דרישתה של אחת ממובילות המחאה החברתית, דפני ליף, שהידברות בין מובילי המחאה לבין נציגי ראש הממשלה תיעשה רק לעיני המצלמה, עוררה מחלוקות עזות. לדברי מובילי המחאה, הדרישה נועדה כדי "להבטיח ייצוג ראוי ולאפשר לראשונה דיון ציבורי אמיתי". לא יבש הבל הפה מעל שפתותיהם של המוחים וכבר קמה סערה שכללה קריאות כמו: "מצלמות?", "מה זה פה, 'האח הגדול'?", "עוד מעט ידרשו לשלוח מסרונים בכדי לקבוע מי ניצח במאבק?".

אין ספק, מדובר בדרישה נועזת, יש שיגידו שיש בה מידה של עזות מצח, ואכן, לא עבר זמן רב והמוחים חזרו בהם מהדרישה לנהל את הדיאלוג (שנעז לומר, משא ומתן?) "בשקיפות, מול כולנו, כל הציבור ולא מול מליאת שרים".

קשה אפילו לדמיין את התמונה הבאה: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מנהל משא ומתן להפסקת המחאה מול המצלמות עם מובילי מאבק הדיור ויוקר המחיה, עם הרופאים, עם המתמחים, עם האמהות ושאר המוחים. האם זו באמת הדרך להגיע לשקיפות המיוחלת? נדמה שיש במעמד אפילו משהו מסרבל, שלא לומר מביך. האם לעיני המצלמות נתניהו לא ימצא את עצמו מפזר הבטחות סרק והצהרות פופוליסטיות? המצלמות ישפיעו ודאי גם על המוחים, שייצאו אולי בהצהרות ולא ידברו תכלס. וכך, דווקא הדרישה למצלמות בשם השקיפות וחופש המידע תוביל לכך שלא יתנהל כלל דיון אמיתי בסוגיה.

משזה נאמר, ניתן לחשוב על כמה סיבות לכך שהרעיון של תיעוד מצולם של המשא ומתן הוא רעיון לא רע בכלל. שני הצדדים, המוחים והממשלה, מתיימרים לייצג את הציבור. אם כך, שיבואו וישמיעו את דבריהם לציבור באופן גלוי ופתוח. הציבור יוכל רק להרוויח מכך שיראה איך חבר מייצגיו מנהל את המשא ומתן על עתידו. וכך, יידעו כל הנוכחים בחדר שהם עומדים למשפט הציבור. הם צריכים לומר במשא ומתן דברים שהם יכולים להגן עליהם גם עכשיו וגם עוד שנים לבוא. חלק מהאחריות הציבורית שלהם תהיה להימנע מפופוליזם זול, ולחשוף את הפופוליזם של הצד השני. נכון, הסכנה להצגה בפני המצלמות קיימת, אבל גם הסיכוי לאימוץ דפוס פעולה חדש, כנה ואמיתי יותר. דפוס שראוי שיהיה פסגת שאיפותינו.

נקודה נוספת היא שניהול המשא ומתן לעיני המצלמות יבטל באופן מוחלט את הספק. במקום שהציבור יוזן בדיווחים סותרים, גרסות שמשתנות, הדלפות והאשמות הדדיות, הוא יהיה חשוף לאמת. כל אחד ואחת יוכלו להסתכל בעצמם על המרקע ולראות מי אמר מה למי, איך הגיב הצד השני, מי אשם בכישלון או מי זכאי לקרדיט על ההצלחה, ועל בסיס זה לקבוע את עמדתו בסוגיה.

אם אנו עדיין לא בשלים למהפכה של משא ומתן בשקיפות מלאה, יש גם פתרונות ביניים. ניתן, למשל, להקליט את השיחות ולפרסם את ההקלטות לאחר שהדיונים יסתיימו. אפשר אפילו להעלות את התיעוד לאתר הממשלה הרשמי. כך יישמר כוח ההרתעה של התיעוד והתהליך יזכה לשקיפות שלה הוא ראוי (גם אם בדיעבד), ובה בעת חברי המשא ומתן יוכלו לנהל את התהליך ביעילות ובדרך שבה גילוי המידע לא יפגע באופן ניהול הדיונים.

נותר לקוות, שבמקרה שבו יתנהל משא ומתן כלשהו בין ראש הממשלה למוחים תגבר חשיבות העניין הציבורי שבגילוי המידע על הטעם שבאי גילויו, וששיחות אלה יתועדו כך שגם הציבור הרחב יזכה להיחשף למה שאומרים נבחרי הציבור בדלתיים סגורות.

המאמר פורסם בדה מרקר