בפסק דין מנומק ותקדימי הורה בית המשפט לעניינים מנהליים למדינה לפרסם את שמות הרופאים המועסקים בשירות הציבורי המחזיקים בהיתרים לפרקטיקה פרטית כפי שביקשה התנועה לחופש המידע בעתירה שהגישה. נשיאת בית המשפט, השופטת מוסיה ארד, קבעה כי גילוי שמות הרופאים אינו מהווה פגיעה בפרטיותם.

בקשת התנועה לחופש המידע הוגשה למשרד הבריאות ביוני 2004. בבקשה התבקש המשרד למסור את שמותיהם של כל הרופאים המועסקים בבתי החולים הממשלתיים אשר יש להם היתר לעסוק בקליניקה פרטית, בחלוקה על-פי בתי החולים. משרד הבריאות שהגיב כעבור 4 חודשים, סירב למסור את המידע. הנימוק היה כי איסוף המידע מצריך השקעת משאבים בלתי סבירים. נימוק נוסף היה כי פרסום המידי יפגע בפרטיות הרופאים.

התנועה עתרה באמצעות עו"ד אילן יונש לבית המשפט, שם התרככה מעט המדינה, אך דבקה בעמדתה כי יש לפנות לכל הרופאים, כדי לקבל את הסכמתם לפרסום שמם. המדינה דרשה כי עלות הפניה תוטל על התנועה.

בשלב זה ביקשה הסתדרות הרופאים להצטרף לדיון, והביעה התנגדות גורפת למסירת המידע. השופטת תהתה כיצד יכולים הרופאים להיפגע ממסירת מידע זה, וההסתדרות הרפואית התפתלה והעלתה רעיון לפיו אם רופא שילם שוחד לקבלת ההיתר והדבר יוודע בציבור הוא ייפגע מגילוי העניין (כך בעמוד 4 בפרוטוקול. לא נגענו!)

בית המשפט המנהלי בירושלים דחה את טענות המדינה בפסק דין מנומק ותקדימי. השופטת ארד קבעה כי הפגיעה בפרטיות צריכה להיות ממשית ולא די בפגיעה זניחה, ולפיכך מתייתר גם הצורך בפניה לצד שלישי. משרד הבריאות וההסתדרות
הרפואית חויבו בהוצאות משפט בסך 30,000 שקל.

ההסתדרות הרפואית עירערה לבית המשפט העליון. בדיון שנערך בערעור נדחו טענות ההסתדרות הרפואית, אך בית המשפט ביקש מהצדדים לחפש מנגנון בו בכל זאת תישמע ותישקל עמדת הרופאים. הצדדים הגיעו להסכם שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו ההסתדרות הרפואית תפנה לרופאים בפניה בנוסח מוסכם. בסופו של דבר, ובאופן לא מפתיע, לא התקבלה ולו התנגדות אחת למסירת המידע, אשר נמסר במלואו לתנועה.

נוכחנו בעוד מקרה בו נעשה שימוש לרעה בהוראות חוק חופש המידע על מנת לעכב מסירת מידע בטענות שווא, ונוכחנו לראות עד כמה צדקה הנשיאה ארד שפסקה שאין למנוע מסירת מידע בשל פגיעות זניחות או תיאורטיות.