fbpx

מידע שהושג בנושא ‘רחלי אדרי’

משטרת האין-מידע / עו"ד רחלי אדרי

למאמר של מנכ"לית התנועה ב"גלובס"

שנת 2020, מלבד היותה שנה בסימן מגפה הייתה שנה שבה הגיעה אלימות המשטרה בארץ ובעולם לשיאים חדשים. בארצות הברית התחילה השנה עם מותו המתועד של ג'ורג פלויד, שבמשך 8 דקות ארוכות מחץ השוטר, דרק שאובין, את ראשו לקרקע, כאילו היה מקק ולא בן אנוש. מותו של פלויד הוליד גל מחאה נגד האלימות המשטרתית ממנה סובלים בעיקר האפרו-אמריקאים. אצלנו האלימות המשטרתית היא חלק מהשגרה ומסדר היום התקשורתי.

המחאות בבלפור בזמן הקורונה הביאו לתודעה הציבורית גם את האלימות המשטרתית, והאמצעים השונים שבהם משתמשת משטרת ישראל לפיזור הפגנות, ביניהם השימוש במכתזיות, מעצרי השווא, הטייזרים והאלות. בשנת 2017 הגישה האגודה לזכויות האזרח בג"ץ, באמצעות עו"ד אן סוצ'יו, שעודנו מתברר בבית המשפט העליון, עקב סירוב המשטרה למסור נתונים על השימוש באמצעים אלו ותוצאותיהם.

הסיבה שהוגש הבג"ץ היא כי המשטרה מסרבת לאסוף מידע בנושא. מעבר לכך שהדבר מהווה פגיעה בזכות הבסיסית למידע, התנהלות ה"אין-מידע" לוקה בחוסר סבירות קיצונית, ומלמדת כי המשטרה אינה בהכרח מבססת החלטותיה בעניין השימוש באמצעי כוח שונים על תשתית עובדתית מלאה, שכן מידע מהותי איננו נאסף, ובוודאי שאינו מדווח לציבור.

איסוף ופרסום מידע על אלימות משטרתית אינם הצד החזק של משטרת ישראל ומי שאמונים על הטיפול באלימות השוטרים, מח"ש – המחלקה לחקירת שוטרים בפרקליטות המדינה.

על עבודת המחלקה ניתן ללמוד מדוח מסכם של הפרקליטות המתפרסם אחת לשנה. הדוח, בן שלושה עמודים בסך הכל, מספק נתונים דלים על עבודת המחלקה. נדרשה בקשת מידע להשלמת התמונה. מתברר שבשנת 2019 התקבלו סה"כ 3,293 תלונות נגד שוטרים, מתוך זה 1,572 תלונות על עבירות אלימות, כאשר רק ביחס ל-178 תלונות התקבלו החלטות לאחר שבוצעה חקירה, ורק ב-24 תיקי אלימות משטרה הוגש לבסוף כתב אישום (סה"כ כתבי אישום שהגישה מח"ש בשנת 2019 היה 66, כלומר שליש מכתבי האישום המוגשים הם בגין אלימות משטרתית).

במריבת התיקים (למעלה מ-60%) כלל לא התקיימה חקירה על ידי מח"ש. בשורה התחתונה, מתוך 3,292 תלונות נגד שוטרים 2% הגיע לניהולו של הליך משפטי, לאחר ביצוע חקירה, במחלקה שזו תכליתה.

בשים לב לאלימות המשטרתית הגואה, אל מול האתגרים הנציבים בפני משטרת ישראל בזמן משבר הקורונה כמו גם החיכוך הגובר בין המשטרה לאזרח, ואובדן האמון על המשטרה להבין וליישם את חשיבותה של שקיפות שלטונית ולפעול בדיווחיות אחראית ובזמן אמת, כמצופה ממי שאחראית ואמונה על הסדר הציבורי.

משטרת ישראל נתפסת בתודעה הציבורית כאלימה מאוד, הצילומים מהעת האחרונה של האכיפה שמבצעת המשטרה נותנים לתחושות האלו תוקף, ואכן מגפת הקורונה מזמנת למשטרה אתגרים לא מבוטלים, אך לצד האתגרים יש לראות במשבר הקורונה הזדמנות.

כפי שנוהגת המשטרה בזמן המשבר הקורונה ומדבררת את פעילותה בזמן אמת באמצעות סרטונים שהיא מחליטה להפיץ, וקצינים היושבים באולפני-חדשות ומדברים על פעולות האכיפה, על המשטרה להוציא דוח מסכם על שנת 2020, שנה מלאת אתגרים, שבה הוסתה פעילות המשטרה מעבודתה הרגילה.

על כן עליה לפרסם דוח מיוחד על השנה שהייתה, על האכיפה במגזרים השונים, על האלימות המשטרתית וכיצד זו התבררה ונלמדה במטה על מנת שזו לא תשנה, וכן גם את הנתונים הפחות נוחים על אכיפה סלקטיבית, האתגרים, ההפגנות וגם השימוש בכוח מופרז, אם נעשה. כידוע, סולידריות חברתית ואמון הציבור גם הם מפתח לשיתוף פעולה אזרחי, זה שכל כך חסר לנו בתום שנה של מגפה עולמית.

 

הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע

חופש המידע חיוני לגיוס הציבור להיאבק בקורונה

כבר למעלה משמונה חודשים, מנהלת התנועה לחופש המידע יחד עם גופי תקשורת נוספים מאבק סזיפי, שרחוק מלהסתיים, על זכות הציבור לדעת. התנועה לחופש המידע מבקשת ממזכירות הממשלה לפרסם את הדיונים של קבינט הקורונה בממשלה. כן, את התמלילים עצמם. מי אמר מה וכיצד התקבלו החלטות בדיוני הקבינט – איפה שמחליטים מתי נכנסים לסגר, מה גורל מערכת החינוך, האם לדחות או לקבל את עמדת אנשי המקצוע. החדר בו הפוליטי מתערבב עם האינטרס הציבורי והבריאותי והשיקולים הם מה שאוהבים לכנות 'מורכבים'. את הדיונים החשובים האלו, החליטה הממשלה לסגור למשך 30 שנה.

לאחרונה, כחלק מאותו מאבק משפטי, התקבלו סוף-סוף חלק מחומרי הרקע שהוצגו בקבינט הקורונה, בעקבות התערבות בית המשפט, אך אלו רק נדבך אחד בהליך קבלת ההחלטות, שהציבור מבקש להכיר ולהיות חשוף להן. כבר כמעט שנה שאנו נמצאים בשגרת קורונה, זו שגרה איומה, והקורונה היא מחלה איומה שנמצא לה (בעזרת השם) חיסון. אך להליך קבלת ההחלטות החולה ממנו סובלות ממשלות ישראל עוד לא נמצא מרפא ואם לא נדרוש את תיקונו הוא פה להישאר.

הערפול הקיים סביב דיוני הקבינט הביטחוני נכונים ורצויים כאשר מדינת ישראל מנהלת מערכה מול מדינת אויב, את דיוני קבינט הקורונה, מאבק אזרחי, בריאותי משותף הדורש מאמץ לאומי והתגייסות ציבורית מהמעלה הראשונה, כאשר הציבור משלם מחירים כה כבדים בפרנסתו ובשגרת חייו והתגייסותו נדרשת, כי את הנגיף לא מנצחים עם טנק או מקלע, אלא בריחוק חברתי, צריך היה לנהל באופן אחר. אם במלחמה חיוני להסתיר מידע כדי לנצח את האויב, הרי שבמאבק במגפה עולמית הכרחי לחשוף מידע כדי לנצח את הנגיף. את זה כבר הבינו לפני מאה שנה, בשפעת הספרדית של שנת 1917, אלא שממשלת ישראל מאז פרצה הקורונה עושה בדיוק את ההפך.

כעת, כשאנו בסגר שלישי, שיתוף הפעולה האזרחי הפך מאתגר וקשה, הציבור עייף ומאס בסגרים ובהנחיות לא ברורות, מאס בהודעות לתקשורת בשמונה בערב וההתגייסות שהייתה בסגר הראשון ספק אם קיימת בסגר השלישי. ולכן דווקא בתקופה שבה אמון הציבור הוא קריטי, ייתכן שהשקיפות היא גם הכלי האחרון בארגז הכלים שעוד קיים, על מנת להשיג שיתוף פעולה. האם לא הגיע העת שהממשלה תפסיק להיאבק על שמירת החלטותיה בארכיון שייפתח רק בעוד 30 שנה. מדוע היא כה חוששת שנדע איך התקבלו ההחלטות? על מה בעצם היא נלחמת. אפילו שר הבריאות יולי אדלשטיין, אמר לאחרונה בוועדת חוק חוקה ומשפט בכנסת: "אני אשמח שכל הפרוטוקולים של הקורונה יצאו אל האור. שיראו מה אנחנו אמרנו כאנשי מערכת הבריאות. נתנו מספרים של חולים ומתים ומה שמענו? בממשלה ובכנסת אמרו שאנחנו הזויים. ככה אפשר יהיה להסתכל כמה חודשים אחורה ולבדוק מה אמרנו".

