התנועה לחופש המידע עוקבת אחר עבודת הצנזורה, עוד משנת 2011, מגלה כי מדובר בפי שניים משיא ההתערבויות האחרון של הצנזורה, שהיה כעשר ידיעות ביום בשנת מבצע צוק איתן (2014), וביותר מפי שלושה מהממוצע של 6.2 התערבויות ליום בתקופות נטולות מלחמה. הזינוק המשמעותי הוא דווקא במספר המקרים שבהם הצנזורה פסלה כתבות שלמות – לא רק פרטים מתוכן.

השיא השלילי בצנזור האמת והסתרתה מהציבור הוא רק קצה הקרחון. העיתונאים מחויבים להעביר לידי הצנזורה את הדיווח לפני הפרסום ולקבל את אישורה מראש לכל סיפור עם זיקה ביטחונית. אבל יש עוד מאות דיווחים שהעיתונאים פשוט החליטו לצנזר בעצמם. לכן כדי להבין את גודל ההסתרה והערפל שאנחנו חווים במלחמה — צריך להגדיל את חישוב הידיעות שלא הותרו לפרסום. הרי אין כל ויכוח על כך שצריך לאסור פרסום ידיעות שעלולות לפגוע בהצלחתו של מבצע צבאי, או להציל חיי אדם. כל עיתונאי כבר מחיל על עצמו את המגבלה הזאת. אבל נתוני הצנזורה מציגים לנו רק ידיעות שנפסלו לפרסום, לאחר שכבר עברו את המסננת של העיתונאי עצמו, שדווקא חשב שיש עניין ציבורי בפרסומן, אך חשש שלא יקבל אישור.

הצנזורה גם מונעת מעיתונאים לדווח על כך שידיעה כלשהי צונזרה. לכן הציבור אפילו לא מודע לכמות המניפולציות שמפעיל הצנזור הראשי. למשל, כמה מהאזרחים בישראל יודעים שבמהלך המלחמה יושב נציג של הצנזורה במערכות החדשות של הטלוויזיה כל שעות היממה? גם בימי שגרה מגיעים נציגי הצנזורה למערכות החדשות, כדי לעבור על כל החומרים.

האתוס של הצנזורה הוא שמירה על ביטחון המדינה. הטלת הצנזורה וצמצום חופש המידע והביטוי אמורים לפי הדין להתאפשר, רק אם פרסום הידיעה יוביל, בוודאות קרובה, לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. אבל כמו כל אתוס – גם זה כבר נשבר ונדמה שבוטל כליל בשנים האחרונות. עיתונאים מדווחים לא אחת שידיעה שפסלו להם פורסמה אחר כך כהודעת דובר צה"ל, או אושרה תוך מתן בלעדיות לעיתונאי אחר.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שיש דיווחים שלמים וסיפורים מרעישים שהציבור בישראל פשוט לא יודע עליהם, וספק אם ייחשף אליהם בשנים הקרובות. זאת כאשר לא תמיד יש לפסילות הצדקה ביטחונית. ברור שלצנזורה בישראל יש יותר מדי כוח ומוטלים עליה פחות מדי פיקוח ובקרה.

איך אפשר לבקר צנזור של ידיעה אם חל איסור לדווח שהיה צנזור כזה? לא רק במצב שבו, למשל, דיווח על נפילת טיל מתחייב כדי לא לסכן את התושבים באזור, והצנזורה אוסרת את פרסום הפגיעה; גם על מצב שבו ראש הממשלה, נניח, לא מעביר בקשות מיוחדות לצנזור הראשי – כמו למשל, ביטול ידיעות על קשר קטארי של האנשים הקרובים אליו – אי אפשר לפקח.

גם בזמן חירום צנזור ידיעות על פגיעות שעלולות לסכן אזרחים, או על משפחתו של ראש הממשלה, חוצה את הגבול הביטחוני ומשמש צרכים פוליטיים, שהן לפי הדין והן לפי האתוס – אסור לצנזורה לחצות אותו. סוג כזה של צנזורה מקרב אותנו בהכרח למשטר סמכותני ומרחיק אותנו מדמוקרטיה חפצת חיים. לנוכח היעדר האפשרות אפילו לספר שמידע צונזר, חובה עלינו להמשיך ולדבר על הצנזורה בישראל.