מורכב – היוזמה החדשה מאיימת להפוך את הנתיב המשפטי לאופציה המיידית.

יהיו לכך השלכות עגומות. הליכים משפטיים גוזלים זמן רב ומשאבים ניכרים. הם דורשים התמקצעות והשקעה, וכרוכה בהם אי-ודאות שתרתיע חלק גדול ממגישי בקשות חופש המידע. אזרחים, עיתונאים, חוקרים ופעילים חברתיים יתחילו לחשוב פעמיים לפני שיבקשו מידע ציבורי, שכן הסיכוי לקבל אותו ללא הליך משפטי יהיה נמוך בהרבה מבעבר. כתוצאה מכך, היקף המידע שיגיע לעין הציבורית עלול להצטמק באופן דרמטי.

21 שנה לאחר חקיקת חוק חופש המידע, המדינה מבקשת לעשות סיבוב פרסה: במקום לפרסם מידע באופן יזום ולהגביר את השקיפות, אנו צפויים לסגת לאחור ולהתחיל לסגור דלתות וחרכים שנפתחו בעמל רב. אגב, ראוי לציין שסוגיית הפרטיות היא אתגר של ממש – למדינות, לגופים מהמגזר הפרטי ולכל אחת ואחד מאיתנו באופן אישי. אבל העמדה שהיועץ המשפטי מבקש לקדם כעת לא באמת מתמודדת עם המורכבות הזאת. באבחה טכנוקרטית אחת היא עלולה להרוס תהליכי שקיפות עדינים שעדיין לא הגיעו לקו הסיום שלהם.

חשוב לזכור: המידע הזה אינו שייך לרשויות. המידע שייך לציבור. הרשויות רק שומרות עליו בנאמנות. המהלך של משרד המשפטים עומד בסתירה למגמות חשובות שמתרחשות ברחבי העולם – למשל, הקמה של נציבויות חופש מידע שתפקידן לסייע לאזרחים לקבל מידע ציבורי ולחסוך להם הליכים משפטיים מפרכים ויקרים. זה קורה בקנדה, באנגליה, בניו-זילנד – ומן הראוי שזה יקרה גם בישראל.

במקום זה, יש מי שמנסים לקחת את המדינה דווקא לכיוון ההפוך, להרחיב את הצללים ולכבות את האור. כהתפלפלות משפטית, לעמדה שמקדם היועמ"ש יש מקום באולמות המשפט. אבל בעולם המעשה, אם העמדה הזאת אכן תתקבל, יהיו לה השלכות רעות ומרחיקות לכת. את המהלך הזה בית משפט צריך לעצור.

כתבה בעין השביעית: בעקבות עתירת נתניהו – היועץ המשפטי מעוניין להגביל את חופש המידע

בית המשפט: אין למסור סרטון שצולם במצלמת אבטחה – למרות הסכמת המצולמים

עת"מ 41449-03-19 ליבמן נ' הנהלת בתי המשפט ואח'

מספרי הטלפונים של עובדי רשות המסים לא יפורסמו כדי לא לפגוע בתפקוד הרשות

הר שמש נ' רשות המסים

להעברה בנקאית או לתרומה ישירה, להלן פרטי החשבון של התנועה לחופש המידע(ע"ר):
מספר עמותה 580425700 בנק הפועלים (12) סניף 567 (בית אסיה, תל אביב) מספר חשבון 372952

באתרנו מתפרסם מידע שנמסר מרשויות ציבוריות, כפי שהתקבל מהן. אנו עושים כמיטב יכולתנו להבטיח שלא יעלה לאתר מידע שיש בפרסומו משום פגיעה בזכויות הפרט. אם אתם סבורים שבכל זאת עלה באתר מידע כזה, אנא עדכנו אותנו במייל לכתובת: info@meida.org.il