כן, גם בעולם מדינות שפועלות בשקיפות מתמודדות טוב יותר עם הנגיף. אירלנד מפרסמת תכתובות של הממשלה ופרוטוקולים מלאים. ניו-זילנד מעלה לרשת מידע גולמי על כל החלטה והמלצה של אנשי המקצוע בעניין הקורונה. סינגפור, מהמדינות הצפופות בעולם, בנתה במהירות מערך חקירות אפידמיולוגי, שמפרסם פעמיים ביום מידע מקיף לציבור לצד מדיניות אפס הדבקה. ואילו אצלנו מקבלי ההחלטות החליטו שנזכה להבין מה הם החליטו רק בעוד 30 שנה.  

כדי להבטיח שיתוף פעולה בין האזרח למדינה, על הממשלה להשקיף מידע רב ככל שניתן. כן, גם את הפרוטוקולים והדיונים, על מנת שהציבור ידע האם להאמין לנבחריו, בוודאי כעת, רגע לפני בחירות רביעיות, עד כמה הפוליטי והאישי שלט בחדר, כמה משקל ניתן לאינטרסים הכלכליים ושל מי, האם ידן של הרשתות הגדולות הייתה על העליונה או של העסקים הקטנים, האם הסכם השלום עם דובאי הוא שהביא עלינו את הגל השלישי או שהיו אלו מוסדות החינוך שנשארו פתוחים.

על הממשלה להבין שההצלחה במאבק בנגיף הקורונה נעוצה לא רק בסיום ההדבקה, ובקצב ההתחסנות אלא ברמת האמון שיהיה לציבור בממשלה ביום שאחרי, ורמת האמון תלויה ביכולתו של הציבור להבין, גם אם בדיעבד את שאירע לו ולמה,  ולמידע, כמו לביקורת יש זמן, מקום והקשר. והזמן הוא עכשיו. 

 

מנכ"לית התנועה: "המדינה מפחדת שחשיפת דיוני הקורונה היא רק ההתחלה"

לראיון עם מנכ"לית התנועה, עו"ד רחלי אדרי, בכלכליסט

צילום: עמית שעל

למה המדינה כל כך מפחדת לפרסם את תמלילי דיוני קבינט הקורונה?

“אנחנו כרגע נמצאים אחרי עתירה שהגשנו עם כמה כלי תקשורת (בהם “כלכליסט”), לבית המשפט המחוזי בירושלים והצליחה רק חלקית. השופט אלי אברבנאל הורה לממשלה לפרסם את חומרי הרקע שהובאו לדיונים בקבינט. זה דרש תהליך משפטי ארוך וקשה שכלל שלוש עתירות, כולל אחת לבג"ץ. זה היה גם תהליך יקר, לכן יצאנו בקמפיין מימון המונים ברשת. אבל את התמלילים עצמם המדינה מסרבת באופן גורף לתת משום שהיא מסווגת את הדיונים כחומרי קבינט ביטחוני ולכן קבעה שיפורסמו רק בעוד 30 שנה ולצערי השופט בעניין הזה אימץ את עמדת המדינה.

"אני לא מבינה ממה המדינה מפחדת. על פניו, אנשים שישבו שם מתראיינים ומספרים שההחלטות מתקבלות באופן תקין. אבל האמת היא שהמדינה מפחדת ממדרון חלקלק וחוששת שאם היא תפתח את זה לעיני הציבור היא תיאלץ לפתוח גם דברים אחרים, ושהחלטות ממשלה ייבחנו בזמן אמת. הכי נוח למקבלי החלטות שעוד 30 או 50 שנה מישהו אולי יוכל להציץ ולקרוא משהו מהדיונים האלו. למידע כמו לביקורת יש זמן ומקום והקשר ולנו כאזרחים חשוב להבין את ההחלטות ומה הבסיס להן”.

כמה זה עניין פוליטי?

“ברור שהפוליטיקה משפיעה על אופן קבלת ההחלטות, השאלה עד כמה היא משפיעה ומה נשקל יותר: טובת הציבור ובריאות הציבור או אינטרסים אחרים, ונדמה שגם זה משהו שהמדינה חוששת שייחשף. ניקח לדוגמה את סימונה של דובאי כמדינה אדומה, כרגע יש שמועות שזה לא קורה כי יש פה אינטרסים כלכליים, פוליטים או של מדיניות חוץ. אם נראה שאלה האינטרסים המנחים ולא טובת הציבור ובריאותו אז בוודאי שיש לזה משמעות. מידע נותן לתחושות תוקף, והרבה יותר קשה להתווכח עם עובדה שכתובה. לגורמים פוליטיים ובוודאי פופוליסטים מאוד נוח שאנחנו מקיימים שיח שמבוסס דעות ולא על עובדות”.

איך זה מתנהל במקומות אחרים בעולם?

“יש מדינות שבהן קיימת ועדת מייעצת המורכבת מאנשי מקצוע ומה שהיא מייעצת לממשלה פתוח לגמרי. ככה זה בניו זילנד, בבריטניה ובאירלנד. זה נכון שברוב העולם לא מפרסמים תימלולים של ישיבות ממשלה אבל ברוב העולם בכלל לא מקליטים ישיבות. בעולם פוליטיקאים מקבלים את מה שגורמי המקצוע מייעצים להם. כאן אנחנו יודעים שזה לא ככה”.

הנורמות של מערכת הביטחון חודרות לאזרחות?

“כן. יושבים שם אנשים שככה הם רגילים להתנהל, לעבוד במחשכים. בכל הדיונים שבהם נמצאת מערכת הביטחון הגורמים האזרחיים חלשים ובכל מקרה משפטי שהיה לנו תמיד גורמי הביטחון קבעו את הטון. לכן גם הרבה פעמים המימון לדברים יוצא מהמערכת הזאת כי שם יותר קל להסתיר את המסלול שהכסף עשה. את מכונות ההנשמה קנו בסוף דרך תקציב הביטחון. משרד הבריאות השתפר במשבר הזה. אבל עדיין, כל פעם צריך לבקש. למשל, ביקשנו מידע על מחלות רקע של נפטרים מקורונה עבור חוקרים שחקרו את הנושא. בכל העולם המידע הזה מתפרסם בקלות. כאן, עד שלא ביקשנו לא פירסמו, מסיבות של פרטיות. ברירת המחדל היא תמיד לא לתת מידע”.

 

אולי הבעיה מתחילה מלמעלה, אצל ראש הממשלה?

“משרד ראש הממשלה לא מצטיין בשקיפות, בלשון המעטה, והמשרדים האחרים הולכים בעקבותיו. הממונים על יישום חוק חופש המידע במשרד לא שורדים הרבה זמן בתפקיד הזה וכרגע המשרה לא מאוישת. על פניו זה אמור להיות קל. אמורים להיות נהלים שיגידו מה צריך לפרסם ומה לא, איך ומתי. את ההוצאות על מעון ראש הממשלה, למשל, צריך לפרט. אבל בסוף אתה צריך לרדוף אחרי החשב או היועץ המשפטי וזה מציב אותך במקום מאוד לא נוח. התפקיד של היועצים המשפטיים הוא להיות שומרי סף, גם אם הם מוצאים במסמכים משהו לא בסדר, זו אחריותם לא לקבור את זה”.

 

“אנחנו לא אליטיסטים”

 

עד כמה בתי המשפט עומדים לצדכם?

“כרגע יש נסיגה מאוד גדולה ומערכת המשפט היום לא מספיק אמיצה. פעם היו בבית המשפט המחוזי בירושלים, שבו מתנהלים רוב התיקים שלנו שופטות כמו מוסיה ארד ונאווה בן־אור שנתנו פסקי דין תקדימיים בכל הקשור לחופש המידע. אבל היום בית המשפט לא ממלא את תפקידו בהקשר שלנו. העיסוק הגובר בנושא לא יוצר את האפקט שהיית מצפה שיקרה, שבית המשפט יבין את העניין הציבורי בזה. בית המשפט עדיין לא הפנים שהמידע שייך לציבור. בעתירה על דיוני הקורונה טענו שבחלק גדול מזמן המשבר הממשלה ישבה ככנסת — הגוף המחוקק, ומתוקף התקנות לשעת חירום היא הוציאה צווים, ולא מבינים איך הם התקבלו. היינו בתחושה שלפחות את זה השופט יבין, אבל גם זה לא קרה”.

