דילוג לתוכן העמוד

וושינגטון פוסט חושף: המודיעין האמריקאי יצא מכלל שליטה מאז 11/9

לתחקיר של "וושינגטון פוסט"

לקהילת המודיעין היתה סיבה טובה לדאוג כשנודע לה שדיינה פריסט – העיתונאית שחשפה את בתי הכלא הסודיים של הסי-איי-אי מחוץ לארה"ב, וזכתה בפרס פוליצר על כתבות שעסקו בבית החולים הצבאי "וולטר ריד" ובהזנחת הטיפול בחיילים הפצועים – השקיעה בתחקיר שנתיים של עבודה.

בתחקיר, המתבסס על מסמכים וחוזים ממשלתיים, דיווחי נדל"ן, אתרי אינטרנט ומאות ראיונות, טוענת פריסט ש"העולם הסודי ביותר שיצר הממשל בתגובה לפיגועי הטרור בספטמבר 2001 הפך לכה גדול וסודי, שאיש לא יודע כמה כסף הוא עולה, כמה אנשים הוא מעסיק, כמה תוכניות קיימות או כמה מוסדות עושים את אותה העבודה".

חלק מהבניינים השייכים למערך המודיעין האמריקאי מוכרים לציבור, אך חלק גדול מהם – במיוחד החדשים – נשמרים תחת מעטה סודיות. לפי החישובים של וושינגטון פוסט, לא פחות מ-854 אלף עובדים, כולל קבלנים פרטיים בעלי הסיווג הביטחוני הגבוה ביותר, מתייצבים מדי יום במשרדיהם המצוידים במערכות אבטחה, מנעולים אלקטרומגנטיים וקירות חסינים להאזנות סתר.

לפחות 263 ארגונים הוקמו או הורחבו בעקבות ספטמבר 2001, מה שהוביל להתרחבות גם במדורים המספקים סיוע לוגיסטי, מספרנים ומזכירות ועד לשמשים וטכנאי מזגנים, שגם צריכים סיווג ביטחוני.

הבניינים החדשים והגדולים, על מסכי הפלזמה שמותקנים בהם, החדרים המיוחדים לשמירת מידע סודי וצוותי האבטחה החמושים – בחלק מהארגונים כל זה הפך לסמל סטטוס, טוענת דיינה פריסט. זרם המידע הפך לכמעט בלתי נתפש – ואכן לא פעם הוא הולך לאיבוד בין שלל הדו"חות והדיווחים.

בגלל עומס התפוקה, מקבלי החלטות רבים מעדיפים להתעלם מהדו"חות ולהסתמך על תדרוכים אישיים קצרים. כמו כן, חלק מהדו"חות הקיימים מתגלים כבעלי ערך רק בדיעבד – כמו המידע על התנהגותו המשונה וסימני המצוקה של הפסיכיאטר הצבאי נידאל מליק חסאן, שיצא למסע הרג בבסיס צבאי בשנה שעברה. להתעלמות זכה גם הדיווח על פנייתו של אביו של עומאר פארוק עבדולמוטלב, המחבל הניגרי שניסה להפעיל מטען במטוס בדרכו לדטרויט.

כשראש המודיעין לשעבר דניס בלייר שמע על הבעיה, הוא הציע פתרון בעדותו בפני הקונגרס: תקצוב נוסף לעוד אנליסטים. בראיון לעיתון לפני עזיבתו, הוא היה גם הבכיר היחיד שעמד על כך שאין חפיפה בין עבודת הגופים השונים: "זו לא חפיפה, זו אספקת מודיעין המותאמת ללקוחות שונים", אמר.

ג'ון ויינס, גנרל לשעבר שהתבקש בשנה שעברה לבחון את יעילות המעקב אחר תוכניות של משרד ההגנה, פסק שהוא לא מודע לקיומו של אף גוף האחראי על תיאום כל הפעילות. "המורכבות של המערכת הזו בלתי נתפשת", אמר. "כיוון שהתהליך לא מסונכרן יש סתירות במסרים, חוסר יעילות ובזבוז".

שר ההגנה רוברט גייטס הכחיש בראיון לעיתון שהמערכת הפכה לגדולה עד כדי כך שלא ניתן לנהל אותה, אך הסכים שלפעמים קשה לשלוף מידע ספציפי.

דייוויד גומפרט, המנהל הזמני של המודיעין הלאומי, אמר בתגובה שלמרות שגופי המודיעין "פועלים בסביבה שמגבילה את כמות המידע שאנחנו יכולים לחלוק", הוא הדגיש כי אנשי קהילת המודיעין "מגיעים מדי יום להישגים שלא זוכים לדיווח". דובר משרד החוץ, פיליפ קרולי, היה מעט יותר סרקסטי, ואמר כי "לא חיכינו לשום חשיפה של ה"וושינגטון פוסט" כדי להפיק לקחים שלמדנו בניסיון הפיגוע בחג המולד. שיפרנו נהלים… ואלמנטים אחרים בקהילת המודיעין שלנו".

ביטחון לאומי בע"מ – כך הופרט הריגול האמריקאי, חלק ב' של תחקיר הוושינגטון פוסט

מרגלים בפרברים: על הצד החבוי של הביון האמריקאי – חלק ג' של התחקיר

למה בישראל לעולם לא יתפרסם תחקיר כזה – מאמר של יוסי מלמן בהארץ