fbpx

מידע שהושג בנושא ‘רחלי אדרי’

איך להשתמש בחוק חופש המידע כדי לייצר סיקור עיתונאי איכותי

חוק חופש המידע הוא כלי ראשון במעלה עבור כל עיתונאי חוקר שרוצה להשיג מידע מהימן מתוך רשויות ציבוריות. אבל כדי לנצל אותו ביעילות צריך להתמקצע. הזכות לקבלת מידע באמצעות שימוש בחוק אמנם שרירה וקיימת, אך עיתונאים שהשתפשפו בהגשת בקשות חופש מידע כבר יודעים שכדי לממש את הזכות הזאת יש צורך בסבלנות ובדבקות במטרה – ולא יזיק גם ידע משפטי, או לפחות סיוע.

למאמר באתר העין השביעית

בטור הזה ננסה לחלוק מעט מהידע שצברנו בתנועה לחופש המידע – לגבי עצם הזכות למידע, אבל בעיקר על הדרך להשיגו, שעלולה להיות ארוכה ומפותלת. חוק חופש המידע הישראלי נמצא איתנו כבר למעלה מ-21 שנה, אבל נדמה שרק בשנים האחרונות אימצה אותו העיתונות ככלי עבודה יומיומי. בבסיס החוק עומדת התפיסה שלפיה המידע שנוצר ברשויות הציבוריות שייך לציבור – וככזה, לציבור יש זכות לקבלו.

בסיוע פסיקות פורצות דרך ושינויי תפיסה ברשויות השונות, מה שפעם היה זכות צרה ומוגבלת הלך והתרחב לאורך השנים. ואולם, במקביל להגברת השקיפות – רשויות החלו לספק הסברים מורכבים יותר ויותר לסירובן למסור מידע. אל מול גופים שאימצו את השקיפות כמדיניות, גופים אחרים עדיין מדשדשים באזורים עכורים – בעיקר בשלטון המקומי.

כשניגשים לבקש מידע מרשות ציבורית צריך לקחת בחשבון שתי משוכות ראשוניות: ראשית, יש לוודא שהחוק חל על הרשות שאליה מתכוונים לפנות (המוסד והוועדה לאנרגיה אטומית, למשל, לא כלולים ברשימה).

שנית, המידע המבוקש צריך להיות קיים ברשות שאליה פונים; צריך להיות לו עותק ממשי, מודפס או ממוחשב (אגב, זה לא חייב להיות מסמך כתוב – ניתן לבקש גם תיעוד אודיו-ויזואלי, למשל). את הממונה הספציפי שאליו יש לפנות ניתן לאתר באתר האינטרנט של הרשות שאליה פונים, או במאגר של היחידה הממשלתית לחופש המידע.

אחת הטעויות הנפוצות בבקשות חופש מידע היא ניסוחים שמזכירים בקשות תגובה עיתונאיות. בקשות חופש מידע עדיף לא לפתוח ב"מדוע", "למה", "האם" וכדומה. שאלות כאלה עלולות לגרום לרשות להערים קשיים (ועלויות) על העברת המידע. הן עשויות לטעון שכדי להשיב על שאלות כאלה יש להקצות משאבים לא רק לאיסוף המידע, אלא גם לעיבודו. כשמבקשים מסמך שקיים ברשות, לא אמורים להיות קשיים כאלה: הממונה יכול פשוט לשלוח אותו.

בנוסף, שאלות כאלה, "עיתונאיות", עלולות להניב מידע דל יחסית. אחד ההבדלים בין בקשת חופש מידע לשאילתא שמפנים לדוברוּת הוא שבבקשת חופש מידע נהוג לבקש מסמכים, נתונים ותיעוד מקורי. מידע בצורתו הגולמית, לפני שעבר ריכוך, צנזוּר וסחרור במערכת העיכול הדוברותית. יש הבדל מהותי בין הצגת שאלה בסגנון "כמה עלה להקים את הבניין", למשל, ובין בקשת פירוט ההוצאות המלא של פרויקט הבנייה – שמאפשר לנתח את העלות לפי סעיפים.

לעתים, לרשות יהיה קל יותר לחלוק דווקא את המידע המפורט, כפי שהוא שמור אצלה, משום שמסירתו לא כרוכה בעיבוד הנתונים לכדי תשובה הרמטית לשאלה שאיש ברשות מעולם לא תכנן להישאל. ומן הצד השני, לפעמים דווקא הפירוט הרב עשוי לתמוך בסירוב של הרשות למסור את המידע – למשל, אם נכלל בו מידע פרטי על אדם מסוים.