 

אנחנו נמצאים עכשיו במאבק למען הדמוקרטיה ויש רושם שנושא המידע והשקיפות לא תופס בו מקום גדול.

“זה נכון ולא נכון. בסוף אתה נלחם על הזכות למידע שמגבש את דעתך. אם יש לך חנות בקניון שסגורה שמונה חודשים מגיע לך לדעת למה חנות ברחוב נפתחה ושלך לא”.

 

אבל בסוף העיסוק בנושא מוגבל לאליטה של עיתונאים, אנשי אקדמיה ומשפט.

“זה אחד הטיעונים נגדנו, שבסוף מי שמהשתמש במידע לטובתו זה החזקים. דווקא בעידן הזה הטענה על אלטיזם לא נכונה, כי הדרך לקבלת מידע היום הרבה יותר קלה. צריך לחנך לזה, וזה דורש עבודה, ולגורמים פוליטיים מסוימים טוב שהמצב יימשך כך”.

 

אולי זה בכלל עניין דורי?

“בוודאי. פונים אלי מכל מיני קבוצות של מפגינים בבלפור, צעירים שפתאום מתחילים לדבר על פרוטוקולים. זה שינוי תודעתי. אנחנו גורמים לאנשים להבין שהתשובות למה שמטריד אותם נמצאות שם ושזו זכותם לקבל מידעעל איך מתקבלות החלטות. יש לי דיונים נוקבים על זה עם אבא שלי. הוא לא מבין למה מועיל כל העניין הזה של חופש המידע ובעיקר לא מבין שזה שלו”.

 

יש בשנים האחרונות עלייה בבקשות לחופש מידע?

“בהחלט. עד 2015 בקשת מידע בישראל הייתה הכי יקרה בעולם. ציפי לבני, כשהיתה שרת המשפטים, הוזילה את העלות מ־100 ל־20 שקל וגם פטרה מתשלום האגרה מגופים מסוימים. כשמסתכלים בנתוני היחידה הממשלתית לחופש המידע רואים גידול אקספוננציאלי. ב־2019 מספר הבקשות עמד על 12,549. זה גידול של 21% לעומת מספר הבקשות ב-2018. ועדיין אם מסתכלים על ארה”ב או בריטניה מבחינת מספר הבקשות לנפש אנחנו רחוקים מהם מאוד. לדעתי ככל שהדרישה למידע תגדל המדינה תבין שהיא צריכה להנגיש אותו בעצמה”.

 

“סייגים בטחוניים על סטרואידים”

 

מה עוד צריך להשתנות בהתנהלות של המדינה?

“יש שר סייבר ושר מודיעין, למה שלא יהיה שר לענייני שקיפות? כמו בהרבה מדינות. ישראל חברה ב־OGP (ארגון Open Government Partnership) ומשלמת כל שנה 2 מיליון שקל על זה. אבל אין לנו אפילו נציג שם. דו”חות אנחנו לא מגישים להם כבר שנתיים. בהרבה מדינות יש נציבות חופש מידע שמתפקדת כערכאה קטנה. אם משרד ראש הממשלה בקנדה, נניח, מסרב לשחרר מידע, לפני שהולכים לבית המשפט פונים לנציבות ואז הנציב מתנהל בשבילך מול ראש הממשלה והוא גם זה שתובע בבית המשפט את הגורם שמסרב לשתף פעולה. לנו במקום זאת יש את היחידה לחופש מידע במשרד המשפטים שכבר שנתיים אין בה מנהל קבוע אלא ממלא מקום”.

 

איזה מידע אנשים מבקשים?

“זה מאוד מגוון. רוב הפניות מוגשות למשרד החינוך, למשל בנוגע לתשלומי הורים והתנהלות של ועדים מקומיים. עורכי דין משתמשים בכלי הזה, בעיקר לתביעות נגד הרשויות או תביעות ייצוגיות. במגזר החקלאי יש הרבה עניין בכל מה שקשור למכסות מים ומכסות ייצור ושיווק וחיילים מתעניינים בעניין פרוצדוראליים. יש גם הרבה פניות בנוגע לעניינים אישיים של מיצוי זכויות”.

 

זה מידע שאמור להתפרסם באופן חופשי לגמרי.

“בזכויות שקשורות במשרד הרווחה או הביטוח הלאומי, למשל, נכנסים לאתרים שלהם ולא מוצא דבר ואז מגיעים אלינו, וזה לא המסלול הנכון. המדינה חייבת להנגיש טוב יותר את הנושא הזה של מיצוי זכויות, זה צריך להיות בתוכנית העבודה של כל משרד ממשלתי”.

 

איפה עובר הגבול בין מה שנכון או לא נכון לפרסם?

“הזכות של נבחרי ציבור ואישי ציבור, לפרטיות היא מזערית. מי שהולך לתפקיד ציבורי צריך לדעת שיש לזה מחיר בשקיפות. אם הוצאותיך משולמות על ידי הציבור — הציבור זכאי לדעת על מה הוצאת כסף. יומן הוא כלי בידי הציבור לדעת אם שר מקיים את תפקידו. יש בידיו הרבה כסף ואחריות והוא צריך להראות לנו שהוא עובד בשבילנו ולא בשביל אף אחד אחר. זה לא רכילות, לאירועים פרטיים יש יומן פרטי. בכל מה שקשור לעניין הביטחוני, גם אני לא רוצה לפגוע בביטחון המדינה. אני לא בקטע של ויקיליקס אבל למדינה יש הרבה לאן להתקדם כי השימוש שנעשה בסייגים הביטחוניים הוא על סטרואידים”.

 

אולי עדיף המצב שהתקשורת תחיה על הדלפות?

“הדלפות תמיד היו ותמיד יהיו. דווקא בדיוני קבינט הקורונה אתה רואה יפה את האבסורד: אם זה באמת היה דיון ביטחוני לא היו מדליפים כלום. אבל במקרה הזה לאנשים קל יותר להדליף, גם כי זה משרת אותם. אני מאמינה שלא ישחקו במידע, למרות שדברים כאלו קורים לפעמים, למשל עם היומן של גילה גמליאל, וזו עבירה פלילית. אבל בתור מי שראתה הרבה מאוד מידע ממשלתי אני יכול להגיד שהתופעות הללו הן בשוליים”.

 

דווקא בשעת חירום – שקיפות הכרחית לאמון הציבור

אנו נמצאים בימי חירום של משבר אפידמי עולמי. שיגרתנו הופסקה, והסימן המובהק לכך הוא דרך קבלת ההחלטות והפעלתם של צווים ותקנות שעת חירום שמאפשרים לממשלה לקבל, במהירות וכמעט ללא פיקוח, החלטות חסרות תקדים שבצדן השלכות כבדות מרחיקות לכת על שגרת חיינו. בכל משבר בסדר גודל כזה נדרש הציבור להתגייסות, לשיתוף פעולה ולציות להחלטות שרק בדיעבד נדע אם היו נכונות ושקולות או שמא חפוזות והיסטריות.

אולם, על מקבלי ההחלטות להבין שבחברה דמוקרטית, פלורליסטית ודעתנית כבישראל, תנאי הכרחי ליישומם היעיל של צעדי המדיניות הנבחרים לצמצום המשבר הוא אמון הציבור במנהיגיו ובצעדים שעליהם הורו. לכן, על מנת להשיג את שיתוף הפעולה החיוני של הציבור נדרשים מקבלי ההחלטות לדיווח תמידי ובהיר של תמונת המציאות לאשורה, ושקיפות מירבית ביחס לאופן קבלת ההחלטות וההיגיון שביסודן.

בימים אלה התבשרנו מפי ראש ממשלת מעבר על מספר אמצעים מגבילים נוספים בהם נוקטת הממשלה להאטת התפשטות הנגיף. המהלך הראשון שעליו הודיע ראש הממשלה היה התחקות אחר חולי הקורונה והחשודים כנשאים באמצעי ריגול דיגיטליים חסרי תקדים, שנתקלו בביקורת ציבורית עזה ובהתנגדות של חברי ועדת המשנה למודיעין של הכנסת, ולמרות זאת עברו בחטף במהלך הלילה, באמצעות תקנות שעת חירום שאושרו טלפונית על ידי השרים.

