fbpx

מידע שהושג בנושא ‘שקיפות’

המדריך להטמעת שקיפות מידע ברשויות המקומיות

המדריך להטמעת השקיפות בשלטון המקומי

המדינה רוצה שנדע פחות – היוזמה החדשה של היועץ המשפטי תפגע בחופש המידע

בשקט-בשקט מקדם בימים אלה היועץ המשפטי לממשלה מהלך שעלול לפגוע קשות בחופש המידע וביכולת של הציבור הישראלי לפקח על הנעשה במערכות השלטון. העיקרון פשוט עד כאב: בכל פעם שאזרח או אזרחית יגישו בקשת חופש מידע שהמענה עליה עלול לגרום לפגיעה כלשהי בפרטיות – גם אם מדובר בפגיעה מהסוג הזניח ביותר, ובמידע שיש אינטרס ציבורי מובהק בחשיפתו – המידע לא יימסר.

מי שירצו לאתגר את הסירוב האוטומטי ייאלצו לפנות לערכאות משפטיות: לשכור עורכי-דין, להגיש עתירה, לנהל הליך משפטי שאולי יימשך שנים – ובסוף, אולי, לקבל את המידע המיוחל. העמדה הזאת, שמאיימת להחזיר את ישראל אחורנית בזמן לימים עכורים יותר, הוגשה לאחרונה לבית המשפט העליון במסגרת המאבק לחשיפת מועדי שיחותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם שלדון אדלסון ועורך "ישראל היום" לשעבר עמוס רגב. נתניהו עצמו כבר הודיע שהוא מצדד במהלך.

עמדת המדינה, שהוגשה על-ידי הפרקליטות, מבוססת על חולשה מוכרת בנוסח חוק חופש המידע: קביעה שלפיה רשות ציבורית "לא תמסור" מידע שגילויו "מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות" – אלא אם כן "הגילוי מותר על-פי דין". כפי שניתן להבין, לפי הפרשנות שמבקשת להנחיל עתה המדינה, רשות ציבורית כלל אינה רשאית למסור מידע שפוגע בפרטיות, אלא אם כן חוק אחר מתיר את מסירת המידע במפורש, או שהאדם שהמידע נוגע לו נתן הסכמתו למסירת המידע.

נשמע הגיוני, לא? לא בהכרח. קחו למשל את סוגיית המוהלים. הגוף שקובע מי רשאי לעבוד כמוהל בישראל הוא הרבנות הראשית. לפי הפרשנות החדשה והבעייתית לחוק חופש המידע, אם נרצה לקבל מהרבנות את רשימת המוהלים שנמצא פגם בעבודתם, נצטרך לעבור דרך בית המשפט.

פרסום שמותיהם של מוהלים שלעתים מתרשלים בעבודתם הוא עניין ציבורי חשוב: הורים שיסתייעו במידע יוכלו לחסוך לתינוקות כאב וסיבוכים רפואיים. ובכל זאת, פרסום רשימת המוהלים יפגע בפרטיות של בעלי המקצוע הללו: גם משום שהדבר יחשוף אותם לעין הציבורית, וגם משום שכך קובע חוק הגנת הפרטיות. לפי החוק, אין למסור מידע על השכלתו של אדם – לרבות הכשרתו המקצועית. למשל, העובדה שהוא עובד כמוהל.

עוד דוגמה: ענף הביצים. בשל המשתנים הרבים שמשפיעים על החקלאות, חקלאים בענפים שונים מקבלים מהמדינה מכסות ייצור שמספקות להם הגנה מסוימת מפני התפתחויות בלתי צפויות. חקלאים שמגדלים תרנגולות בענף הביצים, למשל, עובדים לפי מכסות ממשלתיות. אופן חלוקת המכסות הללו הוא סוגיה טעונה: האם המדינה מחלקת אותן לפי אמות מידה שוויוניות? או שאולי יש חקלאים מועדפים, שמקבלים מכסה גדולה יותר שלא בצדק? גם כאן, כמו בסוגיית המוהלים, יש ערך ציבורי מובהק לחשיפת המכסות. אלא שחשיפת המידע הזה בהכרח תחשוף מידע על גובה ההכנסות של כל אחד מבעלי המכסות – ולפיכך תפגע בפרטיותו.

