למאמר של בר חיון בדה מרקר

מצלמות צופות מכל פינה בעוברים ושבים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. צעדי הדיירים מהחדר לבריכה, אינטראקציות חברתיות, הבעות פנים – כל אלה מתועדים ומוקלטים. לא, הכוונה הפעם אינה לבית האח הגדול שבנווה אילן, אלא לבית המלון בוסתאן רוטאנה שבדובאי, שם תיעדו מצלמות מעקב את 11 המתנקשים בבכיר החמאס מחמוד אל-מבחוח לפני כחודש.

מלון בוסתאן רוטאנה הוא רק דוגמה למקום שבו האח הגדול אינו תוכנית ריאליטי, אלא המציאות עצמה. כפי שפריסת המצלמות בדובאי הוכיחה – אפילו מתנקשים מקצועיים כבר לא יכולים לעשות את עבודתם מבלי להסתכן בחשיפה. גם חברי כנסת ישראל גילו השבוע כי לא יוכלו יותר לגנוב את מנגנון ההצבעה מהמחסן, ואפילו לא עציץ ממשרדו של ח"כ אחר, מבלי שמעשיהם ישודרו בטלוויזיה בפריים-טיים.

פרשת דובאי וחשיפת הקלטות בכנסת השבוע מציפות מחדש את השאלה עד כמה המציאות של כולנו נבחנת תחת עינו הפקוחה של "האח הגדול" ומצלמותיו, שפועלות לא רק במוסדות ציבוריים ובמקומות עבודה שונים, אלא גם ברחובות ערינו.

סביר להניח כי גם ג'ורג' אורוול, שטבע את המושג "האח הגדול" בספרו "1984", היה מחוויר לנוכח מספרן ההולך וגדל של מצלמות אבטחה משנה לשנה. קשה לדמיין את תגובתו לעובדה כי אפילו כיכר המנציחה את שמו בברצלונה מרושתת במצלמות אבטחה.

מיליון מצלמות בלונדון

אז כמה מצלמות מעקב יש בעולם? לא ברור, אבל מה שכן ידוע הוא שישנה החרפה עולמית עקבית בחדירה לפרטיותם של אזרחים. מחקר דירוג החדירה לפרטיות של ארגון  PI (Privacy International, ארגון בינלאומי ללא מטרות רווח שבסיסו בבריטניה) מ-2007, מעלה כי אמצעי הבילוש והמעקב מתרבים במשך השנים ובמקביל, המדינות לא מגבירות את אמצעי הבטיחות להגנה על פרטיות האזרחים.

סלובניה היא המדינה היחידה מבין העשרות שנבדקו שבה נעשים מאמצים מקיפים להגנה על פרטיות האזרחים, אצל האחרות אף ממשלה לא השתפרה בנושא זה בהשוואה ל-2006, וכשליש מהן רק החריפו את הפגיעה בפרטיות, בעיקר באמצעות הגברת אמצעי המעקב על המרחב הציבורי, על ערוצי התקשורת ועל הפעילות הכלכלית. הגרועות שבמדינות הדמוקרטיות הן בריטניה וארה"ב, והיחידות בעולם שעוקפות אותן (בעשירית הנקודה בציון הממוצע), הן סין, סינגפור, מלזיה ורוסיה.

בכתבה שפירסם בתחילת 2009 טוען מגזין Wired כי ממשלת ארה"ב, למשל, מסבסדת את תגבור פריסת מצלמות המעקב בערים הגדולות ב-300 מיליון דולר בשנה. שיאנית העולם היא בריטניה, שבה לפי הערכה יש יותר מ-4.2 מיליון מצלמות – מיליון מתוכן פועלות בלונדון.

בבריטניה מוצבת מצלמה על כל 14 אנשים ועל פי הערכות, תושב לונדון מצולם 300 פעמים ביום בממוצע. במחקר של PI קיבלו ארה"ב ובריטניה את הציון הנמוך ביותר במדד החדירה לפרטיות (1 מתוך 5). ישראל קיבלה את הציון 2.

מרבית הממשלות בעולם לא ששות לנדב מידע לגבי מספר המצלמות שהן מציבות במרחב הציבורי ועל השימוש בהן, אך יש כמה מדינות דמוקרטיות שבהן אפשר למצוא מעט גופים פרטיים שמנצלים את חוקי חופש המידע ודורשים לחשוף את המידע. כך, למשל, ב-2009 החל ארגון ACLU (American Civel Liverties Union) בפרויקט שאפתני הממפה את פריסת המצלמות ב-50 מדינות בארה"ב.

ירושלים של מעקב

גם בישראל יש מידע חלקי אך יחסית מעודכן: התנועה לחופש המידע בישראל ביקשה ב-2008 מידע על פריסת המצלמות מרוב הרשויות המקומיות. רק ארבע עיריות שיתפו פעולה עם התנועה לחופש המידע ומסרו לה פירוט על פריסת המצלמות בשטחן: אילת, פתח תקוה, ירושלים וראשון לציון.