אין דרך אחרת לתאר את המהלך, והוא נעשה במחשכים בניגוד להבטחות, ללא כל ביקורת שיפוטית או פרלמנטרית, מבלי להתמודד עם השאלות הקשות והחלופות שהציגו בעניין זה מומחים מקרב החברה האזרחית והאקדמיה, ובלא שפורסמה לציבור חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה שהכשירה את המהלך, מסמך שהתנועה לחופש המידע עומדת על פרסומו לציבור.

המשפט הבינלאומי הכיר במצב בחירום כמרחב נורמטיבי שבו למדינה נתונה הרשאה זמנית להשעות זכויות פרט ולפגוע בהן. לכאורה, מגפה עולמית מהווה הצדקה קלאסית להפעלת סמכויות מצב החירום, אך חשוב לשים לב שבישראל ננקטים בימים אלה צעדים רבים מכוח ההכרזה המתחדשת על מצב החירום מאז קום המדינה, מכוח דברי חקיקה מנדטוריים שאבד עליהם הכלח כפקודת בריאות העם, ומכוח סמכויות שב"כ למאבק בטרור שטיבן נסתר מעין הציבור גם עתה. נוכח זאת, ובהינתן שבמציאות הישראלית המורכבת מובילה את ההתמודדות עם המשבר ממשלת מעבר שבמעבר, בהיעדר פיקוח יעיל של הכנסת שידיה כבולות בידי איסור ההתקהלות – במצב זה, הלגיטימציה לפעולות השלטון שברירית מתמיד, ולכן שקיפות ודיווחיות מירבית מצד הממשלה היא צו השעה לא פחות מהגיינה וריחוק חברתי.

ככל שהמצב יסלים, כפי שהכל צופים שיקרה, כן יהיה שיתוף הפעולה האזרחי מרצון מאתגר וקשה יותר להשגה. אולם, אין מנוס מההבנה שהאפשרות האחרת, שעניינה כפיית ציות ופחד באמצעות אמצעי שליטה פוגעניים וסנקציות, אינה מתקבלת על הדעת: בשונה מסין או סינגפור, החברה הישראלית אינה מורגלת בציות עיוור, בלשון המעטה, ולא תעבור על כך בשתיקה. לכן, הדרך היחידה שבה נוכל להתגבר על המשבר תהיה להבטיח שהציבור יוכל להמשיך לפקח על ההחלטות שמתקבלות, לבקר אותן, להשפיע עליהן – והודות לכך גם לתת בהן אמון ולהישמע להן.

בהתאם, על ראש הממשלה ומשרד הבריאות לחדול לאלתר מניסיונותיהם לצייר את המציאות בצבעים שאינם תואמים לדיווחים בתקשורת, להתחיל להשיב גם לשאלות קשות, ולהציג לציבור בבהירות את מצבה האמיתי של מערכת הבריאות, לרבות מספר הנבדקים לאשורו, מלאי מכונות ההנשמה וציוד המיגון לצוותים הרפואיים. עליהם להפנים שלשם הצלחת המאבק בנגיף, הכרחי לקיים בזמן אמת קשר רציף עם הציבור, לשתף אותו בקבלת ההחלטות היכן שניתן, ולדאוג להנגיש את כל המידע הזמין והרלוונטי להבנת טיב המשבר והאמצעים לבלימתו ובתוך כך ובהמשך למהלך האחרון, על הציבור להבין מה נעשה עם אותו מידע המצוי בידי השב"כ, מי חשוף לו וכיצד הוא נשמר ומטופל בשגרת החירום.

 

שקיפות היא לא רק עניין של אמון הציבור / רחלי אדרי

במאמר שפרסמה תהילה שוורץ-אלטשולר ב"גלובס", בעקבות פרסום מדד האמון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, היא טוענת שכוחו של המדד הוא באפשרות להתבונן על ההבדלים בין המוסדות הדמוקרטיים השונים. מהתבוננות בהם לאורך זמן, עולה שישנן שתי קבוצות לאורך סקאלת האמון, האחת "קבוצות המוסדות האמינים" ובהם הצבא, בית המשפט והנשיא, והשנייה "קבוצת המוסדות הלא אמינים" – המפלגות, הכנסת, הממשלה והתקשורת.

לשיטתה, את ההבחנה בין שתי הקבוצות יוצרת מידת השקיפות שלהן, ביחס הפוך: ככל שמוסד מסוים הוא שקוף יותר, כך האמון בו נמוך יותר. כמקרה בוחן לוקחת שוורץ-אלטשולר את הצבא, שמרבה להשתמש בצנזורה הצבאית ובסייגי הביטחון בחוק חופש המידע כדי להצניע תהליכים ולהסתיר מידע, וכך הוא חומק מביקורת ציבורית ונהנה מרמת אמון גבוהה.

אין חולק כי שיח על שקיפות זוכה למקום של כבוד בשיח הציבורי בשנים האחרונות. רבים מדברים על שקיפות ודומה שכולם רוצים בה ואין גוף שלטוני שאינו מתגאה בה – היכן שישנה ואף שאיננה. אבל צריך להבין: שקיפות היא קודם כול נורמת התנהלות, היא עניין תרבותי וארגוני, ומטרתה העיקרית היא פיקוח ובקרה על פעולות השלטון. שקיפות מאפשרת ביקורת ציבורית מושכלת ומעודדת שיח ער וענייני, כפי שנכון שיהיה בכל דמוקרטיה חפצת חיים.

הדיון בישראל ער וסוער, אבל יש להבחין בין דיון מבוסס מידע, לדיון מבוסס תחושות ורגשות, לרבות "פייק ניוז". שיח שלא מבוסס על עובדות עלול להיות הרסני ומסוכן, בוודאי נוכח המהירות שבה מתפשטים מסרים כיום. השקיפות, כשהיא ממשית, מובנת ומוטמעת במוסד כדרך התנהלות לאורך זמן, בכוחה לקדם דיון מבוסס נתונים, לבלום את התפשטות שיח הפייק ניוז ולתת לציבור כלים למילוי תפקידו בחברה דמוקרטית.

הגישה שאיתה מתווכחת שוורץ-אלטשולר, לפיה השקיפות רצויה לשם הגברת האמון במוסדות, חוטאת לעיקר: הזכות לדעת היא זכותו של הציבור, ועל השקיפות יש להשקיף מנקודת מבטו של הציבור. בהתאם, נבחרי הציבור ופקידיו לא צריכים לחתור לשקיפות משיקולים פופוליסטיים וקצרי מועד, אלא כדי לשרת את הציבור. שקיפות אינה טקטיקה לעיצוב דעת הקהל אלא תנאי למימוש של זכות: אם מוסד אינו ראוי לאמון הציבור, זכות הציבור לדעת על כך, לפקח, לדרוש ולפעול. וממילא, שקיפות כסיסמה חלולה ולא כדרך התנהלות ארגונית, דינה כישלון.

העובדה שזה זמן רב, ככלל, אין בממשלה מי שחרת על דגלו את קידום השקיפות והנושא אינו מקודם באופן מוסדי, ניכרת היטב ומובילה לתוצאות קשות. בינתיים, זה יותר משנה שמשרת מנהלת היחידה הממשלתית לחופש המידע אינה מאוישת, רשימת הגופים שמוחרגים מתחולת חוק חופש המידע מתארכת והולכת, בין גופים אלו המפלגות הפוליטיות, והחלטת הממשלה בדבר הנגשת מאגרי מידע ממשלתיים בעלי ערך לציבור, תקועה ואינה מקודמת. הכנסת, שהיא סמל לשקיפות וביטוי למימושה ושתפקידה לפקח על הממשלה, אינה מתפקדת מאז אפריל אשתקד – ודאי שאינה תורמת לאמון הציבור בכנסת או במפלגות.

כדי להגביר את אמון הציבור במוסד שלטוני, יש לשאול לא רק מה מידת שקיפותו אלא אם מדובר בגוף מקצועי ונטול פניות, ואם משקפים מצב זה נאמנה לציבור, והשאלה החשובה היא עד כמה אותו גוף תלוי במערכת הפוליטית לשם מילוי תפקידו ואם הוא בעל עצמאות ארגונית, כך למשל צה"ל, מוסד הנשיא ומערכת בתי המשפט המנסים בכל כוחם להתרחק מהכאוס הפוליטי הנוכחי.

ככל שנדאג לייצר ולשמר מערכות שלטון בלתי תלויות ומקצועיות שפועלות ביעילות למען כולם וככל שנקפיד לעקוב ולפקח על כך שדרך התנהלות המוסדות שקופה מקבלת ההחלטות ועד לביצוען, תוך הצבת יעדים ברורים ומבוססי מדדים שקופים, כן תופיע, במוקדם או במאוחר, גם עלייה באמון הציבור. 

