fbpx

מידע שהושג בנושא ‘רחלי אדרי’

אולי תבקשו שקיפות ולא עוד תיק

השיח על שקיפות תופס מקום של כבוד בציבור בשנים האחרונות. רבים מדברים על שקיפות, וגם במערכת הבחירות שעברנו, נראה שלא מעט קמפיינרים הבינו שזו כותרת טובה להתנגחות פוליטית.

כך למשל ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש מהתקשורת לבחון את הוצאות מסיבת הפרידה של בני גנץ מצה"ל, מידע שהפך להיות חשוף הודות לבקשת מידע של התנועה לחופש המידע. כך גם שרת המשפטים, איילת שקד, שלפני כמה שבועות יצאה בהודעה חגיגית שהיא מקדמת שקיפות באגודות העותומניות ובהן גם ההסתדרות (הליך שכלל עוד לא הושלם ואולי היה רק עוד הצהרה במסגרת קמפיין פוליטי). אבל, שקיפות אמיתית אינה מסתיימת עם הקמפיין הפוליטי.

בכנסת היוצאת, ה-20, הוגשו כ-50 הצעות חוק, חלקן פרטיות וחלקן ממשלתיות, שעוסקות בשקיפות. חלק מאותן הצעות  מבקשות לקדם את הליך השקיפות במכרזים או לקדם את נושא השקיפות בקק"ל. ישנן גם הצעות שמבקשות להפחית את חובת השקיפות. לדוגמה, הצעתו של השר גלעד ארדן להחריג את המשרד לנושאים אסטרטגיים מתחולתו של חוק חופש המידע, ומערך הסייבר שהוחרג מהחוק על ידי משרד ראש הממשלה.

לחברי הכנסת החדשים של הכנסת ה-21 יהיו אתגרים לא פשוטים, אחד מהם הוא השבת האמון לבית המחוקקים והדרך הטובה ביותר לבנות אמון היא באמצעות שקיפות. במקרה הזה עליהם להחיל את אותן הנורמות שהם מבקשים להחיל על גופים אחרים קודם על עצמם. למשל, לקדם שקיפות יזומה בהצהרות ההון של חברי הכנסת ושרי הממשלה ולהחיל את חוק חופש המידע על המפלגות, שני נושאים הדורשים תיקוני חקיקה.

בדו"ח שהתפרסם לאחרונה על ידי הארגון open government partnership (שמדינת ישראל לא חברה בו), מצוין כי התחייבויות שהוכיחו את היכולת להוביל שינויים משמעותיים ביותר, עניינם בקידום ממשלת פתוח והנגשת מידע, כלומר קידום חוק חופש המידע, שקיפות יזומה, וממשל פתוח הם הנושאים שיכולים להניב לפוליטיקאים הישגים משמעותיים, אם רק יחליטו לקדם אותם.

כך לדוגמה החלת חוק חופש המידע על גופים הקרויים בעגה המשפטית "גופים דו-מהותיים" בשל פעילותם הציבורית והשפעתם על הציבור, היא צעד מתבקש עבור מי שמבקש את אמון הציבור לקדנציה נוספת. מי שרוצה להנהיג שינוי עומק, יכול לעשות זאת על ידי החלת חוק חופש המידע, חוק שמתגלה כאפקטיבי מאוד שכן הוא מזמין ביקורת ציבורית, באמצעותה ניתן להוביל שינוי התנהגותי וארגוני כפי שמתבקש בגופים אלו.

אך שקיפות אינה מסתכמת רק בקידום הצעות חוק. למרות שאלו חשובות ומקומן בבית המחוקקים, האחריות האמיתית למצב השקיפות בישראל היא על הממשלה. השקיפות היא דרך ניהול והבנה שהמידע המצוי אצלך במשרד, בוודאי כשאת/ה עומד/ת בראש משרד ממשלתי, אינו שלך, אלא של הציבור.

אלא אם חשיפת המידע יכולה לפגוע בביטחון או ביחסי החוץ, בפרטיותו של אדם או בניהול התקין של הרשות – יש לאפשר לו להפוך לנחלת הכלל. משימה זו הפכה בעשור האחרון לנחלת כל העולם המערבי, היא מאתגרת ממשלות, פרטים וארגוני חברה אזרחית המבקשים לעמוד על האיזון העדין שבזכות הציבור לדעת.

לכן, לפני שיתחילו הריבים על המשרות, המשרדים וחלוקות התיקים אולי הגיעה העת לחשוב כיצד אנחנו מקדמים באופן אמיתי ומוסדי את זכות הציבור לדעת, אולי במקום עוד שר לאסטרטגיה או מודיעין, יש מקום לחשוב על שר לענייני שקיפות וממשל פתוח כפי שנהוג במדינות אחרות. כזה שינהיג שקיפות רוחבית, מוסדית ועמוקה שתתחיל כמובן בממשלה ותחלחל הלאה לרשויות המקומיות, לחברות הממשלתיות לתאגידים העירונים וכן גם לקק"ל ולהסתדרות.