דחו אתכם? אפשר לעתור לבית-משפט

הזכות לקבלת מידע אינה זכות מוחלטת, וכמו כל כלל יש לה חריגים רבים: פרטיות, ביטחון, מניעת פגיעה בתפקוד התקין של הרשות, הקצאת משאבים בלתי סבירה ועוד. ואולם, חשוב להדגיש: סירוב של רשות למסור מידע כלשהו אינו סוף פסוק. בשונה מפנייה לדובר – שלעתים פשוט מגיב ב"אין תגובה" – כשממונה על יישום הוראות חוק חופש המידע ברשות מסוימת מסרב למסור מידע, עליו לספק הסבר מפורט לסירוב, ולציין על-פי איזה סעיף בחוק נדחית הבקשה.

אם הסירוב לא משכנע, מגישי הבקשה יכולים לעתור לבית-המשפט. הפנייה לערכאות משנה את מאזן הכוחות בין הרשות לאזרח או העיתונאי – ובהתאם, לאורך שנות קיומו של החוק הפכו בתי-המשפט לשחקנים מרכזיים בקידום חופש המידע.

יחד עם זאת, בכל מה שקשור לעמידה בדרישות החוק או סוגיית המועדים למתן מענה (שמפורטים בחוק), בתי-המשפט סבלניים מדי כלפי הרשויות – ובשנים האחרונות מסתמן שינוי שלילי בגישתם כלפי עותרים. כך, בין היתר, בתי-משפט מורים לעותרים לשלם הוצאות משפט גבוהות – תופעה שלא היתה קיימת בעבר. לכן, לפני שעותרים לבית-המשפט כדאי להתייעץ עם גופים שצברו ותק וידע בעתירות כאלה, או לפחות עם עורך-דין בעל ניסיון בתחום חופש המידע.

נקודה נוספת שראוי להזכיר בהקשר זה נוגעת לאופן שבו הרשויות השונות מפנימות את פסיקות בתי-המשפט. לא פעם, גופים ממשלתיים אינם רואים בהחלטת בית-משפט עמדה עקרונית שיש לאמץ וליישם. לעתים, גם אם בית-משפט הורה לגוף כלשהו למסור מידע – והמידע אכן נמסר – פנייה חוזרת לאותו גוף כדי לקבל מידע דומה תיענה בסירוב.

כך קרה, למשל, בסוגיית נתוני מבחני המיצ"ב, שמלווה את התנועה לחופש המידע כבר קרוב לעשור. למרות פסיקה ברורה של בית-המשפט העליון, משרד החינוך החליט לא לפרסם את התוצאות בשנתיים האחרונות.

מקרה דומה הוא סוגיית רישומי השיחות בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשלדון אדלסון ועמוס רגב: למרות פסיקת בית-המשפט העליון בנושא, שהיתה לטובת העיתונאי רביב דרוקר, בבית-המשפט המחוזי בירושלים עדיין תלוי ועומד תיק שבו התבקש נתניהו למסור מידע דומה שמתייחס לשנים אחרות. התירוץ לסירוב, במקרה זה, הוא הקצאת משאבים בלתי סבירה.

משמעות הדבר היא שכשהרשות לא רוצה לחשוף מידע שבעבר כבר אולצה למסור – מבקשי המידע ככל הנראה יצטרכו לשוב לבית-המשפט. בענייני חופש מידע, רשויות המדינה אינן מתייחסות להכרעות בית-המשפט העליון בחרדת קודש, וממשיכות לבחון כל בקשה לגופה.

חשיבותו של שיח מבוסס עובדות

השימוש בבקשות חופש מידע יכול לשמש גם לאימות ו"הלבנה" של מידע שמתקבל ממקורות. למקורות עיתונאיים יש לא פעם אינטרסים והתניות בנוגע לאופן פרסום המידע שהם מספקים. במקרים מסוימים, הם גם עשויים להעביר לעיתונאים מידע חלקי או מטעה באופן שישרת אותם. השימוש בבקשות חופש מידע מאפשר לעקוף את המכשולים הללו, ולקבל מידע מקיף יותר, ונקי יותר מאינטרסים.

עיתונאים לא אוהבים לחלוק מקורות, ובצדק. לעתים קרובות, מקורות מעבירים לעיתונאים מידע תוך התחייבות לא לחשוף אותם. אחת ההשלכות של השימוש במקורות חסויים היא שהמידע הגולמי שעיתונאי אחד מתבסס עליו נשאר אצלו, ואצלו בלבד. עיתונאים אחרים יתקשו לבסס עליו עבודה עצמאית.

השימוש בחוק חופש המידע מסיר את המשוכה הזאת: משום שהמידע נמסר בדרך רשמית, אין כמעט מגבלות על העברתו הלאה או חשיפתו לציבור הרחב בצורתו הגולמית. בכך, הוא מעודד דיון ציבורי מבוסס עובדות.

ברמת המאקרו, חופש המידע מאפשר את קיומם של מיזמים דוגמת "מידע לעם", אתר עצמאי שמרכז בתוכו מאגר ידע ענק שנאסף על-ידי ארגוני חברה אזרחית ופעילים בתחום (בהם גם התנועה לחופש המידע ו"העין השביעית") – לשימוש כלל הציבור, לרבות ציבור העיתונאים.