 

המאמר פורסם ב"גלובס"

איך להשתמש בחוק חופש המידע כדי לייצר סיקור עיתונאי איכותי

חוק חופש המידע הוא כלי ראשון במעלה עבור כל עיתונאי חוקר שרוצה להשיג מידע מהימן מתוך רשויות ציבוריות. אבל כדי לנצל אותו ביעילות צריך להתמקצע. הזכות לקבלת מידע באמצעות שימוש בחוק אמנם שרירה וקיימת, אך עיתונאים שהשתפשפו בהגשת בקשות חופש מידע כבר יודעים שכדי לממש את הזכות הזאת יש צורך בסבלנות ובדבקות במטרה – ולא יזיק גם ידע משפטי, או לפחות סיוע.

למאמר באתר העין השביעית

בטור הזה ננסה לחלוק מעט מהידע שצברנו בתנועה לחופש המידע – לגבי עצם הזכות למידע, אבל בעיקר על הדרך להשיגו, שעלולה להיות ארוכה ומפותלת. חוק חופש המידע הישראלי נמצא איתנו כבר למעלה מ-21 שנה, אבל נדמה שרק בשנים האחרונות אימצה אותו העיתונות ככלי עבודה יומיומי. בבסיס החוק עומדת התפיסה שלפיה המידע שנוצר ברשויות הציבוריות שייך לציבור – וככזה, לציבור יש זכות לקבלו.

בסיוע פסיקות פורצות דרך ושינויי תפיסה ברשויות השונות, מה שפעם היה זכות צרה ומוגבלת הלך והתרחב לאורך השנים. ואולם, במקביל להגברת השקיפות – רשויות החלו לספק הסברים מורכבים יותר ויותר לסירובן למסור מידע. אל מול גופים שאימצו את השקיפות כמדיניות, גופים אחרים עדיין מדשדשים באזורים עכורים – בעיקר בשלטון המקומי.

כשניגשים לבקש מידע מרשות ציבורית צריך לקחת בחשבון שתי משוכות ראשוניות: ראשית, יש לוודא שהחוק חל על הרשות שאליה מתכוונים לפנות (המוסד והוועדה לאנרגיה אטומית, למשל, לא כלולים ברשימה).

שנית, המידע המבוקש צריך להיות קיים ברשות שאליה פונים; צריך להיות לו עותק ממשי, מודפס או ממוחשב (אגב, זה לא חייב להיות מסמך כתוב – ניתן לבקש גם תיעוד אודיו-ויזואלי, למשל). את הממונה הספציפי שאליו יש לפנות ניתן לאתר באתר האינטרנט של הרשות שאליה פונים, או במאגר של היחידה הממשלתית לחופש המידע.

אחת הטעויות הנפוצות בבקשות חופש מידע היא ניסוחים שמזכירים בקשות תגובה עיתונאיות. בקשות חופש מידע עדיף לא לפתוח ב"מדוע", "למה", "האם" וכדומה. שאלות כאלה עלולות לגרום לרשות להערים קשיים (ועלויות) על העברת המידע. הן עשויות לטעון שכדי להשיב על שאלות כאלה יש להקצות משאבים לא רק לאיסוף המידע, אלא גם לעיבודו. כשמבקשים מסמך שקיים ברשות, לא אמורים להיות קשיים כאלה: הממונה יכול פשוט לשלוח אותו.

בנוסף, שאלות כאלה, "עיתונאיות", עלולות להניב מידע דל יחסית. אחד ההבדלים בין בקשת חופש מידע לשאילתא שמפנים לדוברוּת הוא שבבקשת חופש מידע נהוג לבקש מסמכים, נתונים ותיעוד מקורי. מידע בצורתו הגולמית, לפני שעבר ריכוך, צנזוּר וסחרור במערכת העיכול הדוברותית. יש הבדל מהותי בין הצגת שאלה בסגנון "כמה עלה להקים את הבניין", למשל, ובין בקשת פירוט ההוצאות המלא של פרויקט הבנייה – שמאפשר לנתח את העלות לפי סעיפים.

לעתים, לרשות יהיה קל יותר לחלוק דווקא את המידע המפורט, כפי שהוא שמור אצלה, משום שמסירתו לא כרוכה בעיבוד הנתונים לכדי תשובה הרמטית לשאלה שאיש ברשות מעולם לא תכנן להישאל. ומן הצד השני, לפעמים דווקא הפירוט הרב עשוי לתמוך בסירוב של הרשות למסור את המידע – למשל, אם נכלל בו מידע פרטי על אדם מסוים.

דחו אתכם? אפשר לעתור לבית-משפט

הזכות לקבלת מידע אינה זכות מוחלטת, וכמו כל כלל יש לה חריגים רבים: פרטיות, ביטחון, מניעת פגיעה בתפקוד התקין של הרשות, הקצאת משאבים בלתי סבירה ועוד. ואולם, חשוב להדגיש: סירוב של רשות למסור מידע כלשהו אינו סוף פסוק. בשונה מפנייה לדובר – שלעתים פשוט מגיב ב"אין תגובה" – כשממונה על יישום הוראות חוק חופש המידע ברשות מסוימת מסרב למסור מידע, עליו לספק הסבר מפורט לסירוב, ולציין על-פי איזה סעיף בחוק נדחית הבקשה.

אם הסירוב לא משכנע, מגישי הבקשה יכולים לעתור לבית-המשפט. הפנייה לערכאות משנה את מאזן הכוחות בין הרשות לאזרח או העיתונאי – ובהתאם, לאורך שנות קיומו של החוק הפכו בתי-המשפט לשחקנים מרכזיים בקידום חופש המידע.

יחד עם זאת, בכל מה שקשור לעמידה בדרישות החוק או סוגיית המועדים למתן מענה (שמפורטים בחוק), בתי-המשפט סבלניים מדי כלפי הרשויות – ובשנים האחרונות מסתמן שינוי שלילי בגישתם כלפי עותרים. כך, בין היתר, בתי-משפט מורים לעותרים לשלם הוצאות משפט גבוהות – תופעה שלא היתה קיימת בעבר. לכן, לפני שעותרים לבית-המשפט כדאי להתייעץ עם גופים שצברו ותק וידע בעתירות כאלה, או לפחות עם עורך-דין בעל ניסיון בתחום חופש המידע.

נקודה נוספת שראוי להזכיר בהקשר זה נוגעת לאופן שבו הרשויות השונות מפנימות את פסיקות בתי-המשפט. לא פעם, גופים ממשלתיים אינם רואים בהחלטת בית-משפט עמדה עקרונית שיש לאמץ וליישם. לעתים, גם אם בית-משפט הורה לגוף כלשהו למסור מידע – והמידע אכן נמסר – פנייה חוזרת לאותו גוף כדי לקבל מידע דומה תיענה בסירוב.

כך קרה, למשל, בסוגיית נתוני מבחני המיצ"ב, שמלווה את התנועה לחופש המידע כבר קרוב לעשור. למרות פסיקה ברורה של בית-המשפט העליון, משרד החינוך החליט לא לפרסם את התוצאות בשנתיים האחרונות.

מקרה דומה הוא סוגיית רישומי השיחות בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשלדון אדלסון ועמוס רגב: למרות פסיקת בית-המשפט העליון בנושא, שהיתה לטובת העיתונאי רביב דרוקר, בבית-המשפט המחוזי בירושלים עדיין תלוי ועומד תיק שבו התבקש נתניהו למסור מידע דומה שמתייחס לשנים אחרות. התירוץ לסירוב, במקרה זה, הוא הקצאת משאבים בלתי סבירה.

משמעות הדבר היא שכשהרשות לא רוצה לחשוף מידע שבעבר כבר אולצה למסור – מבקשי המידע ככל הנראה יצטרכו לשוב לבית-המשפט. בענייני חופש מידע, רשויות המדינה אינן מתייחסות להכרעות בית-המשפט העליון בחרדת קודש, וממשיכות לבחון כל בקשה לגופה.

חשיבותו של שיח מבוסס עובדות

השימוש בבקשות חופש מידע יכול לשמש גם לאימות ו"הלבנה" של מידע שמתקבל ממקורות. למקורות עיתונאיים יש לא פעם אינטרסים והתניות בנוגע לאופן פרסום המידע שהם מספקים. במקרים מסוימים, הם גם עשויים להעביר לעיתונאים מידע חלקי או מטעה באופן שישרת אותם. השימוש בבקשות חופש מידע מאפשר לעקוף את המכשולים הללו, ולקבל מידע מקיף יותר, ונקי יותר מאינטרסים.