המאמר פורסם ב"גלובס"

ארכיונים אמורים לחשוף מסמכים – לא להעלים אותם

פרשת האונס בקיבוץ שמרת זעזעה את המדינה כשנחשפה בסוף שנות ה-80. תקופה ארוכה חיפשתי אחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולא מצאתיו, ואילולא התערבותו של כתב המשפט והתחקירים של "גלובס", חן מענית ("החיפוש אחר תיק פלילי 290/90: לאן נעלם פסק דין בחיפה שזיכה את הנאשמים באונס בשמרת?", 7.3.2019) – ספק אם הייתי צולחת במשימה הזו לבד וללא הליך משפטי.

נשאלת השאלה מדוע כל-כך קשה היה לאתר פסק דין, שהתנהל בדלתיים פתוחות, ולפי הדין בישראל הוא מסמך גלוי ופומבי. איך בעצם הגיע אותו פסק דין של בית משפט המחוזי לארכיון המדינה, מקום מאוד לא טבעי לפסק דין שצריך להיות פומבי?

היקף החומרים בארכיון המדינה הוא אדיר. נכון לשנת 2016 היו בו כ-2.4 מיליון תיקים מוגבלים, שלגביהם חלפה תקופת ההגבלה. הכוונה היא למסמכים שנמצאים בארכיון המדינה והסתיימה לגביהם תקופת ההפקדה, תקופה שבה הגישה לחומר המופקד היא מוגבלת. תקופה זו נעה בין 15 ל-40 שנה (ולעתים גם יותר), ולאחריה אותם מסמכים צריכים להיות זמינים לעיון הציבור. למרות שתקופת ההפקדה של חומרים רבים הסתיימה, עד היום שוחררו לציבור אלפים בודדים של מסמכים. נכון לשנת 2017 המתינו לחשיפה בארכיון המדינה 1.7 מיליון תיקים מוגבלים ועוד כמיליון תיקים שאין תיעוד של תכנם, כלומר למעלה מ-90% מהמידע שצריך להיות נגיש לציבור בלחיצת כפתור אינו נגיש.

בעידן הדיגיטלי המידע סביבנו רק הולך ומכפיל עצמו. לפי מחקרים, כמות המידע שכל אדם מייצר מוכפלת כמעט פי 2 כל שנתיים. אותו היחס – ואולי אפילו גדול יותר – נכון למידע שמייצרת מדינת ישראל. אך בישראל קיימת חקיקה מיושנת ביחס למידע המצוי בארכיונים, והסדרי העיון הקיימים יוצרים לא פעם אנומליה ביחס למסמכים מסוימים – כך למשל קרה עם פסק הדין של האונס בשמרת.

לחוק חופש המידע יש מספר מגבלות. כאשר מידע הועבר לארכיון, חוק חופש המידע אינו חל (סעיף 14 לחוק). מתי על מידע לעבור לארכיון? זו שאלה שהמחוקק לא נתן לה את הדעת, וכיום הדבר נתון לשיקול-דעתו של המפקיד.

כך קרה לדוגמה עם הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג על יוקר המחיה, שהוקמה לאחר המחאה החברתית של 2011),. הוועדה, שישבה תחת משרד ראש הממשלה, הפקידה מיד עם סיום עבודתה את הכול ומהר בארכיון המדינה. ורק לאחר שהוגש בג"ץ על-ידי התנועה לחופש המידע, נמצאה האבידה.

נמצא עוד אנומליה כשנחפש, למשל, מסמך משפטי שאינו פסק דין. בשביל זה צריך להבין קודם כל היכן הוא נמצא – פיזית. אם התיק הופקד בארכיון המדינה, יש לפעול לפי חוק ארכיונים, אך אם התיק נמצא בבית המשפט – יש להגיש בקשת עיון.

העידן הנוכחי נקרא "עידן המידע" או "העידן הדיגטלי", והוא מאופיין ביכולת של הטכנולוגיה המתוחכמת שסביבנו לשמור ולהנגיש מידע. למרות זאת, ההיסטוריה של מדינת ישראל, זו המצויה בארכיונים, מסתמכת על חקיקה מיושנת משנת 1955, שלא צפתה את השינויים הדרמטיים שתביא עמה הטכנולוגיה.

במדינה דמוקרטית מידע צריך להיות חופשי ונגיש. לכן, ברוח העידן וכאתגר לכנסת הבאה, הגיע העת להרים את הכפפה כמו שעשו מדינות רבות בעולם (לדוגמה דנמרק, ניו-זילנד ואנגליה) ולחוקק חוק חדש, מודרני וברוח חוק חופש המידע, שיפתח לרווחת הציבור את כל האוצרות הטמונים בארכיון המדינה.

המאמר פורסם ב"גלובס"

באתרנו מתפרסם מידע שנמסר מרשויות ציבוריות, כפי שהתקבל מהן. אנו עושים כמיטב יכולתנו להבטיח שלא יעלה לאתר מידע שיש בפרסומו משום פגיעה בזכויות הפרט. אם אתם סבורים שבכל זאת עלה באתר מידע כזה, אנא עדכנו אותנו במייל לכתובת: info@meida.org.il