ברמת המיקרו, הגישה למידע ולנתונים הציבוריים מאפשרת לקחת את הדיון הציבורי ממחוזות התחושה וההשערה למחוזות מבוססים יותר. אחת הדוגמאות הטובות מומחשת על-ידי נתוני הפשיעה של משטרת ישראל, שנמסרו פעמים רבות בעקבות בקשות שהגישה התנועה לחופש המידע.

בעזרת הנתונים הללו ניתן היה לבחון בעיניים ביקורתיות טענות שונות שקיבלו מקום בתקשורת – מההצהרה המתוקשרת של היחצן רני רהב על כך שראש מועצת סביון הפך את היישוב להארלם, ועד הדיווחים על אונס שאירע בפתח-תקווה, שהובילו לקביעות בדבר זינוק בהיקף הפשיעה בעיר. בשני המקרים, הנתונים לימדו שלא חלה עלייה חריגה בפשיעה.

בימים אלו עמלה התנועה על בניית מפת פשיעה של ישראל, שתהיה זמינה לכל אחד ותציג חתכים מורכבים של נתונים אלה. בינתיים, המידע הגולמי זמין באתר "מידע לעם".

עוד דוגמה, אחרונה, לכוחו של חופש המידע: הסדר הטיעון שנחתם עם שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה. עסקת הטיעון שבמסגרתה הודתה נתניהו בעבירה של "קבלת דבר בתחבולה או ניצול מכוון של טעות הזולת" עוררה ביקורת נוקבת מימין (אישום מיותר, עבירה זניחה) ומשמאל (הנחת סלב). התנועה לחופש המידע, יחד עם כתב "גלובס" חן מענית, הגישה בקשת חופש מידע שנועדה לבדוק עד כמה מדובר באישום חריג. המידע שהתקבל ממשרד המשפטים סיפק פרספקטיבה אמפירית על היסטוריית האישומים בעבירה הזו.

כל שיח, בוודאי כזה שעוסק בשוויון בפני החוק ובהרשעה פלילית של אשת ראש הממשלה, ראוי שיתבסס על נתונים אמינים ומפורטים. בזכות חוק חופש המידע, זהו לא אידיאל תלוש אלא אפשרות ממשית שפתוחה בפני כל עיתונאי ואזרח.

עו"ד רחלי אדרי היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע. גיא זומר הוא פעיל שקיפות, ועד לאחרונה חבר צוות בתנועה לחופש המידע

השלטון המקומי חושב שהוא שב"כ-מוסד

בתחילת החודש שיגרו ראשי מרכז השלטון המקומי מכתב אל שר המשפטים, בעקבות פגישה מוצלחת שהתקיימה עמו. ראשי מרכז השלטון המקומי ביקשו לבטל את חוק חופש המידע ביחס לרשויות המקומיות בתואנות שונות ומשונות, ולהקים חומה חסינה ובלתי עבירה בין הציבור למשרתיו. כן, גם בישראל 2019, יש ראשי רשויות שחוששים מעינו הבוחנת של הציבור. אורוול צדק.

הניסיון להצר את גישתו של הציבור למידע אינו חדש, וימיו כימי המידע הציבורי. אלא שהפעם דומה כי ראשי השלטון המקומי מנסים, ומבקשים להכריז מלחמה של ממש על זכות הציבור לדעת, שהיא במובנים רבים נשמת אפה של הדמוקרטיה. ומה לגבי האינטרס הציבורי? עיון בטעמי ההצעה מוכיח כי האינטרס הציבורי שבשמו אמורים הם לפעול נותר הרחק מאחור.

המרכז מזדעק, משום שמבחינתו מסירת מידע ציבורי לציבור זה "עסק לא כלכלי", וטוען שהסיפור הזה של מתן מידע ומענה לאזרחים מתחיל לעלות לו הרבה מאוד כסף וזמן ואין בצדו הכנסה הולמת. לכן, מציע המרכז ליצר חסמים ולהעלות את סכומי האגרות על קבלת מידע ולבטל את הפטור מאגרות חופש מידע (שניתן לעמותות, לחוקרים ולסטודנטים ולמעוטי יכולת).

התפישה שעולה מתוך פנייתו של המרכז לשלטון מקומי היא פשוטה – הרשות המקומית היא חברה בע"מ, ולא רשות ציבורית הפועלת כנאמן עבור הציבור ומחזיקה במידע השייך לו. השיקול הכלכלי חשוב מזכותו הדמוקרטית של הציבור למידע ולפיקוח (וכאילו שכספי המסים שלנו לא אמורים לשרת בדיוק את מטרה זו).

דומה כי נעלמו מעיני מובילי ההצעה העקרונות הבסיסיים של השירות הציבורי, שלפיהם מטרתו הראשונה והעיקרית היא מתן שירות לציבור, והרחק משיקולי עלות-תועלת. הנגשת מידע לציבור אינה חסד שהשלטון עושה עמו, זו היא חובה ציבורית-ערכית ממעלה ראשונה הנשענת על התובנה כי הציבור הוא הבעלים של המידע שצריך להיות חופשי ובחוץ אלא אם יש סיבה טובה להסתיר אותו, כמו ביטחון המדינה למשל.

