מאמר ב-YNET: בחושך ובשקט – כך ממנים שופטים לבית המשפט העליון / פרופ' קרין נהון
הידיעה שדיל מתבשל לגבי שלושת המינויים הקרבים לבית המשפט העליון, היא כנראה לא חידוש לאיש. וגם העובדה שהפוליטיקה משחקת תפקיד מאוד גדול בכל העניין, כנראה לא תסעיר רבים. אך גם לאדם כמוני, שפחות מעורה בנבכי הדיל המתקרב ברור כי המהלך של אי פרסום רשימת השופטים המועמדים לעליון הינו בניגוד לחוקֿ. עולה ממנו ריח באושים של דיל מסריח שנרקם בחדרי חדרים ויוגש לציבור על ידי הוועדה בליווי אמירה כוזבת כאילו הוועדה מינתה לבית המשפט העליון את המועמדים הטובים ביותר מבין משפטני ישראל. מעבר לפגמים הערכיים והחוקיים בתהליך המינוי, מקוממת במיוחד ההפרה של חובת השקיפות כלפי הציבור, והפגיעה הבוטה בעקרונות שיתוף הציבור ובאיכות המנהל התקין.
לפי אחד הכללים המחייבים את הוועדה לבחירת שופטים היא אמורה לפרסם את רשימת המועמדים לבתי המשפט בערכאות השונות 30 ימים לפני הדיון בוועדת המינויים לבחירת שופטים. הרעיון מאחורי הכלל הזה הוא לאפשר שקיפות וביקורת ציבורית, והתוצאה המעשית של יישום העקרון מאפשרת לציבור הרחב להביע בפני הוועדה התנגדות למינוי מועמדים מסוימים. קצת היסטוריה – עד 1997 הליך מינוי השופטים התקיים ללא פרסום מוקדם, המינויים נסגרו בחדרי חדרים, ולציבור נודע מי המועמדים רק לאחר קבלת ההחלטה. זה השתנה כאמור לעיל רק ב-1997 בעקבות החלטת בג"צ. חשיבות הפרסום המוקדם אינה בפורמליות הפרוצדורלית, אלא במהות השקיפות והבקרה הציבורית. הפרסום המוקדם מסייע לוועדה בתהליך סינון המועמדים על ידי בירור התנגדויות מהציבור למועמדים שדבק בהם רבב לדעתם של המתלוננים. ברוח דברי השופט לואיס ברנדיס שאמר "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר".
בעוד כשבועיים, ב-20.11.11 אמורה להתקיים ישיבה שבה אמורים להתמנות שלושה שופטים לבית המשפט העליון. בניגוד לכללים הוועדה לא פרסמה רשימה של המועמדים עליהם היא תדון, ומתעוררת השאלה מיהם המועמדים שמתוכם אמורה הוועדה למנות שלושה לכהונת שופטים בבית המשפט העליון?
למעטים שטרחו להשקיע מאמצים לא קלים ולבקש תשובה לשאלה הזו נמסר כי עליהם לפנות לשישה פרסומים שונים אשר פורסמו בעבר בין 2007 ל-2009 ולדלות מתוך הפרסומים את שמות המועמדים. המלאכה אינה קלה. היא קשה במיוחד לאדם מן הישוב שאינו בקי ברזי עולם המשפט הישראלי. הקושי נובע בין השאר מהעובדה שהפרסומים אינם עדכניים. כך למשל, השופטים יצחק עמית, עוזי פוגלמן וניל הנדל, מופיעים ברשימות, למרות שהם מונו לפני שנתיים לבית המשפט העליון. ברשימות גם מופיעים שופטים שפרשו ואינם רלוונטיים עוד לדיון, כמו שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יהונתן עדיאל. בנוסף לכך, במקבץ הרשימות, מופיעים שלושה שופטים שכיהנו במינוי בפועל בבית המשפט העליון אך לא מונו לכהונת קבע, ובמקום זאת מונו לנשיאי בתי המשפט המחוזיים (תל אביב, באר שבע ונצרת). תוך הבנה שמועמדותם תוסר מהעליון תמורת מינויים לנשיאים במחוזי.
קשה להשתחרר מהרושם שצורת הפרסום הזו אינה עונה על החובה הבסיסית של השקיפות ובאה לסייע למי שמעוניין בהסתרת מידע ולא בחשיפתו. חובת השקיפות אינה מסתיימת בפרסום המידע, אלא בפרסומו בצורה נגישה וקלה להבנה ולניתוח על ידי הציבור. הטכנולוגיה כיום מאפשרת פרסום שכזה באמצעים פשוטים, זולים ויעילים. ההמנעות מפרסום נאות מטילה ספק במניעי המפרסמים.
