לממשלת ישראל אין מנדט מוסרי או ציבורי להפר את ההסכמים שנחתמו מול חמאס וחיזבאללה, כל עוד תוכנם מוסתר מהציבור. שקיפות וחשיפת תנאי ההסכם ותכולתו באופן ברור לציבור הישראלי הוא תנאי ראשון בדמוקרטיה, וחובה הכרחית כלפי המשרתים בביטחון, משפחות החטופים והאזרחים כולם.

הדמוקרטיה עובדת כך שאנחנו, כאזרחים, מסמיכים נציגים לקבל החלטות ולחתום על הסכמים בשמנו. אבל הסתרת ההסכם שנחתם היא לא חלק מזה. ישראלים לא אמורים לדלות זקיקי מידע על חלק מתנאי ההסכם – בין שהודלפו לעיתונאי מסוים, ובין שעשו דרכן מקבוצות טלגרם לבנוניות. לאחר כמעט 500 יום של מלחמה, נפגעים, מפונים, הרוגים וחטופים – אזרחי ישראל זכאים להיחשף להסכם שנחתם על ידי ממשלת ישראל בשמם. בוודאי כשלהפסקת ההסכם – שאיננו יודעים מה הוא כולל – השלכות כה דרמטיות על כלל הציבור בישראל.

העובדה שממשלת ישראל לא מפרסמת מהם תנאי ההסכמים באופן מלא ורשמי, אכן מאפשרת לעומד בראשה מרחב תמרון עצום. אי אפשר להתכחש לעובדה שחוסר ודאות הוא חלק מהסיפור של הסכמים מול ארגוני טרור רצחניים; אבל המשך הסתרת ההסכמים מגביר את חוסר הוודאות הקיים ממילא, ומוסיף מרחב חדש של דיס-אינפורמציה – לעיתים עד כדי זריעת בהלה ומחנאות ביחס לעובדות ההסכם שנחתם.

גורמים מטעם הקואליציה מתדרכים שוב ושוב על כוונה להפסיק את יישום ההסכם ולהימנע מלהתקדם לשלב ב' ו-ג' – אבל מה התוצאה של זה מבחינת ההסכם על החטופים שנשארים במנהרות? כמה מחבלים ישוחררו עד אז וכמה בסיום? האם תימשך הלחימה בהתאם? ומה הם באמת התנאים המלאים שהתחייבה הממשלה לקיים בכל שלב?

בינתיים בכל מה שקשור לשקיפות, השותפים של ממשלת ישראל הם דווקא חמאס וחיזבאללה. כל צד, מסיבותיו שלו, מנסה להסתיר את ההסכמים והפרטים שפחות נוחים לו. אבל בעוד ארגוני הטרור הם, ובכן, ארגוני טרור, ממשלת ישראל מחויבת לעקרונות דמוקרטיים של אחריותיות ודיווח לאזרחים. היא לא יכולה להסתיר הסכמי הפסקת אש מחייבים שנחתמו מול ארה"ב, ובוודאי שלא להסתיר פרטים שלא נוחים פוליטית לראש הממשלה.

בישראל אומרים שחמאס "הפר את ההסכם", אך בלי לפרסם את נוסח ההסכם עצמו באופן רשמי, הציבור אינו יכול לאמת או לשלול את הטענה הזו. התחושה שנתניהו מעביר היא שהוא מחפש כל תירוץ אפשרי להפסקת ההסכם – בין שיש לו אחיזה קלושה במציאות ובין שלא. כשראש הממשלה בוחר לפעול מאחורי דלתות סגורות, בלי לחשוף אפילו את עיקרי ההסכמים באופן רשמי, הוא פוגע לא רק באמון הציבור בפעולותיו, אלא פוגם במושכלות היסוד של החברה הדמוקרטית בישראל. החלטת הממשלה הפומבית שכן יצאה לאחר ההסכם עם חמאס, מסתירה מהציבור את נספחיה – שהם ליבת ההסכם עצמו ותנאיו המחייבים. אם אלה לא מוצגים לציבור, קל מאוד לאחר מכן להדהד קמפיין תקשורתי על הפרתו.

והרי מי יכול לבקר את הממשלה לאחר הטענות על הפרת ההסכם על ידי חמאס? משפחות החטופים מושתקות בעניין הזה; האופוזיציה תואשם בתמיכה בארגון טרור; והציבור חסר כל מידע אמין על המציאות כדי להעריך את הצעדים של ראש הממשלה בנושא. למי יש ביטחון שהממשלה פועלת לטובתו, ולא לצרכים פוליטיים של שלמות הקואליציה?

כל עוד ממשלת ישראל לא מפרסמת את ההסכמים שנחתמו מול חמאס וחיזבאללה והתנאים שהוסכמו עליהם, אפשר רק לשער שהסתרת המידע משרתת את מרחב הדיס-אינפורמציה מול הציבור הישראלי. בהיעדר שקיפות ומידע אמין על ההסכם שנחתם מול חיזבאללה, או על שלבים ב' ו-ג' בהסכם מול חמאס והשלכתם על הימשכות החזית בצפון ובדרום, חוסר הוודאות שאופף אותנו בשנה וחצי האחרונות נמשך, וישראל הופכת לממלכת הדיס-אינפורמציה והשמועות. סקופים של עיתונאים לגילוי הרשימות שנקבעו בהסכם, והתנאים להמשך השלבים הבאים, הם חשובים לעיתונות – אבל סימן רע מאוד בדמוקרטיה.

מדינת ישראל היא צריכה לפעול בהתאם לעקרונות הדמוקרטיים שלאורם נוסדה, ולא לפי גחמות פוליטיות של ראש הממשלה. בלי שקיפות, אין אמון. ובלי אמון – אין מנדט.

בקשת המידע לפרסום ההסכם

החלטת הממשלה