ואולם חמור מכך, בנוסף למגבלה הכלכלית, מבקשים אנשי המרכז לשלטון המקומי לבטל לחלוטין את האפשרות להגיש להן בקשת חופש מידע, ולהסתפק בפרסום יזום מצדן בלבד, כאילו היו הם השב"כ והמוסד. החוצפה באמת בלתי נתפשת, והבושה אבדה מזמן לאנשי השלטון המקומי, שאומרים 'תסמכו עלינו, אנחנו נבחר מה לחשוף בפניכם, לא הציבור יקבע מה מעניין אותו, אלא השלטון'. אותו שלטון שכבר כיום מבקש לא פעם להסתיר מידע מהציבור. אורוול כבר אמרנו, לא?

בקשתו של מרכז השלטון המקומי היא פשוטה – שהציבור יעזוב אותו בשקט. הציבור ימשיך לשלם ארנונה ומסים, והשלטון יעשה איתם את הטוב בעיניו ובלי לתת שום דין וחשבון לציבור.

בימים אלה, שפושה בהם השחיתות בשלטון המקומי, כשרק בתחילת החודש נעצרו 19 חשודים בשחיתות הקשורה בלב השלטון המקומי, וביניהם ראשי עיר לשעבר, ראוי להזכיר ליוזמי ההצעה כי "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", ואחד הכלים המרכזיים למאבק בשחיתות הוא שקיפות. כה הגיוני וכה פשוט, וזה גם עובד בכל העולם, ומדינות הנמצאות גבוה במדד השקיפות שלא במקרה נמוכות במדד השחיתות.

את ההצעה ששלח המרכז לשלטון מקומי לשר המשפטים אנו מציעים לגרוס ויפה שעה אחת קודם. היום זה השלטון המקומי ומחר יהיה זה השלטון המרכזי – שיתלונן על כך שהציבור מבקש לו דבר אחד פשוט – לדעת.

למאמר בדה מרקר

מרכז השלטון המקומי מבקש לבטל את חוק חופש המידע – ידיעה בדה מרקר

פסקת ההתגברות על המינהל התקין  / רחלי אדרי

עבור משרד החינוך פסק דין של בית משפט עליון הוא בגדר המלצה בלבד. כיצד עוד ניתן להבין את החלטת הגופים שניתנה לאחרונה, על דעת עצמם, להפסיק ולפרסם את דוחות המיצ"ב בחתך בית ספרי. זאת, למרות החלטה מפורשות של בית המשפט העליון בעניין.

סוגיית דוחות המיצב עלתה לאחרונה לכותרות לאחר שהמשרד החליט, בהתייעצות עם משרד המשפטים, להפסיק את פרסומם בעקבות אי סדרים שנתגלו בכמה בתי ספר. מרגע זה התחיל כדור שלג שהוביל לסכסוך עבודה בין הסתדרות המורים לבין משרד החינוך. כאשר ההסתדרות, לעמדת המדינה, מובילה צעדים ארגוניים על מנת להתערב בפעולה שלטונית ולמנוע את המשך קיום מבחני המיצ"ב ובפרט את אלו שצריכים להתקיים במרץ הקרוב. במסגרת הכרזת סכסוך העבודה, ועל מנת למנוע השבתה של 100 אלף מורים, התערב בית הדין בסכסוך והורה לצדדים להגיע להבנות. ההליך הזה לא נשא פירות, אך במסגרתו פנה משרד החינוך אל היועץ המשפטי לממשלה לקבל את אישורו שלא לפרסם את תוצאות מבחני המיצ"ב, ולמעשה לסטות מפסיקת בית המשפט העליון.

יש להזכיר, פרסום תוצאות מבחני המיצ"ב בחתך בית ספרי הוא תולדה של החלטת בית המשפט העליון בעקבות עתירה שהגישה התנועה לחופש המידע וארגון היל"ה. החלטת משרד החינוך בגיבוי משרד המשפטים, להפסיק את הפרסום היא הפרה וביזיון של החלטת בית המשפט. ולא מדובר בהחלטה אגבית או הסכמה אליה הגיעו הצדדים, אלא בפסיקה מנומקת שניתנה על ידי שלושה שופטים, וזהו פסק דין תקדימי המהווה אבן דרך משמעותית בפסיקת בית המשפט העליון בדבר זכות הציבור לדעת ולבקר את מערכת החינוך על בסיס נתונים, שהיו עד אז רק ברשותו של משרד החינוך.