בשני המקרים הוחלט עד היום שאין מניעה למסור את המידע. אבל המהלך שמקדמים במשרד המשפטים מאיים להערים קשיים על מי שירצה לבקש מהמדינה מידע מהסוג הזה: במקום לחזק את הממונים על חופש המידע ברשויות הציבוריות השונות, היוזמה החדשה צפויה לשלול מהם את שיקול הדעת ולמסור אותו למערכת המשפט. במקום שהשופטים ידונו רק במקרים המורכבים, שבהם מתגלעות מחלוקות מהותיות לגבי מידע מורכב – היוזמה החדשה מאיימת להפוך את הנתיב המשפטי לאופציה המיידית.

יהיו לכך השלכות עגומות. הליכים משפטיים גוזלים זמן רב ומשאבים ניכרים. הם דורשים התמקצעות והשקעה, וכרוכה בהם אי-ודאות שתרתיע חלק גדול ממגישי בקשות חופש המידע. אזרחים, עיתונאים, חוקרים ופעילים חברתיים יתחילו לחשוב פעמיים לפני שיבקשו מידע ציבורי, שכן הסיכוי לקבל אותו ללא הליך משפטי יהיה נמוך בהרבה מבעבר. כתוצאה מכך, היקף המידע שיגיע לעין הציבורית עלול להצטמק באופן דרמטי.

21 שנה לאחר חקיקת חוק חופש המידע, המדינה מבקשת לעשות סיבוב פרסה: במקום לפרסם מידע באופן יזום ולהגביר את השקיפות, אנו צפויים לסגת לאחור ולהתחיל לסגור דלתות וחרכים שנפתחו בעמל רב. אגב, ראוי לציין שסוגיית הפרטיות היא אתגר של ממש – למדינות, לגופים מהמגזר הפרטי ולכל אחת ואחד מאיתנו באופן אישי. אבל העמדה שהיועץ המשפטי מבקש לקדם כעת לא באמת מתמודדת עם המורכבות הזאת. באבחה טכנוקרטית אחת היא עלולה להרוס תהליכי שקיפות עדינים שעדיין לא הגיעו לקו הסיום שלהם.

חשוב לזכור: המידע הזה אינו שייך לרשויות. המידע שייך לציבור. הרשויות רק שומרות עליו בנאמנות. המהלך של משרד המשפטים עומד בסתירה למגמות חשובות שמתרחשות ברחבי העולם – למשל, הקמה של נציבויות חופש מידע שתפקידן לסייע לאזרחים לקבל מידע ציבורי ולחסוך להם הליכים משפטיים מפרכים ויקרים. זה קורה בקנדה, באנגליה, בניו-זילנד – ומן הראוי שזה יקרה גם בישראל.

במקום זה, יש מי שמנסים לקחת את המדינה דווקא לכיוון ההפוך, להרחיב את הצללים ולכבות את האור. כהתפלפלות משפטית, לעמדה שמקדם היועמ"ש יש מקום באולמות המשפט. אבל בעולם המעשה, אם העמדה הזאת אכן תתקבל, יהיו לה השלכות רעות ומרחיקות לכת. את המהלך הזה בית משפט צריך לעצור.

כתבה בעין השביעית: בעקבות עתירת נתניהו – היועץ המשפטי מעוניין להגביל את חופש המידע

דרוש: שר לענייני שקיפות

 

 

תגידו מזל טוב לחוק חופש המידע שחוגג בימים אלה 21 שנה. אמנם לא ילד, אבל החגיגה מוגבלת – מעמדו של חופש המידע בישראל נתון בהידרדרות מדאיגה.

