עתרנו נגד המשטרה – מסרבת לחשוף מידע על מקרי הרצח בלוד
מה משטרת ישראל מנסה להסתיר? כ-70 בני אדם נרצחו בעיר לוד בעשור האחרון, רובם בשלוש השנים האחרונות. רוב הרציחות לא פוענחו עד היום.
כשדניאל דולב, עיתונאי שומרים, רצה לעשות תחקיר על העיר לוד, בירת הרציחות בישראל – הוא ביקש מהמשטרה את שמותיהם של כל הנרצחים בעיר בעשור האחרון, את מקום הרצח והאם הוגש כתב אישום בעקבות הרצח. אחרי שלא הצליח לקבל את המידע הזה הוא פנה אלינו וביקש עזרה. נרתמנו. לאחר דין ודברים, המשטרה העבירה לנו מסמך כללי עם מספר מקרי הרצח ומספר כתבי אישום שהוגשו. זהו. בלי פירוט של שמות הנרצחים, בלי כתובות ובלי התייחסות ספציפית לכתב האישום שהוגש-או-לא.
חזרנו וביקשנו מענה מפורט לבקשת המידע, כמו שמחייב החוק, אבל המשטרה השיבה שהיא מסרבת למסור את המידע המבוקש מחשש לפגיעה בפרטיותם של "מעורבים" ופגיעה בצנעת הפרט של הנרצחים. האם יכול להיות שהשימוש ב"פרטיות" בא להסתיר את מחדלי המשטרה בפענוח מקרי הרצח, ולא לשמור על פרטיותם של הנרצחים?
בכל מקרה, מדובר בסירוב שאינו מבוסס בדין, בוודאי לא באופן הגורף שנמסר. אפשר היה לצפות מהמשטרה שתכיר את החוק ותמסור תשובה שהולמת את האינטס הציבורי החשוב שעל הפרק. אבל המשטרה התעקשה על עמדתה, ואנחנו לא ויתרנו ועתרנו לבית המשפט. אנחנו סבורים שיש אינטרס ציבורי בחשיפת מקרי הרצח בלוד. חשוב שהציבור ידע כיצד נאבקת המשטרה במציאות המדממת בלוד. כמה יהודים/ערבים נרצחו, כמה נשים/גברים, כמה מקרי רצח פוענחו, כמה כתבי אישום הוגשו. גם את הכתובות שבהן קרו הרציחות אנחנו לא רואים טעם להסתיר. זה מידע גלוי אחרי האירוע, שבחלק מהמקרים המשטרה מוסרת לעיתונאים. בנוסף, מבדיקה שעשינו התברר כי בערים כמו ניו יורק, לוס אנג'לס וגם בבריטניה, המשטרה מפרסמת (או מוסרת כשהיא מתבקשת) כתובות מדויקות שבהן אירעו מקרי רצח.
*** התנועה מיוצגת על ידי עורכת הדין יערה וינקלר-שליט ותודתינו נתונה גם לנויה מטלון ומר נדב זק, סטודנטים בקליניקה לפרטיות באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתה של עו"ד נועה דיאמונד על העמדה שכתבו ושימשה בסיס לעתירה.