איום של עובדי ציבור בהשבתה או בעקבות הכרזת סכסוך עבודה, אינו יכול להצדיק את מניעתו של פרסום מידע אודות עבודתם של אותם עובדים מהציבור, שאז ייפתח פתח לעקוף את זכות הציבור לדעת המעוגנת בחוק חופש המידע ובפסיקת בית המשפט העליון. דמיינו מצב בו עובדי רשות שדות התעופה, שלפי פרסומים חוזרים הם בין מגזרי השירות הציבורי המשתכר את הסכומים הגבוהים ביותר, יאיים בסכסוך עבודה אם המדינה תמשיך לחשוף את שכרם. האם ניתן לעלות על הדעת ולהצדיק את אי גילוי המידע אודות שכרם מאותה נקודה, שהרי יש באיום ההשבתה כדי לפגוע בפעילות הרשות התעופה וכפועל יוצא, של המדינה כולה. מדובר בתוצאה שהדעת אינה יכולה לקבל, ובוודאי לא ניתן להתיר לעובדי המגזר הציבורי למנוע מהציבור מידע על איכות עבודתם באמצעות איום השבתה.

משרד החינוך לא אהב את פסיקת בית המשפט העליון והתקשה במהלך השנים לקבלה, וכל התנהלותו במסגרת סכסוך העבודה והרצון העז לסיימו, הוביל אותו לקשור בין סכסוך העבודה לבין הפרסום. זה הוא למעשה הוא עוד ניסיון, יש לומר לא הוגן, למנוע את המשך פרסום תוצאות מבחני המיצ"ב, שכן גם לפי הודעת הסתדרות המורים סכסוך העבודה הוכרז בשל קיום מבחני המיצ"ב, ולא בשל פרסום תוצאותיו. מנהלי בתי הספר מלינים על המבחנים עצמם, וייתכן שיש מקום לבחון את המשך קיומם או לפחות להציע בו שינויים שיכולים לסייע בידי המורים והמנהלים לצמצם את הפער שבין השקעתם לבין אותם הישגים נמוכים שלעיתים באים לידי ביטוי בתוצאות המבחן. עם זאת, ככל שמבחני המיצ"ב מתקיימים, התנועה לחופש המידע, כמי שהובילה את אותו מאבק שנמשך קרוב לשש שנים, תעמוד על פרסום התוצאות בפירוט המרבי להורים, וכל ניסיון של משרד המשפטים יחד עם משרד החינוך להחליט בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון, יש בכך מעין פסקת התגברות בפועל ופגיעה חמורה במנהל התקין.

המדינה רוצה שנדע פחות – היוזמה החדשה של היועץ המשפטי תפגע בחופש המידע

בשקט-בשקט מקדם בימים אלה היועץ המשפטי לממשלה מהלך שעלול לפגוע קשות בחופש המידע וביכולת של הציבור הישראלי לפקח על הנעשה במערכות השלטון. העיקרון פשוט עד כאב: בכל פעם שאזרח או אזרחית יגישו בקשת חופש מידע שהמענה עליה עלול לגרום לפגיעה כלשהי בפרטיות – גם אם מדובר בפגיעה מהסוג הזניח ביותר, ובמידע שיש אינטרס ציבורי מובהק בחשיפתו – המידע לא יימסר.

מי שירצו לאתגר את הסירוב האוטומטי ייאלצו לפנות לערכאות משפטיות: לשכור עורכי-דין, להגיש עתירה, לנהל הליך משפטי שאולי יימשך שנים – ובסוף, אולי, לקבל את המידע המיוחל. העמדה הזאת, שמאיימת להחזיר את ישראל אחורנית בזמן לימים עכורים יותר, הוגשה לאחרונה לבית המשפט העליון במסגרת המאבק לחשיפת מועדי שיחותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם שלדון אדלסון ועורך "ישראל היום" לשעבר עמוס רגב. נתניהו עצמו כבר הודיע שהוא מצדד במהלך.

עמדת המדינה, שהוגשה על-ידי הפרקליטות, מבוססת על חולשה מוכרת בנוסח חוק חופש המידע: קביעה שלפיה רשות ציבורית "לא תמסור" מידע שגילויו "מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות" – אלא אם כן "הגילוי מותר על-פי דין". כפי שניתן להבין, לפי הפרשנות שמבקשת להנחיל עתה המדינה, רשות ציבורית כלל אינה רשאית למסור מידע שפוגע בפרטיות, אלא אם כן חוק אחר מתיר את מסירת המידע במפורש, או שהאדם שהמידע נוגע לו נתן הסכמתו למסירת המידע.

נשמע הגיוני, לא? לא בהכרח. קחו למשל את סוגיית המוהלים. הגוף שקובע מי רשאי לעבוד כמוהל בישראל הוא הרבנות הראשית. לפי הפרשנות החדשה והבעייתית לחוק חופש המידע, אם נרצה לקבל מהרבנות את רשימת המוהלים שנמצא פגם בעבודתם, נצטרך לעבור דרך בית המשפט.