שקיפות שלטונית משמעותה אחריות ודיווחיות שלטונית. אלה נושאים שאמור לקדם כל שלטון שחפץ ביקרם של האזרחים והאזרחיות שלו, בלי קשר לאג'נדה פוליטית. לראיה, השר שקידם יותר מכול את השקיפות השלטונית היה השר מטעם הליכוד, מיכאל איתן, שהקדים להבין ששקיפות שלטונית היא יותר מהגשמת זכותו של האזרח לקבל מידע: היא אינטרס לאומי. היא הבסיס למינהל תקין, שמבטיח את אמון הציבור במערכת השלטונית. שלטון שנהנה מאמון כזה יכול להתנהל באופן מסודר, ענייני ויעיל יותר.

מה כוללת אותה שקיפות? כדי לדעת את הוצאות מעונות ראש הממשלה לא צריך שר שקיפות. לשם כך נחקק חוק חופש המידע. רוצים האזרחים מידע? יתכבדו ויגישו בקשה מסודרת. אך הדברים אינם כה פשוטים.

בכל הקשור ליישום החוק נדרשים שיפורים משמעותיים מצד הרשויות. כיום, במדינת ישראל, אין אפילו מנהל קבוע ליחידה הממשלתית לחופש המידע. וגם כשיש, יחידה זו, חשובה ככל שתהיה, נטולת סמכויות אכיפה ולכן לא יכולה באמת לסייע למבקשי מידע לקבל את מבוקשם.

מעבר לכך, השקיפות לא יכולה להיות תלויה במידת האקטיביזם של האזרחים. על מנת לקבל מידע בדרך של בקשת חופש המידע נדרשת פעולה מעשית: הגשת בקשה, תשלום אגרה, ופעמים רבות "נדנוד" עד לקבלת המענה המיוחל. ואם לא יימצא מי שהוצאות מעון רה"מ מעניינות אותו מספיק כדי להרים את הכפפה – האם אז אין זכות לציבור לדעת?

לפיכך, נדרשת דמות בממשלה שבראש ובראשונה תחזק את היחידה הממשלתית לחופש המידע, כדי שכאשר אזרחים ירצו לבקש מידע מהמשטרה, מהרשות המקומית שבה הם מתגוררים או מכל רשות שלטונית אחרת, הם יוכלו לקבל אותו ללא צורך בהליך משפטי ארוך ומתיש.

אך בכך לא מסתכמת עבודתו של "שר השקיפות". הדמות שתוביל את נושא השקיפות צריכה לעשות עוד הרבה יותר, בראש ובראשונה בתחום חשיפת מאגרי המידע שמנהלת המדינה. זו מתודה שאינה חפה מקשיים ודורשת עבודה יסודית בכל הקשור לפרטיות ולשמירה על מאגרי המידע, אך גם אלה תפקידים הקשורים באופן מהותי לקידום שקיפות שלטונית.

אפשר ללמוד מאסטוניה, שבה שולט ה-e-governance, "ממשל אלקטרוני". כלומר, כמעט כל השירותים האזרחיים שניתנים על ידי השלטון – ניתנים דרך האינטרנט. כדי שדבר זה יתאפשר נדרשת חשיפה של מאגרי מידע רבים לאזרח, ואכן מרשמים רבים פתוחים אונליין לעיני כול.

שקיפות זו כוללת שקיפות גם בתחום העסקי, עובדה שמיטיבה עם המגזר העסקי הפנים-מדינתי, אך גם לחברות שמגיעות מחוץ למדינה, שיכולות למצוא מידע רב על עסקים והליכי פתיחת קשרים עסקיים במדינה שמכונה "גן עדן למשקיעים זרים". מדובר בהתנהלות שמיטיבה כלכלית עם המדינה כולה.

"שר השקיפות" יוכל לקדם נושאים, כמו הנגשה של מאגרי מידע לטובת הסקטור העסקי ועבודה מול שר/ת המשפטים להרחבת תחולת היחידה הממשלתית לחופש המידע כך שסמכויותיה יחולו גם על רשויות מקומיות. שר כזה יוכל לפרסם קול קורא ולפנות לאזרחים שיאמרו מה הוא המידע הכי חשוב עבורם: פרסום דו"ח הזיהומים בבתי חולים? אולי רשימת המבקרים בכנסת? ולפעול שאותו מידע יהיה חשוף באופן יזום לציבור.

