שש אחרי המלחמה

התנועה לחופש המידע נאבקת על השקיפות בזמן מלחמת חרבות ברזל. פרויקט מיוחד

ועדת אגרנט לחקירת מחדלי מלחמת יום הכיפורים, ב-1973 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

ועדת אגרנט

חקירה: הנסיבות לפריצת מלחמת יום כיפור

רקע:

מלחמת יום כיפור פרצה ב-6 באוקטובר 1973 והסתיימה ב-24 באוקטובר, יום תחילת הפסקת האש. כבר בסוף חודש אוקטובר ואף במהלך המלחמה התבטאה גולדה מאיר אודות הצורך ללמוד את כשלי הממשלה. עם זאת היא ביקרה את הלחץ הציבורי ותהתה מדוע יש לעשות זאת מיד עם סיום המלחמה [פגישה עם עורכי עיתונים, 6.11.1973]. ב18.11.1973, בישיבה בהשתתפות ראש הממשלה מאיר ולאחר שהתייעצה עם היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, הודיעה מאיר על כוונתה למנות ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את האירועים שהובילו למלחמת יום כיפור. היא הסבירה את החלטתה בעניין הציבורי להבין מה קרה, ובעובדה שאת הוועדה בוחר נשיא בית המשפט העליון ולא הממשלה, ששומרת לעצמה את הזכות לקבוע מה יהיה היקף הבדיקה. בהחלטתה קבעה הממשלה כי הוועדה תמנה חמישה חברים, כלומר הרכב גדול יותר מברירת המחדל של שלושה חברים על פי החוק.

מנדט הוועדה:  

היועץ המשפטי לממשלה הציג בישיבת הממשלה ב-18 בנובמבר 1973 את שני הנושאים שהוועדה תחקור, והצעתו התקבלה: לחקור את הימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים וכוונת האויב לפתוח במלחמה, את היערכות הגורמים הצבאיים והאזרחיים למלחמה, ואת ימי הקרב הראשונים.

על פי הצעת היועץ המשפטי לממשלה, נושאי החקירה ודיוני הוועדה יהיו סודיים – כאמור בסעיף 23 לחוק, זאת למעט הקבוע בסעיפים (1) ו-(6) – כך שהממשלה תודיע על עצם הקמת ועדת החקירה ותפרסם את דוח הוועדה והפרוטוקולים מדיוניה, אך הדיונים עצמם יתנהלו בדלתיים סגורות, תחול אחריות פלילית על הדלפת חומרים סודיים מדיוניה, מי שיידרש לייצוג בפני הוועדה לא ינכח בעת דיון בנושאים חסויים אלא רק עו"ד שהוסמך לכך. ובנוסף ועדת החקירה תגיש את הדין וחשבון שלה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

לוח זמנים:

הקמת הוועדה: ועדת אגרנט הוקמה ב-21 בנובמבר 1973.  כחודש אחרי שהסתיימה הלחימה.

הרכב הוועדה: בראש הוועדה עמד ד"ר שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון. לצידו כיהנו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצאל, והרמטכ"לים לשעבר, פרופ' יגאל ידין וחיים לסקוב.

עבודת הוועדה: בפני הוועדה העידו 90 עדים במשך יותר מ-150 ישיבות. כמו כן, נאספו עוד 188 עדויות מבעלי תפקידים שונים בעיקר בצבא על-ידי צוות בכיר של קצינים במילואים. לצד זאת נאספו מאות מסמכים עבור הוועדה.

דוח הביניים: הוועדה הגישה דוח ביניים ב-1 באפריל 1974 – קצת יותר מארבעה חודשים לאחר הקמתה.  דוח ביניים נוסף הוגש ב-10 ביולי 1974.

הדוח הסופי: הוגש ב-30 בינואר 1975, כ-15 חודשים מיום תחילת המלחמה.

השלכות מסקנות הוועדה:

בדוח הביניים הראשון של הוועדה המליצה הוועדה להעביר מתפקידו את ראש אמ"ן, שהודח בעקבות הדוח, ועוד המליצה שלא להעסיק בתפקידי מודיעין שלושה קציני מודיעין בכירים נוספים. בנוסף הטילה הוועדה בדוח הביניים אחריות על אלוף פיקוד דרום, שמואל גונן (גורדיש), שהודח אף הוא, ועל הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר (שהתפטר מתפקידו). דוח הביניים לא מצא דופי בפעילות ראש הממשלה גולדה מאיר, שהתפטרה שבוע לאחר פרסום דוח הביניים, או שר הביטחון משה דיין (שלא שובץ לתפקיד בממשלת רבין שהוקמה לאחר התפטרות מאיר). רוב ההמלצות המבניות של הוועדה לא יושמו במלואן או שישומן נעשה באופן חלקי.