פרסום שמותיהם של מוהלים שלעתים מתרשלים בעבודתם הוא עניין ציבורי חשוב: הורים שיסתייעו במידע יוכלו לחסוך לתינוקות כאב וסיבוכים רפואיים. ובכל זאת, פרסום רשימת המוהלים יפגע בפרטיות של בעלי המקצוע הללו: גם משום שהדבר יחשוף אותם לעין הציבורית, וגם משום שכך קובע חוק הגנת הפרטיות. לפי החוק, אין למסור מידע על השכלתו של אדם – לרבות הכשרתו המקצועית. למשל, העובדה שהוא עובד כמוהל.

עוד דוגמה: ענף הביצים. בשל המשתנים הרבים שמשפיעים על החקלאות, חקלאים בענפים שונים מקבלים מהמדינה מכסות ייצור שמספקות להם הגנה מסוימת מפני התפתחויות בלתי צפויות. חקלאים שמגדלים תרנגולות בענף הביצים, למשל, עובדים לפי מכסות ממשלתיות. אופן חלוקת המכסות הללו הוא סוגיה טעונה: האם המדינה מחלקת אותן לפי אמות מידה שוויוניות? או שאולי יש חקלאים מועדפים, שמקבלים מכסה גדולה יותר שלא בצדק? גם כאן, כמו בסוגיית המוהלים, יש ערך ציבורי מובהק לחשיפת המכסות. אלא שחשיפת המידע הזה בהכרח תחשוף מידע על גובה ההכנסות של כל אחד מבעלי המכסות – ולפיכך תפגע בפרטיותו.

בשני המקרים הוחלט עד היום שאין מניעה למסור את המידע. אבל המהלך שמקדמים במשרד המשפטים מאיים להערים קשיים על מי שירצה לבקש מהמדינה מידע מהסוג הזה: במקום לחזק את הממונים על חופש המידע ברשויות הציבוריות השונות, היוזמה החדשה צפויה לשלול מהם את שיקול הדעת ולמסור אותו למערכת המשפט. במקום שהשופטים ידונו רק במקרים המורכבים, שבהם מתגלעות מחלוקות מהותיות לגבי מידע מורכב – היוזמה החדשה מאיימת להפוך את הנתיב המשפטי לאופציה המיידית.

יהיו לכך השלכות עגומות. הליכים משפטיים גוזלים זמן רב ומשאבים ניכרים. הם דורשים התמקצעות והשקעה, וכרוכה בהם אי-ודאות שתרתיע חלק גדול ממגישי בקשות חופש המידע. אזרחים, עיתונאים, חוקרים ופעילים חברתיים יתחילו לחשוב פעמיים לפני שיבקשו מידע ציבורי, שכן הסיכוי לקבל אותו ללא הליך משפטי יהיה נמוך בהרבה מבעבר. כתוצאה מכך, היקף המידע שיגיע לעין הציבורית עלול להצטמק באופן דרמטי.

21 שנה לאחר חקיקת חוק חופש המידע, המדינה מבקשת לעשות סיבוב פרסה: במקום לפרסם מידע באופן יזום ולהגביר את השקיפות, אנו צפויים לסגת לאחור ולהתחיל לסגור דלתות וחרכים שנפתחו בעמל רב. אגב, ראוי לציין שסוגיית הפרטיות היא אתגר של ממש – למדינות, לגופים מהמגזר הפרטי ולכל אחת ואחד מאיתנו באופן אישי. אבל העמדה שהיועץ המשפטי מבקש לקדם כעת לא באמת מתמודדת עם המורכבות הזאת. באבחה טכנוקרטית אחת היא עלולה להרוס תהליכי שקיפות עדינים שעדיין לא הגיעו לקו הסיום שלהם.

חשוב לזכור: המידע הזה אינו שייך לרשויות. המידע שייך לציבור. הרשויות רק שומרות עליו בנאמנות. המהלך של משרד המשפטים עומד בסתירה למגמות חשובות שמתרחשות ברחבי העולם – למשל, הקמה של נציבויות חופש מידע שתפקידן לסייע לאזרחים לקבל מידע ציבורי ולחסוך להם הליכים משפטיים מפרכים ויקרים. זה קורה בקנדה, באנגליה, בניו-זילנד – ומן הראוי שזה יקרה גם בישראל.

במקום זה, יש מי שמנסים לקחת את המדינה דווקא לכיוון ההפוך, להרחיב את הצללים ולכבות את האור. כהתפלפלות משפטית, לעמדה שמקדם היועמ"ש יש מקום באולמות המשפט. אבל בעולם המעשה, אם העמדה הזאת אכן תתקבל, יהיו לה השלכות רעות ומרחיקות לכת. את המהלך הזה בית משפט צריך לעצור.

כתבה בעין השביעית: בעקבות עתירת נתניהו – היועץ המשפטי מעוניין להגביל את חופש המידע

אולי תבקשו יותר שקיפות – ולא עוד תיק

השיח על שקיפות תופס מקום של כבוד בציבור בשנים האחרונות. רבים מדברים על שקיפות, וגם במערכת הבחירות שעברנו, נראה שלא מעט קמפיינרים הבינו שזו כותרת טובה להתנגחות פוליטית.