שר השקיפות יוכל לייצג את ישראל ביוזמות בינלאומיות ולעמוד בהתחייבויות שישראל קיבלה על עצמה מול פורומים אלה. יותר מכל, שר זה ישמש כתובת לאזרחים ולאנשי חברה אזרחית שמבקשים לפעול למען קידום זכות הציבור למידע ולמען שיפור אמון הציבור במערכת השלטונית.

העובדה שזה זמן רב אין בממשלה מי שנושא השקיפות קרוב ללבו, בצירוף ההחלטה לבטל את הוועדה שעסקה בשקיפות בראשות הח"כית סתיו שפיר מהעבודה, משמעותה שאנחנו יודעים הרבה פחות. משמעותה היא שאנחנו – הציבור – חלשים אל מול מנגנוני הכוח שמחזיקים ומכירים את המידע.

השר או השרה הבאים, שיקבלו על עצמם מחויבות לקידום שקיפות שלטונית יבטיחו לעצמם את הדרך לחיזוק אמון הציבור במערכת השלטונית ויוכיחו לקהל בוחריהם שהם אכן נבחרי ציבור, וככאלה חייבים דין וחשבון לאלה שהצביעו עבורם ומשלמים את משכורתם.

המאמר פורסם בגלובס

אולי תבקשו יותר שקיפות – ולא עוד תיק

השיח על שקיפות תופס מקום של כבוד בציבור בשנים האחרונות. רבים מדברים על שקיפות, וגם במערכת הבחירות שעברנו, נראה שלא מעט קמפיינרים הבינו שזו כותרת טובה להתנגחות פוליטית.

כך למשל ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש מהתקשורת לבחון את הוצאות מסיבת הפרידה של בני גנץ מצה"ל, מידע שהפך להיות חשוף הודות לבקשת מידע של התנועה לחופש המידע. כך גם שרת המשפטים, איילת שקד, שלפני כמה שבועות יצאה בהודעה חגיגית שהיא מקדמת שקיפות באגודות העותומניות ובהן גם ההסתדרות (הליך שכלל עוד לא הושלם ואולי היה רק עוד הצהרה במסגרת קמפיין פוליטי). אבל, שקיפות אמיתית אינה מסתיימת עם הקמפיין הפוליטי.

בכנסת היוצאת, ה-20, הוגשו כ-50 הצעות חוק, חלקן פרטיות וחלקן ממשלתיות, שעוסקות בשקיפות. חלק מאותן הצעות  מבקשות לקדם את הליך השקיפות במכרזים או לקדם את נושא השקיפות בקק"ל. ישנן גם הצעות שמבקשות להפחית את חובת השקיפות. לדוגמה, הצעתו של השר גלעד ארדן להחריג את המשרד לנושאים אסטרטגיים מתחולתו של חוק חופש המידע, ומערך הסייבר שהוחרג מהחוק על ידי משרד ראש הממשלה.

לחברי הכנסת החדשים של הכנסת ה-21 יהיו אתגרים לא פשוטים, אחד מהם הוא השבת האמון לבית המחוקקים והדרך הטובה ביותר לבנות אמון היא באמצעות שקיפות. במקרה הזה עליהם להחיל את אותן הנורמות שהם מבקשים להחיל על גופים אחרים קודם על עצמם. למשל, לקדם שקיפות יזומה בהצהרות ההון של חברי הכנסת ושרי הממשלה ולהחיל את חוק חופש המידע על המפלגות, שני נושאים הדורשים תיקוני חקיקה.

בדו"ח שהתפרסם לאחרונה על ידי הארגון open government partnership (שמדינת ישראל לא חברה בו), מצוין כי התחייבויות שהוכיחו את היכולת להוביל שינויים משמעותיים ביותר, עניינם בקידום ממשלת פתוח והנגשת מידע, כלומר קידום חוק חופש המידע, שקיפות יזומה, וממשל פתוח הם הנושאים שיכולים להניב לפוליטיקאים הישגים משמעותיים, אם רק יחליטו לקדם אותם.

