בעיצומה של המחאה העלו כמה מיוזמיה דרישה הזויה. ניפגש עם ראש הממשלה רק בחדר עם מצלמות. שקוף. אנשי נתניהו התנפלו על התביעה הזאת. סוף סוף דפני ליף אנד קומפני עשו טעות. מה זה? הם הזויים? הם חושבים שהם ב"אח הגדול"? אפילו עופר עייני, ההוא מה"אהבל", נזעק פתאום לתבוע את כבודו הרמוס של ראש הממשלה.

ובכן, הדרישה ההיא ביטאה אולי את הערך הכי חשוב בכל המחאה הזאת. היא לא נוסחה נכון, אבל המחשבה מאחוריה היתה מאוד נכונה. ענייני הציבור צריכים להתנהל בשקיפות. צריך לשאוף לשתף אותנו כמה שיותר בהחלטות שנוגעות לגורלנו ומי שישכיל לעשות את זה, יוכל לצפות ללגיטימיות אמיתית של ההחלטות שלו. ברור, לא הכול יכול להיות שקוף, לא תמיד, אבל כשאיפה, ככיוון, בטח שמיליוני האנשים שהזדהו עם המחאה זכאים לקבל את ההזדמנות לראות מה קרה איתה.

מי שהבין את זה הכי טוב הוא דווקא האיש של השלטון. פרופסור מנואל טרכטנברג פתח את חלק מדיוניו לעין הציבור. צודק. עכשיו הוא קצת הפסיק עם זה וחבל. לא יקרה כלום אם נדע מה האוצר אומר לו ומה משרד ראש הממשלה ומה המספרים שנזרקים בחלל החדר ועל מה הם מבוססים. זה יחזק את כוחו של טרכטנברג ויגדיל את האמון שלנו בוועדה. עוד יותר חשוב, ילמד את כל פקידינו שבעולם החדש, העולם של פייסבוק וטוויטר וויקיליקס, קשה לנהל מו"מ חשאי בתוך החדר, להגיע לסיכומים מעל ומתחת לשולחן ולצפות שהציבור פשוט יקבל את ההנחתה כי האנשים החכמים למעלה בטח יודעים מה שהם עושים. אפשר להמשיך לנסות, אבל הדרך הזה תלך ותישחק.

שתהיה שנה טובה לחופש המידע ולכולנו.

רביב דרוקר, יו"ר התנועה לחופש המידע