כך למשל ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש מהתקשורת לבחון את הוצאות מסיבת הפרידה של בני גנץ מצה"ל, מידע שהפך להיות חשוף הודות לבקשת מידע של התנועה לחופש המידע. כך גם שרת המשפטים, איילת שקד, שלפני כמה שבועות יצאה בהודעה חגיגית שהיא מקדמת שקיפות באגודות העותומניות ובהן גם ההסתדרות (הליך שכלל עוד לא הושלם ואולי היה רק עוד הצהרה במסגרת קמפיין פוליטי). אבל, שקיפות אמיתית אינה מסתיימת עם הקמפיין הפוליטי.

בכנסת היוצאת, ה-20, הוגשו כ-50 הצעות חוק, חלקן פרטיות וחלקן ממשלתיות, שעוסקות בשקיפות. חלק מאותן הצעות  מבקשות לקדם את הליך השקיפות במכרזים או לקדם את נושא השקיפות בקק"ל. ישנן גם הצעות שמבקשות להפחית את חובת השקיפות. לדוגמה, הצעתו של השר גלעד ארדן להחריג את המשרד לנושאים אסטרטגיים מתחולתו של חוק חופש המידע, ומערך הסייבר שהוחרג מהחוק על ידי משרד ראש הממשלה.

לחברי הכנסת החדשים של הכנסת ה-21 יהיו אתגרים לא פשוטים, אחד מהם הוא השבת האמון לבית המחוקקים והדרך הטובה ביותר לבנות אמון היא באמצעות שקיפות. במקרה הזה עליהם להחיל את אותן הנורמות שהם מבקשים להחיל על גופים אחרים קודם על עצמם. למשל, לקדם שקיפות יזומה בהצהרות ההון של חברי הכנסת ושרי הממשלה ולהחיל את חוק חופש המידע על המפלגות, שני נושאים הדורשים תיקוני חקיקה.

בדו"ח שהתפרסם לאחרונה על ידי הארגון open government partnership (שמדינת ישראל לא חברה בו), מצוין כי התחייבויות שהוכיחו את היכולת להוביל שינויים משמעותיים ביותר, עניינם בקידום ממשלת פתוח והנגשת מידע, כלומר קידום חוק חופש המידע, שקיפות יזומה, וממשל פתוח הם הנושאים שיכולים להניב לפוליטיקאים הישגים משמעותיים, אם רק יחליטו לקדם אותם.

כך לדוגמה החלת חוק חופש המידע על גופים הקרויים בעגה המשפטית "גופים דו-מהותיים" בשל פעילותם הציבורית והשפעתם על הציבור, היא צעד מתבקש עבור מי שמבקש את אמון הציבור לקדנציה נוספת. מי שרוצה להנהיג שינוי עומק, יכול לעשות זאת על ידי החלת חוק חופש המידע, חוק שמתגלה כאפקטיבי מאוד שכן הוא מזמין ביקורת ציבורית, באמצעותה ניתן להוביל שינוי התנהגותי וארגוני כפי שמתבקש בגופים אלו.

אך שקיפות אינה מסתכמת רק בקידום הצעות חוק. למרות שאלו חשובות ומקומן בבית המחוקקים, האחריות האמיתית למצב השקיפות בישראל היא על הממשלה. השקיפות היא דרך ניהול והבנה שהמידע המצוי אצלך במשרד, בוודאי כשאת/ה עומד/ת בראש משרד ממשלתי, אינו שלך, אלא של הציבור.

אלא אם חשיפת המידע יכולה לפגוע בביטחון או ביחסי החוץ, בפרטיותו של אדם או בניהול התקין של הרשות – יש לאפשר לו להפוך לנחלת הכלל. משימה זו הפכה בעשור האחרון לנחלת כל העולם המערבי, היא מאתגרת ממשלות, פרטים וארגוני חברה אזרחית המבקשים לעמוד על האיזון העדין שבזכות הציבור לדעת.

לכן, לפני שיתחילו הריבים על המשרות, המשרדים וחלוקות התיקים אולי הגיעה העת לחשוב כיצד אנחנו מקדמים באופן אמיתי ומוסדי את זכות הציבור לדעת, אולי במקום עוד שר לאסטרטגיה או מודיעין, יש מקום לחשוב על שר לענייני שקיפות וממשל פתוח כפי שנהוג במדינות אחרות. כזה שינהיג שקיפות רוחבית, מוסדית ועמוקה שתתחיל כמובן בממשלה ותחלחל הלאה לרשויות המקומיות, לחברות הממשלתיות לתאגידים העירונים וכן גם לקק"ל ולהסתדרות.