ירושלים היא מהראשונות (והמתוקשרות) שפרסו רשת צפופה של מצלמות בישראל, עם פרויקט "מבט 2000", שיצא לדרך ב-1999 ומטרתו היתה לתעד כל סמטה או רחוב בעיר העתיקה. "מבט 2000" התפתח במשך השנים ונוספו ברחבי ירושלים כ-140 מצלמות (עשרות ברחובות העיר, היתר במנהרות).

הפרויקט בירושלים נתן השראה לערים רבות נוספות, שיזמו פרויקטים דומים. אילת, למשל, הציבה מצלמות במוסדות החינוך, בטיילת החוף הצפוני, בפארק קנדה ובפארק שחמון, ולפני כחצי שנה הודיעה כי היא מתכוונת להציב תשע מצלמות נוספות בעיר; בראשון לציון היו פרוסות 80 מצלמות נכון ל-2008; ובפתח תקווה – 52 מצלמות.

ההצדקה הרשמית לפריסת המצלמות היא בעיקר המלחמה בפשע. כך, למשל, לאחר הרצח של לאון קלנטרוב בן השבע בבני עי"ש לפני כחודש, הודיע מפקד המחוז הדרומי במשטרה, ניצב יוחנן דנינו, כי יוצבו מצלמות ברחבי היישוב כדי "להעניק תחושת ביטחון לתושבים". כמה חודשים לפני כן, במסגרת פירוט תוכניתו הנרחבת למלחמה באלימות, ציין נתניהו כי ממשלתו מקדמת את תוכנית "עיר ללא אלימות", שתיושם ב-50 ערים שירושתו במצלמות.

אגב, ארבע העיריות ששיתפו פעולה עם התנועה לחופש המידע, דיווחו כי מספר האירועים שתועדו והועברו לטיפול במשטרה הוא אפס. בהתייחסו לתוכנית "עיר ללא אלימות", שיבח נתניהו את בריטניה על הצלחתה בנושא.

ואולם השבחים שהרעיף נתניהו על מערכת המעקב הבריטית הגיעו כשבוע לאחר שה"דיילי טלגרף" פירסם את הדו"ח הפנימי של משטרת לונדון, המודה בכישלון המצלמות לתרום במלחמה בפשע. מהדו"ח עולה כי פחות מפשע אחד נפתר בזכות כל אלף מצלמות במעגל סגור, ופתרון כל תיק בעזרת מצלמה כזו עולה כ-20 אלף ליש"ט. יתרה מזאת, ערוצי מדיה שונים בבריטניה חשפו בשנים האחרונות שימושים שונים שנעשו במצלמות, כגון תפיסת אזרחים שלא אספו את צרכי כלביהם, שימוש שלא כדין בתו נכים לחניה והוצאת האשפה לרחוב שלא בימי האיסוף.

האחריות על הממשלות

כמובן שאי אפשר בלי גוגל – שירות Street View של ענקית האינטרנט לא נועד למעקב אלא לצורכי התמצאות, אך יצר מקרים של חדירה לפרטיות. השירות הושק במאי 2007 ונועד לספק הצצה של 360 מעלות לרחובות ערים בעולם. צילום הסטילס של הרחובות מתבצע באמצעות כלי רכב יעודיים של גוגל וניתן כיום לצפות בכיסוי נרחב של ערי העולם. מאז השקתו מעורר השירות של גוגל ביקורת חריפה ברחבי העולם (בעיקר באירופה) לגבי פגיעה בפרטיות. גם אם פני המצולמים מטושטשים, אזרחים רבים הגישו תביעה להסרת תמונות שבהם זיהו את בתיהם או את עצמם בסיטואציות מביכות. כיום ישנם אתרים המפרסמים גלריות של אלפי "תמונות משעשעות" שנמצאו במסגרת השירות של גוגל. באתר streetviewgallery.corank, למשל, ניתן למצוא אנשים בשלל סיטואציות יומיומיות, כמו התנשקות וסידור החזייה.

לדברי עו"ד אבנר פינצ'וק, ראש תחום מידע ופרטיות באגודה לזכויות האזרח, האנקדוטות המדגימות את השימוש הבלתי סביר במצלמות אבטחה אינן נוגעות בפגיעה הבסיסית של המדינה בפרטיות אזרחיה. "ברירת המחדל של רבים היא שכל עוד לא עשיתי משהו רע ואין לי מה להסתיר, פריסת מצלמות האבטחה היא ברכה. אבל הידיעה שאדם נמצא במעקב מלא לבדה מספיקה כדי לפגוע באורח החיים שלו, ביצירתיות ובטבעיות של מעשיו, ובתעוזה שלו להתנסות בדברים שהם פחות נורמטיביים בחברה".