כך לדוגמה החלת חוק חופש המידע על גופים הקרויים בעגה המשפטית "גופים דו-מהותיים" בשל פעילותם הציבורית והשפעתם על הציבור, היא צעד מתבקש עבור מי שמבקש את אמון הציבור לקדנציה נוספת. מי שרוצה להנהיג שינוי עומק, יכול לעשות זאת על ידי החלת חוק חופש המידע, חוק שמתגלה כאפקטיבי מאוד שכן הוא מזמין ביקורת ציבורית, באמצעותה ניתן להוביל שינוי התנהגותי וארגוני כפי שמתבקש בגופים אלו.

אך שקיפות אינה מסתכמת רק בקידום הצעות חוק. למרות שאלו חשובות ומקומן בבית המחוקקים, האחריות האמיתית למצב השקיפות בישראל היא על הממשלה. השקיפות היא דרך ניהול והבנה שהמידע המצוי אצלך במשרד, בוודאי כשאת/ה עומד/ת בראש משרד ממשלתי, אינו שלך, אלא של הציבור.

אלא אם חשיפת המידע יכולה לפגוע בביטחון או ביחסי החוץ, בפרטיותו של אדם או בניהול התקין של הרשות – יש לאפשר לו להפוך לנחלת הכלל. משימה זו הפכה בעשור האחרון לנחלת כל העולם המערבי, היא מאתגרת ממשלות, פרטים וארגוני חברה אזרחית המבקשים לעמוד על האיזון העדין שבזכות הציבור לדעת.

לכן, לפני שיתחילו הריבים על המשרות, המשרדים וחלוקות התיקים אולי הגיעה העת לחשוב כיצד אנחנו מקדמים באופן אמיתי ומוסדי את זכות הציבור לדעת, אולי במקום עוד שר לאסטרטגיה או מודיעין, יש מקום לחשוב על שר לענייני שקיפות וממשל פתוח כפי שנהוג במדינות אחרות. כזה שינהיג שקיפות רוחבית, מוסדית ועמוקה שתתחיל כמובן בממשלה ותחלחל הלאה לרשויות המקומיות, לחברות הממשלתיות לתאגידים העירונים וכן גם לקק"ל ולהסתדרות.

המאמר פורסם ב"גלובס"

לא להצביע למפלגות שאינן מתנהלות בשקיפות \ אלונה וינוגרד

הימים, ימי בחירות. תקופה בה תשומת הלב הציבורית נתונה למועמדים השונים, לקמפיינים ולסקרים שמתפרסים חדשות לבקרים. תקופה זה היא הזדמנות מצוינת להעלות את הצורך להסדיר את התנהלותן של מפלגות, כך שיפעלו בשקיפות ובאחריותיות כלפי הציבור.

בימים שבהם קמות מפלגות חדשות, אחרות מתפצלות ואחדות מתאחדות, מתחדדת השאלה כיצד ניתן להבטיח שגופים אלה, שחובות השקיפות על הנעשה בהן מוגבלות, יפעלו על פי כללי המנהל התקין. הרי חברי המפלגות של היום הם חברי הכנסת, השרים וראש הממשלה של מחר. יחסים שנרקמים בתקופת הבחירות, הבטחות שניתנות וכספים שמעורבים הופכים להיות בעלי משמעות יתרה בימים אלה. אין לאפשר לימי הכאוס של הבחירות בהן כל מפלגה עסוקה בהשקת קמפיינים עתירי תקציב וגיוס אסטרטגים בעלי שם, למנוע מגופים אלה להתנהל באופן גלוי הניתן לפיקוח ציבורי.