המאמר פורסם ב"גלובס"

ארכיונים אמורים לחשוף מסמכים – לא להעלים אותם

פרשת האונס בקיבוץ שמרת זעזעה את המדינה כשנחשפה בסוף שנות ה-80. תקופה ארוכה חיפשתי אחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולא מצאתיו, ואילולא התערבותו של כתב המשפט והתחקירים של "גלובס", חן מענית ("החיפוש אחר תיק פלילי 290/90: לאן נעלם פסק דין בחיפה שזיכה את הנאשמים באונס בשמרת?", 7.3.2019) – ספק אם הייתי צולחת במשימה הזו לבד וללא הליך משפטי.

נשאלת השאלה מדוע כל-כך קשה היה לאתר פסק דין, שהתנהל בדלתיים פתוחות, ולפי הדין בישראל הוא מסמך גלוי ופומבי. איך בעצם הגיע אותו פסק דין של בית משפט המחוזי לארכיון המדינה, מקום מאוד לא טבעי לפסק דין שצריך להיות פומבי?

היקף החומרים בארכיון המדינה הוא אדיר. נכון לשנת 2016 היו בו כ-2.4 מיליון תיקים מוגבלים, שלגביהם חלפה תקופת ההגבלה. הכוונה היא למסמכים שנמצאים בארכיון המדינה והסתיימה לגביהם תקופת ההפקדה, תקופה שבה הגישה לחומר המופקד היא מוגבלת. תקופה זו נעה בין 15 ל-40 שנה (ולעתים גם יותר), ולאחריה אותם מסמכים צריכים להיות זמינים לעיון הציבור. למרות שתקופת ההפקדה של חומרים רבים הסתיימה, עד היום שוחררו לציבור אלפים בודדים של מסמכים. נכון לשנת 2017 המתינו לחשיפה בארכיון המדינה 1.7 מיליון תיקים מוגבלים ועוד כמיליון תיקים שאין תיעוד של תכנם, כלומר למעלה מ-90% מהמידע שצריך להיות נגיש לציבור בלחיצת כפתור אינו נגיש.

בעידן הדיגיטלי המידע סביבנו רק הולך ומכפיל עצמו. לפי מחקרים, כמות המידע שכל אדם מייצר מוכפלת כמעט פי 2 כל שנתיים. אותו היחס – ואולי אפילו גדול יותר – נכון למידע שמייצרת מדינת ישראל. אך בישראל קיימת חקיקה מיושנת ביחס למידע המצוי בארכיונים, והסדרי העיון הקיימים יוצרים לא פעם אנומליה ביחס למסמכים מסוימים – כך למשל קרה עם פסק הדין של האונס בשמרת.

לחוק חופש המידע יש מספר מגבלות. כאשר מידע הועבר לארכיון, חוק חופש המידע אינו חל (סעיף 14 לחוק). מתי על מידע לעבור לארכיון? זו שאלה שהמחוקק לא נתן לה את הדעת, וכיום הדבר נתון לשיקול-דעתו של המפקיד.

כך קרה לדוגמה עם הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג על יוקר המחיה, שהוקמה לאחר המחאה החברתית של 2011),. הוועדה, שישבה תחת משרד ראש הממשלה, הפקידה מיד עם סיום עבודתה את הכול ומהר בארכיון המדינה. ורק לאחר שהוגש בג"ץ על-ידי התנועה לחופש המידע, נמצאה האבידה.

נמצא עוד אנומליה כשנחפש, למשל, מסמך משפטי שאינו פסק דין. בשביל זה צריך להבין קודם כל היכן הוא נמצא – פיזית. אם התיק הופקד בארכיון המדינה, יש לפעול לפי חוק ארכיונים, אך אם התיק נמצא בבית המשפט – יש להגיש בקשת עיון.

העידן הנוכחי נקרא "עידן המידע" או "העידן הדיגטלי", והוא מאופיין ביכולת של הטכנולוגיה המתוחכמת שסביבנו לשמור ולהנגיש מידע. למרות זאת, ההיסטוריה של מדינת ישראל, זו המצויה בארכיונים, מסתמכת על חקיקה מיושנת משנת 1955, שלא צפתה את השינויים הדרמטיים שתביא עמה הטכנולוגיה.

במדינה דמוקרטית מידע צריך להיות חופשי ונגיש. לכן, ברוח העידן וכאתגר לכנסת הבאה, הגיע העת להרים את הכפפה כמו שעשו מדינות רבות בעולם (לדוגמה דנמרק, ניו-זילנד ואנגליה) ולחוקק חוק חדש, מודרני וברוח חוק חופש המידע, שיפתח לרווחת הציבור את כל האוצרות הטמונים בארכיון המדינה.

המאמר פורסם ב"גלובס"

באתרנו מתפרסם מידע שנמסר מרשויות ציבוריות, כפי שהתקבל מהן. אנו עושים כמיטב יכולתנו להבטיח שלא יעלה לאתר מידע שיש בפרסומו משום פגיעה בזכויות הפרט. אם אתם סבורים שבכל זאת עלה באתר מידע כזה, אנא עדכנו אותנו במייל לכתובת: info@meida.org.il