עיתונאים לא אוהבים לחלוק מקורות, ובצדק. לעתים קרובות, מקורות מעבירים לעיתונאים מידע תוך התחייבות לא לחשוף אותם. אחת ההשלכות של השימוש במקורות חסויים היא שהמידע הגולמי שעיתונאי אחד מתבסס עליו נשאר אצלו, ואצלו בלבד. עיתונאים אחרים יתקשו לבסס עליו עבודה עצמאית.

השימוש בחוק חופש המידע מסיר את המשוכה הזאת: משום שהמידע נמסר בדרך רשמית, אין כמעט מגבלות על העברתו הלאה או חשיפתו לציבור הרחב בצורתו הגולמית. בכך, הוא מעודד דיון ציבורי מבוסס עובדות.

ברמת המאקרו, חופש המידע מאפשר את קיומם של מיזמים דוגמת "מידע לעם", אתר עצמאי שמרכז בתוכו מאגר ידע ענק שנאסף על-ידי ארגוני חברה אזרחית ופעילים בתחום (בהם גם התנועה לחופש המידע ו"העין השביעית") – לשימוש כלל הציבור, לרבות ציבור העיתונאים.

ברמת המיקרו, הגישה למידע ולנתונים הציבוריים מאפשרת לקחת את הדיון הציבורי ממחוזות התחושה וההשערה למחוזות מבוססים יותר. אחת הדוגמאות הטובות מומחשת על-ידי נתוני הפשיעה של משטרת ישראל, שנמסרו פעמים רבות בעקבות בקשות שהגישה התנועה לחופש המידע.

בעזרת הנתונים הללו ניתן היה לבחון בעיניים ביקורתיות טענות שונות שקיבלו מקום בתקשורת – מההצהרה המתוקשרת של היחצן רני רהב על כך שראש מועצת סביון הפך את היישוב להארלם, ועד הדיווחים על אונס שאירע בפתח-תקווה, שהובילו לקביעות בדבר זינוק בהיקף הפשיעה בעיר. בשני המקרים, הנתונים לימדו שלא חלה עלייה חריגה בפשיעה.

בימים אלו עמלה התנועה על בניית מפת פשיעה של ישראל, שתהיה זמינה לכל אחד ותציג חתכים מורכבים של נתונים אלה. בינתיים, המידע הגולמי זמין באתר "מידע לעם".

עוד דוגמה, אחרונה, לכוחו של חופש המידע: הסדר הטיעון שנחתם עם שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה. עסקת הטיעון שבמסגרתה הודתה נתניהו בעבירה של "קבלת דבר בתחבולה או ניצול מכוון של טעות הזולת" עוררה ביקורת נוקבת מימין (אישום מיותר, עבירה זניחה) ומשמאל (הנחת סלב). התנועה לחופש המידע, יחד עם כתב "גלובס" חן מענית, הגישה בקשת חופש מידע שנועדה לבדוק עד כמה מדובר באישום חריג. המידע שהתקבל ממשרד המשפטים סיפק פרספקטיבה אמפירית על היסטוריית האישומים בעבירה הזו.

כל שיח, בוודאי כזה שעוסק בשוויון בפני החוק ובהרשעה פלילית של אשת ראש הממשלה, ראוי שיתבסס על נתונים אמינים ומפורטים. בזכות חוק חופש המידע, זהו לא אידיאל תלוש אלא אפשרות ממשית שפתוחה בפני כל עיתונאי ואזרח.

עו"ד רחלי אדרי היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע. גיא זומר הוא פעיל שקיפות, ועד לאחרונה חבר צוות בתנועה לחופש המידע

השלטון המקומי חושב שהוא שב"כ-מוסד

בתחילת החודש שיגרו ראשי מרכז השלטון המקומי מכתב אל שר המשפטים, בעקבות פגישה מוצלחת שהתקיימה עמו. ראשי מרכז השלטון המקומי ביקשו לבטל את חוק חופש המידע ביחס לרשויות המקומיות בתואנות שונות ומשונות, ולהקים חומה חסינה ובלתי עבירה בין הציבור למשרתיו. כן, גם בישראל 2019, יש ראשי רשויות שחוששים מעינו הבוחנת של הציבור. אורוול צדק.

הניסיון להצר את גישתו של הציבור למידע אינו חדש, וימיו כימי המידע הציבורי. אלא שהפעם דומה כי ראשי השלטון המקומי מנסים, ומבקשים להכריז מלחמה של ממש על זכות הציבור לדעת, שהיא במובנים רבים נשמת אפה של הדמוקרטיה. ומה לגבי האינטרס הציבורי? עיון בטעמי ההצעה מוכיח כי האינטרס הציבורי שבשמו אמורים הם לפעול נותר הרחק מאחור.

המרכז מזדעק, משום שמבחינתו מסירת מידע ציבורי לציבור זה "עסק לא כלכלי", וטוען שהסיפור הזה של מתן מידע ומענה לאזרחים מתחיל לעלות לו הרבה מאוד כסף וזמן ואין בצדו הכנסה הולמת. לכן, מציע המרכז ליצר חסמים ולהעלות את סכומי האגרות על קבלת מידע ולבטל את הפטור מאגרות חופש מידע (שניתן לעמותות, לחוקרים ולסטודנטים ולמעוטי יכולת).

התפישה שעולה מתוך פנייתו של המרכז לשלטון מקומי היא פשוטה – הרשות המקומית היא חברה בע"מ, ולא רשות ציבורית הפועלת כנאמן עבור הציבור ומחזיקה במידע השייך לו. השיקול הכלכלי חשוב מזכותו הדמוקרטית של הציבור למידע ולפיקוח (וכאילו שכספי המסים שלנו לא אמורים לשרת בדיוק את מטרה זו).

דומה כי נעלמו מעיני מובילי ההצעה העקרונות הבסיסיים של השירות הציבורי, שלפיהם מטרתו הראשונה והעיקרית היא מתן שירות לציבור, והרחק משיקולי עלות-תועלת. הנגשת מידע לציבור אינה חסד שהשלטון עושה עמו, זו היא חובה ציבורית-ערכית ממעלה ראשונה הנשענת על התובנה כי הציבור הוא הבעלים של המידע שצריך להיות חופשי ובחוץ אלא אם יש סיבה טובה להסתיר אותו, כמו ביטחון המדינה למשל.

ואולם חמור מכך, בנוסף למגבלה הכלכלית, מבקשים אנשי המרכז לשלטון המקומי לבטל לחלוטין את האפשרות להגיש להן בקשת חופש מידע, ולהסתפק בפרסום יזום מצדן בלבד, כאילו היו הם השב"כ והמוסד. החוצפה באמת בלתי נתפשת, והבושה אבדה מזמן לאנשי השלטון המקומי, שאומרים 'תסמכו עלינו, אנחנו נבחר מה לחשוף בפניכם, לא הציבור יקבע מה מעניין אותו, אלא השלטון'. אותו שלטון שכבר כיום מבקש לא פעם להסתיר מידע מהציבור. אורוול כבר אמרנו, לא?

בקשתו של מרכז השלטון המקומי היא פשוטה – שהציבור יעזוב אותו בשקט. הציבור ימשיך לשלם ארנונה ומסים, והשלטון יעשה איתם את הטוב בעיניו ובלי לתת שום דין וחשבון לציבור.

בימים אלה, שפושה בהם השחיתות בשלטון המקומי, כשרק בתחילת החודש נעצרו 19 חשודים בשחיתות הקשורה בלב השלטון המקומי, וביניהם ראשי עיר לשעבר, ראוי להזכיר ליוזמי ההצעה כי "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", ואחד הכלים המרכזיים למאבק בשחיתות הוא שקיפות. כה הגיוני וכה פשוט, וזה גם עובד בכל העולם, ומדינות הנמצאות גבוה במדד השקיפות שלא במקרה נמוכות במדד השחיתות.

את ההצעה ששלח המרכז לשלטון מקומי לשר המשפטים אנו מציעים לגרוס ויפה שעה אחת קודם. היום זה השלטון המקומי ומחר יהיה זה השלטון המרכזי – שיתלונן על כך שהציבור מבקש לו דבר אחד פשוט – לדעת.

למאמר בדה מרקר

מרכז השלטון המקומי מבקש לבטל את חוק חופש המידע – ידיעה בדה מרקר

פסקת ההתגברות על המינהל התקין  / רחלי אדרי

עבור משרד החינוך פסק דין של בית משפט עליון הוא בגדר המלצה בלבד. כיצד עוד ניתן להבין את החלטת הגופים שניתנה לאחרונה, על דעת עצמם, להפסיק ולפרסם את דוחות המיצ"ב בחתך בית ספרי. זאת, למרות החלטה מפורשות של בית המשפט העליון בעניין.