חמישה ימים לאחר בחירת שלושת שופטי העליון אמורים חברי הוועדה למינוי שופטים לבצע שורה של מינויים בבתי המשפט המחוזי והשלום. אם רוצים לראות את ההבדל בין פרסום לקוי לפרסום נאות, כדאי לבחון את הרשימה שפרסמה הוועדה למינוי שופטים לגבי המועמדים לכהונה בבתי המשפט השלום והמחוזי. רשימה זו פורסמה כדין 30 יום קודם לישיבה, לא רק ברשומות אלא גם באתר דוברת בתי המשפט, כך שהמידע נגיש לכלל הציבור. נשאלת השאלה אם כך, מדוע בחרה הוועדה להנגיש את השמות של המועמדים לערכאות הנמוכות ודואגת להסתיר היטב את שמות המועמדים לבית המשפט העליון?
ברור לעין שהשפעת המחאה החברתית מהקיץ עוד לא חלחלה לוועדת המינויים. תרגילים מסריחים שבלענו בעבר בחוסר רצון אבל בהשלמה, הם כיום עילה למחאה קולנית. הם לא רק מוקצים מחמת מיאוס, אלא בלתי מקובלים נורמטיבית בחברה דמוקרטית תקינה. ועדת טרכטנברג, לדוגמא, הדגישה את השקיפות, שכן הבינה את החשיבות של השיח הציבורי. קל וחומר, במינוי שלושה שופטי לבית המשפט העליון, המהווים כחמישית מהרכבו. מדובר בהליך משמעותי, בעל השפעה על מרקם החיים בישראל שחייב להיות מאופיין בשקיפות ובשיח ציבורי. הציבור יכול להאיר היבטים שונים הקשורים בתהליך המינוי כבר בשלבים מוקדמים, כך למשל עשויה להתפתח מחאה ציבורית לגבי כך שרשימת המועמדים אינה משקפת את הרכב הציבור הישראלי, כפי שקבעה בעבר ועדה בראשות השופט זמיר.
במקרה הספציפי שלנו, פרסום מוקדם היה עשוי לאפשר דיון ציבורי לגבי העדרות נשים מהרשימה. מ"רשימת המועמדים" (מליקוט של ששת הרשומות) הגענו למספר הבא: 19 מועמדים ומתוכם שתי נשים בלבד. עיוות נוסף הוא העדרם של שופטים שמסוגלים בנוסף לכישוריהם המקצועיים גם לשקף קבוצות אחרות כגון מזרחים, חרדים, ערבים וכד'. לדוגמא, חמשת המינויים האחרונים לבית המשפט העליון היו של גברים (אני אפילו אעיז ואומר, גברים אשכנזים: השופטים דנציגר, מלצר, פוגלמן, עמית והנדל). חמשת שופטים אלו החליפו גם שופטות שפרשו. עניין זה מחייב דיון, אלא שבהעדר רשימה מסודרת יש קושי לבחון זאת. חיים קלים לחברי הוועדה, וחיים טובים פחות לכלל אזרחי ישראל.
הגיע הזמן שוועדות ציבוריות תהיינה שקיפות לציבור. אנו דורשים להציג את רשימת שמות המועמדים המלאה. ברור לכולם כי הסתרת רשימה ואי פרסומה לפי החוק נועד אך ורק על מנת להכשיר את הדיל, שגם מסריח וגם לא חוקי. פרסום נאות לתקופה של 30 ימים כדין יאלץ את שר המשפטים לדחות את הישיבה של הוועדה לבחירת שופטים ואולי גם פיצוץ הדיל אותו הוא רוצה להעביר… בשקט בשקט, הרחק מעינו הפקוחה של הציבור.
פרופ' קרין נהון הינה חברת סגל מן המניין בבית הספר למידע באוניברסיטת וושינגטון, מרצה באוניברסיטה העברית, חברת הנהלת התנועה לחופש המידע. היא חוקרת תחומים הקשורים לפוליטיקה של המידע. ניתן לקרוא עוד ממאמריה הבלוג שלה ב http://eKarine.org
פורסם תחת: מידע שהשגנו
חדשות אחרונות
- 5 בנובמבר 2024מלחמה היא לא תירוץ להסתיר מידע / הידי נגב
- 5 בנובמבר 2024דו"ח מיוחד: מהי שקיפות אלגוריתמית?
- 4 בנובמבר 2024מסמכים שחשפה התנועה: באוצר ידעו על החוב של רשת החינוך החרדית – אך החליטו להגדיל את תקציבה
- 13 באוקטובר 2024התנועה למזכיר הממשלה: יש לפרסם באופן יזום את הוצאות הטיסות של השרים לחו"ל
- 11 באוקטובר 2024התנועה חושפת את נהלי המשטרה: אסור לתלוש ולהחרים שלטים של מפגינים