שר החוץ יצחק שמיר מעיד בפני ועדת כהן לחקירת הטבח בסברה ושתילה, ב-1982 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

ועדת כהן 

חקירה: האירועים במחנות הפליטים בביירות

רקע:

טבח סברה ושתילה היה טבח שערכו אנשי הפלנגות הנוצריות במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, בין 16 בספטמבר ל-18 בספטמבר1982, במאות מתושבי מחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה שבמערב ביירות.

עם התגלות אירועי הטבח התכנסה הממשלה וקבעה בהחלטת ממשלה רשמית כבר למחרת סיום המאורעות כי אין לצה"ל אחריות על הטבח, והוא אף עצר את הטבח עם התערבותו. אולם כשבוע לאחר הטבח כשהפרטים הולכים ומתפרסמים והביקורת הציבורית גוברת –  החליטה הממשלה: כי "שר המשפטים, בסמכות הממשלה, יציע לכבוד נשיא בית-המשפט העליון לקיים את בדיקת העובדות, הקשורות במעשה הזוועה שבוצע על ידי יחידה מן הכוחות הלבנוניים בביירות. הממשלה תעמיד לרשותו של כבוד הנשיא את כל האמצעים והכלים הדרושים לעריכת בדיקה מלאה". בכך ניסתה הממשלה ליזום בדיקה שאינה תחת חוק ועדות חקירה. למחרת החלטת הממשלה ארגנה האופוזיציה הפגנת המונים בתל אביב ("הפגנת ה-400 אלף"), ושלושה ימים לאחר מכן כינס ראש הממשלה מנחם בגין את הממשלה בפעם השלישית מאז הטבח, והתקבלה הצעתו להקמת ועדת חקירה ממלכתית. ההחלטה התקבלה למרות שבגין ציין שלדעתו עדיפה הצעתו הקודמת, וכי המטרה של ועדת החקירה הממלכתית היא להפיג את הכזבים לפיהם במינוי ועדת בדיקה שאינה ממלכתית הממשלה מתכוונת להסתיר פגמים בפעילותה.

מנדט הוועדה:

בישיבת הממשלה מיום 28.09.1982, הציג היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר את נוסחו המוצע של נושא ועדת החקירה, לפיו "ועדת החקירה תחקור את העובדות והגורמים הקשורים לאירועי הדמים במחנות שתילה וסברה, שבמערב ביירות, בימים 16-17 בספטמבר ותמסור לממשלה דו"ח על ממצאיה ומסקנותיה, לרבות בשאלה אם קיימת בעניין זה גם אחריות כלשהי של גורמים ישראליים, צבאיים או מדיניים." לאחר הקראת נוסח זה התבקש היועץ המשפטי לממשלה להקריא את "נוסח המינוי" של ועדת אגרנט לשם השוואה.

בטרם עלה הנוסח הסופי להצבעה, התקיים דיון בשאלת סעיף 23 לחוק וקביעת סודיות. לאחר שהובהר כי בסמכות הוועדה לקבוע הוראות סודיות בעצמה ועלה החשש כי קביעת חיסיון על ידי הממשלה תגרור ביקורת ציבורית, הוחלט לאשר את נוסח נושא הוועדה באופן מצומצם יותר וללא הוראות סודיות:

"בהתאם לסעיף 2 לחוק האמור, מחליטה הממשלה כי עניין שיהיה נושא לחקירה הוא: כל העובדות והגורמים הקשורים במעשי הזוועה שבוצעו על ידי יחידה 'מן הכוחות הלבנוניים' נגד האוכלוסייה האזרחית במחנות שתילה וסברה."

לוח זמנים:

הקמת הוועדה: החלטת ממשלה על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית התקבלה ב-28 בספטמבר 1982, כשבועיים אחרי טבח סברה ושתילה (16-18.9.82). הוועדה הוקמה  ב-1 בנובמבר 1982.

הרכב הוועדה: בראש הוועדה עמד נשיא בית המשפט העליון דאז יצחק כהן, ובוועדה היו חברים שופט בית המשפט העליון אהרון ברק והאלוף (במיל') יונה אפרת.

עבודת הוועדה:  הוועדה גבתה עדויות מכ-200 עדים.

הדוח הסופי: הוועדה הגישה את הדוח הסופי שלה ב-7 בפברואר 1983, קצת יותר משלושה חודשים מיום הקמתה. לא הוגשו דוחות ביניים.

מסקנות הוועדה:

הוועדה קבעה כי אין הוכחות למעורבות ישירה של צה"ל בטבח, אך קבעה שכן היו קצינים שידעו עליו בזמן אמת ולא עשו מספיק כדי להפסיקו. הוועדה המליצה ששר הביטחון אריאל שרון יתפטר. שרון סירב והועבר  לתפקיד אחר וכיהן כשר בלי תיק. כמו כן הוועדה ביקרה את תפקודו של הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול), אך לא המליצה להדיחו מאחר שהוא עמד לסיים את כהונתו בסמוך לפרסום הדוח.