פריסתן ההולכת וגוברת של המצלמות בעולם היא רק פיסה אחת במרקם הבילוש והמעקב שקיים כיום. בכל דקה אנו משאירים אחרינו עקבות למשל באמצעות שימוש בסלולר, השארת פרטים במוסדות ממשלתיים ובחברות פרטיות והעברת מידע ברשתות החברתיות. זהו מערך שרק ישתכלל עם הזמן ועם הקמת מאגרים ביומטריים כגון זה שישראל מתכננת להקים.

"ירידת מחירי המצלמות ושאר טכנולוגיות המעקב מקרבים אותנו ליום שבו כל אחד מאתנו יהיה נתון למעקב צמוד", מסביר ד"ר חנן גולן, מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. "הקמת המאגר הביומטרי ופיתוח תוכנות שיוכלו למשוך מידע ספציפי ממאגרי המידע שכבר קיימים הם השלב העתידי, שיפטור את הגורם האנושי מצפייה באינספור שעות הקלטה וזה שיהפוך את כל מערך הבילוש והמעקב ליעיל הרבה יותר". פינצ'וק מוסיף כי את ההתפתחות הטכנולוגית אולי אי אפשר לעצור, אבל ממשלות במדינות דמוקרטיות חייבות לעמול במקביל על הסדרה חקיקתית שתקבע סטנדרטים לאמצעי המעקב, שכן כבר כיום הפיתוי להשתמש, למשל, במצלמות הרחוב למטרות שאינן פשיעה, הוא גדול מדי.

אז עד שתהיה חקיקה ראויה, אם בכלל, אולי כדאי כבר לנסות להתקבל לעונה הבאה של "האח הגדול" כדי לנסות להתרגל.

מי מפחד מהמאגר הביומטרי

זיוף הדרכונים הזרים על ידי 11 המתנקשים בדובאי מעלה מחדש את סוגיות ההתנגדות להקמת המאגר הביומטרי בישראל (טביעות אצבע ותמונת פנים של כל אזרח).

דליפה של מידע ממאגר כזה עלולה לאיים על יכולותיה של ישראל להפעיל בעתיד סוכני ביון בחו"ל – דליפה שאינה דמיונית לאור האופן שבו התגלגל מרשם האוכלוסין של משרד הפנים באינטרנט ב-2006. ואולם מעבר לסכנה הביטחונית הפוטנציאלית, ההתנגדות העיקרית להקמת המאגר היא הפגיעה בפרטיות. הקלות שבה יהיה ניתן ליצור "חברת מעקב" שתצליב את המידע הנאסף על האזרחים עם פרטיהם במאגר הביומטרי, עלולה ליצור פיתוי לעשות שימוש שאינו הכרחי ואף לגיטימי.

בסוף יולי אשתקד אישרה ועדה משותפת של משרדי המדע והפנים הצעת חוק להקמתו של מאגר ביומטרי, שהגיש שר הפנים מאיר שטרית. לפי ההחלטה, כל נתוניהם של אזרחי ישראל ירוכזו במאגר ביומטרי. המחאה מפנים הכנסת ומחוצה לה לא איחרה לבוא. השר מיכאל איתן (שאמר שדליפה פוטנציאלית של המאגר הביומטרי "גרועה יותר מאסון צ'רנוביל"), מפלגת ישראל ביתנו וחברי הכנסת ניצן הורוביץ ודב חנין התנגדו לחקיקת החוק ולא חסכו ביקורת משטרית מתומכיו.

במקביל, פעילי זכויות אדם התארגנו ללובי שגייס כוחות בעיקר באמצעות האינטרנט. המחאה וירטואלית התנהלה תחת ניצוחם של עורכי הדין אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח ויהונתן קלינגר. בעקבות הלחץ הציבורי החליטה הקואליציה לדחות את ההצבעה על הצעת החוק לפתיחת מושב החורף. לבסוף קבעה הממשלה שההחלטה על הקמתו של מאגר ביומטרי תידחה בשנתיים. לפי הפשרה שהושגה, בשנתיים הקרובות יופעל פיילוט שבמסגרתו יוכלו אזרחי המדינה למסור את המידע הביומטרי באופן וולונטרי ויוכל לקבל תעודת זהות ביומטרית או דרכון ביומטרי. מי שרוצה דרכון ותעודת זהות רגילים יקבל אותם, בינתיים, בלא להיכלל במאגר. רק לאחר מכן, אם יתברר שהמאגר אכן מוגן, ניתן יהיה לחייב (באישור הכנסת) את שאר האזרחים למסור את פרטיהם ותוך מספר שנים, המאגר צפוי להיות שלם.