איך אתם יודעים אם קופת החולים שאתם חברים בה היא באמת הטובה ביותר עבורכם? למשרד הבריאות יש נתונים מקצועיים שהיו יכולים לעזור לכם לקבל תשובה על כך. איך אתם יודעים שבית הספר אליו אתם שולחים את ילדכם באמת עומד בדרישות משרד החינוך? אם הוא השתפר לעומת הישגיו בשנה שעברה או הידרדר? אתם לא באמת יודעים, אבל משרד החינוך יודע.

המון אנשים יודעים למה הדברים קורים כפי שהם קורים, אבל לא מספרים לנו. המידע הזה נותן להם כוח להניע את הדברים בכיוון הרצוי להם, ואף אחד לא אוהב לחלוק כוח. בדיוק לשם כך נועד חוק חופש המידע, שפועל בישראל כבר 12 שנים. בפשטות, החוק אומר שזכותכם לקבל תשובות לכל השאלות לעיל. לא רק תשובות, אלא גישה ישירה למסמכי הרשות, שמהם תוכלו להסיק את התשובות לבד.

החוק מסייג מידע שעלול לפגוע בפרטיות, בביטחון המדינה וכדומה. אלה החריגים. הכלל הוא שזכותכם לקבל כל פריט מידע שבידי רשות ציבורית. הבעיה היא שתחת החריגים האלה מתאמצים פקידי הממשלה להסתיר כמה שיותר מידע, בייחוד כשפרסומו יוצר אי נוחות או עלול לעורר ביקורת.

מדד חופש המידע שמפרסמת כיום התנועה לחופש המידע מראה כי לאט ובהדרגה, משרדי הממשלה מתרגלים לעובדה שהם צריכים לחלוק את המידע עם הציבור. בקשות מידע נענות מהר יותר ובשיעור גדול יותר מהמקרים. יש עדיין בעיות רציניות. כשמדובר במידע שעלול להעמיד את הרשות באור מביך, נגלים ניסיונות התחמקות יצירתיים ומשונים (למשל טענה של שירות בתי הסוהר שהוא לא יכול לגלות אילו אסירים ברחו ממשמורתו, כי הוא מגן על פרטיות האסירים… טענה שכמובן נדחתה במחי יד על ידי בית המשפט בעתירה משותפת של "מקור ראשון" והתנועה לחופש המידע).

לצד הבעיות יש הישגים. לפני שבוע הורה בית המשפט למשרד הבריאות לפרסם את ממצאיו לגבי איכות שירותי הבריאות שנותנות קופות החולים. בעקבות עתירה אחרת הסכימה המדינה כי מעתה יפורסמו פניות של שרים המבקשים היתר לחרוג מכללי האתיקה החלים עליהם.

הדרך הבטוחה לגרום למשרדי הממשלה לגלות יותר אחריות כלפינו היא לדרוש יותר מידע. להגיש בקשות, לא להסתפק בתשובות לקוניות, לבקש את המסמכים המקוריים. להפנים שאנו בעלי המידע, ואיש לא עושה טובה כשהוא מעביר מידע לידינו. כשפקידי הממשלה יבינו שהמידע בידינו, הדמוקרטיה הישראלית תיראה אחרת.

הכותב הוא מנכ"ל התנועה לחופש המידע

המאמר התפרסם בדה מרקר