סוגיית דוחות המיצב עלתה לאחרונה לכותרות לאחר שהמשרד החליט, בהתייעצות עם משרד המשפטים, להפסיק את פרסומם בעקבות אי סדרים שנתגלו בכמה בתי ספר. מרגע זה התחיל כדור שלג שהוביל לסכסוך עבודה בין הסתדרות המורים לבין משרד החינוך. כאשר ההסתדרות, לעמדת המדינה, מובילה צעדים ארגוניים על מנת להתערב בפעולה שלטונית ולמנוע את המשך קיום מבחני המיצ"ב ובפרט את אלו שצריכים להתקיים במרץ הקרוב. במסגרת הכרזת סכסוך העבודה, ועל מנת למנוע השבתה של 100 אלף מורים, התערב בית הדין בסכסוך והורה לצדדים להגיע להבנות. ההליך הזה לא נשא פירות, אך במסגרתו פנה משרד החינוך אל היועץ המשפטי לממשלה לקבל את אישורו שלא לפרסם את תוצאות מבחני המיצ"ב, ולמעשה לסטות מפסיקת בית המשפט העליון.

יש להזכיר, פרסום תוצאות מבחני המיצ"ב בחתך בית ספרי הוא תולדה של החלטת בית המשפט העליון בעקבות עתירה שהגישה התנועה לחופש המידע וארגון היל"ה. החלטת משרד החינוך בגיבוי משרד המשפטים, להפסיק את הפרסום היא הפרה וביזיון של החלטת בית המשפט. ולא מדובר בהחלטה אגבית או הסכמה אליה הגיעו הצדדים, אלא בפסיקה מנומקת שניתנה על ידי שלושה שופטים, וזהו פסק דין תקדימי המהווה אבן דרך משמעותית בפסיקת בית המשפט העליון בדבר זכות הציבור לדעת ולבקר את מערכת החינוך על בסיס נתונים, שהיו עד אז רק ברשותו של משרד החינוך.

איום של עובדי ציבור בהשבתה או בעקבות הכרזת סכסוך עבודה, אינו יכול להצדיק את מניעתו של פרסום מידע אודות עבודתם של אותם עובדים מהציבור, שאז ייפתח פתח לעקוף את זכות הציבור לדעת המעוגנת בחוק חופש המידע ובפסיקת בית המשפט העליון. דמיינו מצב בו עובדי רשות שדות התעופה, שלפי פרסומים חוזרים הם בין מגזרי השירות הציבורי המשתכר את הסכומים הגבוהים ביותר, יאיים בסכסוך עבודה אם המדינה תמשיך לחשוף את שכרם. האם ניתן לעלות על הדעת ולהצדיק את אי גילוי המידע אודות שכרם מאותה נקודה, שהרי יש באיום ההשבתה כדי לפגוע בפעילות הרשות התעופה וכפועל יוצא, של המדינה כולה. מדובר בתוצאה שהדעת אינה יכולה לקבל, ובוודאי לא ניתן להתיר לעובדי המגזר הציבורי למנוע מהציבור מידע על איכות עבודתם באמצעות איום השבתה.

משרד החינוך לא אהב את פסיקת בית המשפט העליון והתקשה במהלך השנים לקבלה, וכל התנהלותו במסגרת סכסוך העבודה והרצון העז לסיימו, הוביל אותו לקשור בין סכסוך העבודה לבין הפרסום. זה הוא למעשה הוא עוד ניסיון, יש לומר לא הוגן, למנוע את המשך פרסום תוצאות מבחני המיצ"ב, שכן גם לפי הודעת הסתדרות המורים סכסוך העבודה הוכרז בשל קיום מבחני המיצ"ב, ולא בשל פרסום תוצאותיו. מנהלי בתי הספר מלינים על המבחנים עצמם, וייתכן שיש מקום לבחון את המשך קיומם או לפחות להציע בו שינויים שיכולים לסייע בידי המורים והמנהלים לצמצם את הפער שבין השקעתם לבין אותם הישגים נמוכים שלעיתים באים לידי ביטוי בתוצאות המבחן. עם זאת, ככל שמבחני המיצ"ב מתקיימים, התנועה לחופש המידע, כמי שהובילה את אותו מאבק שנמשך קרוב לשש שנים, תעמוד על פרסום התוצאות בפירוט המרבי להורים, וכל ניסיון של משרד המשפטים יחד עם משרד החינוך להחליט בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון, יש בכך מעין פסקת התגברות בפועל ופגיעה חמורה במנהל התקין.

המדינה רוצה שנדע פחות – היוזמה החדשה של היועץ המשפטי תפגע בחופש המידע

בשקט-בשקט מקדם בימים אלה היועץ המשפטי לממשלה מהלך שעלול לפגוע קשות בחופש המידע וביכולת של הציבור הישראלי לפקח על הנעשה במערכות השלטון. העיקרון פשוט עד כאב: בכל פעם שאזרח או אזרחית יגישו בקשת חופש מידע שהמענה עליה עלול לגרום לפגיעה כלשהי בפרטיות – גם אם מדובר בפגיעה מהסוג הזניח ביותר, ובמידע שיש אינטרס ציבורי מובהק בחשיפתו – המידע לא יימסר.

מי שירצו לאתגר את הסירוב האוטומטי ייאלצו לפנות לערכאות משפטיות: לשכור עורכי-דין, להגיש עתירה, לנהל הליך משפטי שאולי יימשך שנים – ובסוף, אולי, לקבל את המידע המיוחל. העמדה הזאת, שמאיימת להחזיר את ישראל אחורנית בזמן לימים עכורים יותר, הוגשה לאחרונה לבית המשפט העליון במסגרת המאבק לחשיפת מועדי שיחותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם שלדון אדלסון ועורך "ישראל היום" לשעבר עמוס רגב. נתניהו עצמו כבר הודיע שהוא מצדד במהלך.

עמדת המדינה, שהוגשה על-ידי הפרקליטות, מבוססת על חולשה מוכרת בנוסח חוק חופש המידע: קביעה שלפיה רשות ציבורית "לא תמסור" מידע שגילויו "מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות" – אלא אם כן "הגילוי מותר על-פי דין". כפי שניתן להבין, לפי הפרשנות שמבקשת להנחיל עתה המדינה, רשות ציבורית כלל אינה רשאית למסור מידע שפוגע בפרטיות, אלא אם כן חוק אחר מתיר את מסירת המידע במפורש, או שהאדם שהמידע נוגע לו נתן הסכמתו למסירת המידע.

נשמע הגיוני, לא? לא בהכרח. קחו למשל את סוגיית המוהלים. הגוף שקובע מי רשאי לעבוד כמוהל בישראל הוא הרבנות הראשית. לפי הפרשנות החדשה והבעייתית לחוק חופש המידע, אם נרצה לקבל מהרבנות את רשימת המוהלים שנמצא פגם בעבודתם, נצטרך לעבור דרך בית המשפט.

פרסום שמותיהם של מוהלים שלעתים מתרשלים בעבודתם הוא עניין ציבורי חשוב: הורים שיסתייעו במידע יוכלו לחסוך לתינוקות כאב וסיבוכים רפואיים. ובכל זאת, פרסום רשימת המוהלים יפגע בפרטיות של בעלי המקצוע הללו: גם משום שהדבר יחשוף אותם לעין הציבורית, וגם משום שכך קובע חוק הגנת הפרטיות. לפי החוק, אין למסור מידע על השכלתו של אדם – לרבות הכשרתו המקצועית. למשל, העובדה שהוא עובד כמוהל.

עוד דוגמה: ענף הביצים. בשל המשתנים הרבים שמשפיעים על החקלאות, חקלאים בענפים שונים מקבלים מהמדינה מכסות ייצור שמספקות להם הגנה מסוימת מפני התפתחויות בלתי צפויות. חקלאים שמגדלים תרנגולות בענף הביצים, למשל, עובדים לפי מכסות ממשלתיות. אופן חלוקת המכסות הללו הוא סוגיה טעונה: האם המדינה מחלקת אותן לפי אמות מידה שוויוניות? או שאולי יש חקלאים מועדפים, שמקבלים מכסה גדולה יותר שלא בצדק? גם כאן, כמו בסוגיית המוהלים, יש ערך ציבורי מובהק לחשיפת המכסות. אלא שחשיפת המידע הזה בהכרח תחשוף מידע על גובה ההכנסות של כל אחד מבעלי המכסות – ולפיכך תפגע בפרטיותו.