הוועדה הטילה אחריות כבדה על ראש אמ"ן אלוף יהושע שגיא ודרשה את פיטוריו. היא המליצה שמפקד האוגדה תת-אלוף עמוס ירון לא יקבל תפקיד פיקודי בשלוש השנים הבאות. ביקורת חלקית בלא מסקנות אישיות נמתחה על שר החוץ יצחק שמיר, על אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי ועל ראש המוסד נחום אדמוני. כמו כן הביעה הוועדה ביקורת כללית על תפקוד המערכות הצבאיות בישראל.

בנוסף מצאה הוועדה פגם בתפקודם של ראש הממשלה, שר החוץ וראש המוסד אך לא המליצה על צעד כלשהו בעניינם. תגובתו הראשונה של בגין לאחר שסיים לקרוא את הדוח הייתה: "אני חושב שאני צריך להתפטר", אך שר המשפטים משה נסים ומזכיר הממשלה דן מרידור שכנעו אותו לגנוז את הרעיון.

הדו"ח מונח על שולחן ראש הממשלה (צילום: לע"מ)

ועדת וינוגרד

חקירה: אירועי המערכה בלבנון 2006

רקע:

בניגוד לוועדות אגרנט וכהן, ועדת וינוגרד היתה ועדת בדיקה ממשלתית,  שהוקמה לאחר לחץ ציבורי הולך וגובר וההחלטה להקים אותה התקבלה בהחלטת ממשלה  ב-17 בספטמבר 2006, כחודש לאחר סיום המלחמה ב-14 באוגוסט 2006. הועדה שהוקמה, בשונה מועדת חקירה ממלכתית, קיימה את דיוניה ושמעה את כל העדויות שבאו בפניה בדלתיים סגורות. בכתב-המינוי שקיבלה ועדת וינוגרד, הממשלה הותירה את שאלת פומביות ישיבות הוועדה לשיקול-דעתה וזו פעלה בדלתיים סגורות עד אשר הוגשה עתירה לבגצ בעניין.

מנדט הוועדה:

בהודעה על מינוי ועדת הבדיקה הממשלתית נקבע כי זו נעשתה לשם "בירור ההיערכות וההתנהלות של הדרג המדיני ומערכת הביטחון במכלול ההיבטים של המערכה בצפון שהחלה ביום ט"ז בתמוז התשס"ו (12 ביולי 2006)..".

בכתב-המינוי שקיבלה ועדת וינוגרד, הממשלה הותירה את שאלת פומביות ישיבות הוועדה לשיקולה דעתה והקנתה לוועדה סמכויות בירור של ועדת חקירה. עוד נקבע כי "הוועדה תבדוק ותקבע ממצאים ומסקנות וכן תגיש המלצות ככל שתראה לנכון, בנוגע לדרג המדיני ולמערכת הביטחון במכלול ההיבטים של המערכה והמכונות העורפית.

הרכב הוועדה: בראש הוועדה עמד השופט ד"ר אליהו וינוגרד והיו חברים בה גם פרופ' רות גביזון, פרופ' יחזקאל דרור, האלוף מנחם עינן והאלוף ד"ר חיים הנדל.

לוח זמנים:

מלחמת לבנון השנייה התחילה ב-12 ביולי 2006. ועדת וינוגרד הוקמה כחודשיים לאחר תחילת הלחימה ב-17 באוגוסט 2006, ופחות מחודש לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף ב-14 באוגוסט 2006.

דוח ביניים: ועדת וינוגרד פרסמה את דוח הביניים שלה ב-30 לאפריל 2007, יותר מחצי שנה לאחר מינוייה.

דוח סופי:  פורסם ב-30 בינואר 2008 – יותר משנה וארבעה חודשים לאחר תחילת עבודתה.

מסקנות הוועדה:

דוח הביניים מצא כשלים עמוקים בהתנהלותם של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אותו מצא הדוח אחראי על יציאה מהירה ונטולת תוכנית מעובדת למלחמה. הדוח הטיל על שר הביטחון, עמיר פרץ, אחריות לאי קיומו של דיון אסטרטגי עקב חוסר היכרותו על תחומי אחריות המשרד שבראשו עמד וקבע כי הוא היווה נקודת כשל של ציר מרכזי במערכת הביטחון. הדוח מצא כי הרמטכ"ל, דן חלוץ, לא חשף בפני הדרג המדיני את כל המידע הרלוונטי ונשען יתר על המידה על חיל האוויר והטיל עליו אחריות אישית לאי קיומה של תוכנית ריאלית לתרחיש הסלמה בגבול לבנון וזאת בצירוף לכשל הכללי של הצבא. בעקבות הדו"ח התפטרו הרמטכ"ל חלוץ, מפקד פיקוד צפון ומפקד עוצבת הגליל גל הירש. כמו כן המליצה הוועדה על שורה של צעדים כגון חיזוק המל"ל, קביעת כללים להצגת מידע לממשלה וקידום הידע של שרים בנושאי ליבה.