דפיברילטורים הם מכשירים מצילי חיים, אבל החוק שמחייב להציב אותם במוסדות ציבור לא מיושם – כך נחשף בעקבות בקשת מידע שהגישה התנועה לחופש המידע.

חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, שנחקק ב-2008 מחייב להציב דפיברילטורים במוסדות ציבוריים. הגשנו למשרד הרווחה, שאותו הסמיך החוק להיות הרגולטר, בקשת מידע כדי לדעת באיזה ערים מוצבים דפיברילטורים וכמה יש בסך הכל. מהנתונים שקיבלנו עולה שברחבי הארץ מוצבים כ-770 דפיברילטורים. מדובר במכשיר שיכול להציל חיים במקרים של דום לב למשל, ועלותו היא כמה אלפי שקלים בודדים.

ביקשנו לדעת גם איפה הם אמורים להיות, איפה לא הוצבו למרות היו צריכים להיות ואיך אוכפים את החוק. מהמידע שקיבלנו עולה כי למשרד הרווחה אין כלל רשימה של מקומות שבהם צריכים להיות מוצבים דפיברילטורים. מתברר גם שיש 43 מפקחים שאמורים לאכוף את החוק, אבל – למרבה האבסורד – לא ברור מה הם עושים, כי המשרד לא יודע לומר איפה אמורים להיות דפיברילטורים.

בחוק יש סנקציה פלילית המאפשרת למשטרה לקנוס את העוברים על החוק, אבל אם לא יודעים איפה אמורים להיות מכשירים איך ידעו את מי לקנוס? המציאות שעולה מהנתונים היא שהרגולטור לא ממש מתפקד כרגולטור.

עוד עולה מהמידע שקיבלנו כי ירושלים, חיפה, תל-אביב, באר שבע ופתח-תקווה הן הערים עם הכי הרבה דפיברילטורים. כשמסתכלים על היחס של אדם מול מכשיר, בני ברק נמצאת במקום רע מאוד – שלושה בלבד על רבע מיליון איש; גם אשקלון, חולון, נצרת, עפולה, בית שמש ולוד במקום נמוך.

בקשת המידע שהגישה התנועה

מענה לבקשת המידע

המידע שקיבלנו (לאחר עיבוד)

לראיון של עו"ד אור סדן בגלי צה"ל