בשני המקרים הוחלט עד היום שאין מניעה למסור את המידע. אבל המהלך שמקדמים במשרד המשפטים מאיים להערים קשיים על מי שירצה לבקש מהמדינה מידע מהסוג הזה: במקום לחזק את הממונים על חופש המידע ברשויות הציבוריות השונות, היוזמה החדשה צפויה לשלול מהם את שיקול הדעת ולמסור אותו למערכת המשפט. במקום שהשופטים ידונו רק במקרים המורכבים, שבהם מתגלעות מחלוקות מהותיות לגבי מידע מורכב – היוזמה החדשה מאיימת להפוך את הנתיב המשפטי לאופציה המיידית.

יהיו לכך השלכות עגומות. הליכים משפטיים גוזלים זמן רב ומשאבים ניכרים. הם דורשים התמקצעות והשקעה, וכרוכה בהם אי-ודאות שתרתיע חלק גדול ממגישי בקשות חופש המידע. אזרחים, עיתונאים, חוקרים ופעילים חברתיים יתחילו לחשוב פעמיים לפני שיבקשו מידע ציבורי, שכן הסיכוי לקבל אותו ללא הליך משפטי יהיה נמוך בהרבה מבעבר. כתוצאה מכך, היקף המידע שיגיע לעין הציבורית עלול להצטמק באופן דרמטי.

21 שנה לאחר חקיקת חוק חופש המידע, המדינה מבקשת לעשות סיבוב פרסה: במקום לפרסם מידע באופן יזום ולהגביר את השקיפות, אנו צפויים לסגת לאחור ולהתחיל לסגור דלתות וחרכים שנפתחו בעמל רב. אגב, ראוי לציין שסוגיית הפרטיות היא אתגר של ממש – למדינות, לגופים מהמגזר הפרטי ולכל אחת ואחד מאיתנו באופן אישי. אבל העמדה שהיועץ המשפטי מבקש לקדם כעת לא באמת מתמודדת עם המורכבות הזאת. באבחה טכנוקרטית אחת היא עלולה להרוס תהליכי שקיפות עדינים שעדיין לא הגיעו לקו הסיום שלהם.

חשוב לזכור: המידע הזה אינו שייך לרשויות. המידע שייך לציבור. הרשויות רק שומרות עליו בנאמנות. המהלך של משרד המשפטים עומד בסתירה למגמות חשובות שמתרחשות ברחבי העולם – למשל, הקמה של נציבויות חופש מידע שתפקידן לסייע לאזרחים לקבל מידע ציבורי ולחסוך להם הליכים משפטיים מפרכים ויקרים. זה קורה בקנדה, באנגליה, בניו-זילנד – ומן הראוי שזה יקרה גם בישראל.

במקום זה, יש מי שמנסים לקחת את המדינה דווקא לכיוון ההפוך, להרחיב את הצללים ולכבות את האור. כהתפלפלות משפטית, לעמדה שמקדם היועמ"ש יש מקום באולמות המשפט. אבל בעולם המעשה, אם העמדה הזאת אכן תתקבל, יהיו לה השלכות רעות ומרחיקות לכת. את המהלך הזה בית משפט צריך לעצור.

כתבה בעין השביעית: בעקבות עתירת נתניהו – היועץ המשפטי מעוניין להגביל את חופש המידע

אולי תבקשו יותר שקיפות – ולא עוד תיק

השיח על שקיפות תופס מקום של כבוד בציבור בשנים האחרונות. רבים מדברים על שקיפות, וגם במערכת הבחירות שעברנו, נראה שלא מעט קמפיינרים הבינו שזו כותרת טובה להתנגחות פוליטית.

כך למשל ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש מהתקשורת לבחון את הוצאות מסיבת הפרידה של בני גנץ מצה"ל, מידע שהפך להיות חשוף הודות לבקשת מידע של התנועה לחופש המידע. כך גם שרת המשפטים, איילת שקד, שלפני כמה שבועות יצאה בהודעה חגיגית שהיא מקדמת שקיפות באגודות העותומניות ובהן גם ההסתדרות (הליך שכלל עוד לא הושלם ואולי היה רק עוד הצהרה במסגרת קמפיין פוליטי). אבל, שקיפות אמיתית אינה מסתיימת עם הקמפיין הפוליטי.

בכנסת היוצאת, ה-20, הוגשו כ-50 הצעות חוק, חלקן פרטיות וחלקן ממשלתיות, שעוסקות בשקיפות. חלק מאותן הצעות  מבקשות לקדם את הליך השקיפות במכרזים או לקדם את נושא השקיפות בקק"ל. ישנן גם הצעות שמבקשות להפחית את חובת השקיפות. לדוגמה, הצעתו של השר גלעד ארדן להחריג את המשרד לנושאים אסטרטגיים מתחולתו של חוק חופש המידע, ומערך הסייבר שהוחרג מהחוק על ידי משרד ראש הממשלה.

לחברי הכנסת החדשים של הכנסת ה-21 יהיו אתגרים לא פשוטים, אחד מהם הוא השבת האמון לבית המחוקקים והדרך הטובה ביותר לבנות אמון היא באמצעות שקיפות. במקרה הזה עליהם להחיל את אותן הנורמות שהם מבקשים להחיל על גופים אחרים קודם על עצמם. למשל, לקדם שקיפות יזומה בהצהרות ההון של חברי הכנסת ושרי הממשלה ולהחיל את חוק חופש המידע על המפלגות, שני נושאים הדורשים תיקוני חקיקה.

בדו"ח שהתפרסם לאחרונה על ידי הארגון open government partnership (שמדינת ישראל לא חברה בו), מצוין כי התחייבויות שהוכיחו את היכולת להוביל שינויים משמעותיים ביותר, עניינם בקידום ממשלת פתוח והנגשת מידע, כלומר קידום חוק חופש המידע, שקיפות יזומה, וממשל פתוח הם הנושאים שיכולים להניב לפוליטיקאים הישגים משמעותיים, אם רק יחליטו לקדם אותם.

כך לדוגמה החלת חוק חופש המידע על גופים הקרויים בעגה המשפטית "גופים דו-מהותיים" בשל פעילותם הציבורית והשפעתם על הציבור, היא צעד מתבקש עבור מי שמבקש את אמון הציבור לקדנציה נוספת. מי שרוצה להנהיג שינוי עומק, יכול לעשות זאת על ידי החלת חוק חופש המידע, חוק שמתגלה כאפקטיבי מאוד שכן הוא מזמין ביקורת ציבורית, באמצעותה ניתן להוביל שינוי התנהגותי וארגוני כפי שמתבקש בגופים אלו.

אך שקיפות אינה מסתכמת רק בקידום הצעות חוק. למרות שאלו חשובות ומקומן בבית המחוקקים, האחריות האמיתית למצב השקיפות בישראל היא על הממשלה. השקיפות היא דרך ניהול והבנה שהמידע המצוי אצלך במשרד, בוודאי כשאת/ה עומד/ת בראש משרד ממשלתי, אינו שלך, אלא של הציבור.

אלא אם חשיפת המידע יכולה לפגוע בביטחון או ביחסי החוץ, בפרטיותו של אדם או בניהול התקין של הרשות – יש לאפשר לו להפוך לנחלת הכלל. משימה זו הפכה בעשור האחרון לנחלת כל העולם המערבי, היא מאתגרת ממשלות, פרטים וארגוני חברה אזרחית המבקשים לעמוד על האיזון העדין שבזכות הציבור לדעת.

לכן, לפני שיתחילו הריבים על המשרות, המשרדים וחלוקות התיקים אולי הגיעה העת לחשוב כיצד אנחנו מקדמים באופן אמיתי ומוסדי את זכות הציבור לדעת, אולי במקום עוד שר לאסטרטגיה או מודיעין, יש מקום לחשוב על שר לענייני שקיפות וממשל פתוח כפי שנהוג במדינות אחרות. כזה שינהיג שקיפות רוחבית, מוסדית ועמוקה שתתחיל כמובן בממשלה ותחלחל הלאה לרשויות המקומיות, לחברות הממשלתיות לתאגידים העירונים וכן גם לקק"ל ולהסתדרות.

המאמר פורסם ב"גלובס"

להעברה בנקאית או לתרומה ישירה, להלן פרטי החשבון של התנועה לחופש המידע(ע"ר):
מספר עמותה 580425700 בנק הפועלים (12) סניף 567 (בית אסיה, תל אביב) מספר חשבון 372952

באתרנו מתפרסם מידע שנמסר מרשויות ציבוריות, כפי שהתקבל מהן. אנו עושים כמיטב יכולתנו להבטיח שלא יעלה לאתר מידע שיש בפרסומו משום פגיעה בזכויות הפרט. אם אתם סבורים שבכל זאת עלה באתר מידע כזה, אנא עדכנו אותנו במייל לכתובת: info@meida.org.il