חוק חופש המידע אינו חל על מפלגות. ישנם כללי דיווח אחרים, שאמנם יוצרים שקיפות מסוימת של גופים אלה, אך היא אינה מספיקה. מידע על מפלגות ניתן לקבל דרך רשות התאגידים, באמצעות עיון בדוחות מבקר המדינה ודרך המידע הוולונטרי שהן מפרסמות. מידע זה כולל מידע פורמלי כגון מטרות המפלגה ודרכי יצירת קשר עמה, וגם מידע מהותי, כגון פירוט נכסי מפלגה, דוחות כספיים וחשבונות לתקופת הבחירות. חלק מהמידע הזה יכול להגיע לעינו של הציבור באמצעות בקשת עיון וחלקו באתרי האינטרנט של הרשות והמבקר.

נראה, שעל פניו, ישנם מנגנוני דיווח לרשויות רלוונטיות, שמאפשרים פיקוח ובקרה. אם כך, מה הבעיה? ראשית, מדובר במידע שמפוצל בין כמה גורמים. הוא אינו מוצג באופן יזום לציבור, אינו כולל את כל המידע אודות מפלגות ואינו מאפשר חיתוכים והשוואות. כמו כן, מבדיקה באתר רשם המפלגות לא כל המפלגות מספקות את המידע המחויב. אצל מבקר המדינה המצב לא טוב יותר. המידע אודות תרומות וערבויות מונגשות באופן חלקי ומאוד לא מתקדם, כלומר כזה שאינו מאפשר השוואות וחיתוכים. בנוסף, לא נמצא גורם שמרכז את התקשרויות המפלגה עם ספקים בכסף ובשווה כסף והמפלגות עצמן, באתרי האינטרנט שהן יוצרות מספקות מעט מאוד מידע מהותי, אם בכלל.

היום ישנה מודעות ציבורית רחבה לדרישה לשקיפות, לצד היכולות הטכנולוגיות שמאפשרות שיתוף מידע באופן נגיש וידידותי. ניתן לצפות שגם מפלגות יפעלו לפי סטנדרטים אלה באופן יזום. בנוסף, על הגופים הרגולטורים הרלוונטיים לפעול ליצירת אחידות בדיווחיות. אך לא רק אחידות, נדרש גם דיווח בזמן אמת ולא בדיעבד, ויש ליצור מנגנון של סנקציות לפיו ניתן יהיה "להעניש" מפלגות שאינן עומדות בחובות הדיווח.

את מהפכת השקיפות הובילו בראש ובראשונה ארגוני החברה האזרחית, שהפעילו לחץ מתמשך ומשמעותי על הרשויות והגורמים הרלוונטיים. ללא מאבקם העיקש, מידע רב היה ממשיך להיות מוסתר מעיני הציבור. הם קיבעו את הסטנדרט, ששקיפות היא בראש ובראשונה העמדת מידע באופן יזום, שאחריותיות ודיווחיות הם חלק בלתי נפרד מתפקידם של משרתי ציבור, והם אלה שיכולים להוביל את השינוי בכל הקשור לשקיפות מפלגות.

בראיון שנתן הנשיא ראובן ריבלין לפני הבחירות הקודמות הוא קרא לא להצביע למפלגות שאינן מתנהלות בשקיפות. דבריו יפים גם היום. הדרישה לשקיפות צריכה לבוא מהציבור בחוגי בית, במפגשים עם מועמדים ובקלפי. יש להמשיך את מהפכת השקיפות בישראל, ושקיפות מפלגות היא הצעד הבא המתבקש.

המאמר פורסם ב"גלובס"

המאמר ב"ג'רוזלם פוסט"

הכותבת היא יו"ר התנועה לחופש המידע ומנהלת המרכז לערכים ומוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה

באתרנו מתפרסם מידע שנמסר מרשויות ציבוריות, כפי שהתקבל מהן. אנו עושים כמיטב יכולתנו להבטיח שלא יעלה לאתר מידע שיש בפרסומו משום פגיעה בזכויות הפרט. אם אתם סבורים שבכל זאת עלה באתר מידע כזה, אנא עדכנו אותנו במייל לכתובת: info@meida.org.il