למאמר של מנכ"לית התנועה לחופש המידע בדה מרקר

בכותרות שהופיעו באחרונה לצד האיום האיראני, הופיעו גם הידיעות שעסקו במסקנות דו"ח מבקר המדינה על התנהלות הרשויות המקומיות. אנחנו קוראים ומהנהנים. מקבלים אישוש למה שכבר מזמן חשדנו בו, ועוברים הלאה. גם אחרי שקראנו שהשלטון המקומי מבזבז את כספנו, מועל באמוננו, מתחמן ומסובב אותנו על האצבע הקטנה (ואת זה אמר המבקר), סיכוי סביר שלא תראו רבבות יוצאים לרחובות לזעוק "העם דורש צדק מקומי".

 למה יש הפגנות, עצומות, טורי דעה וכתבות מחאה באופן מובהק יותר נגד השלטון המרכזי? איך זה שהציבור לא מכוון את הזרקור והביקורת כלפי השלטון המקומי? השלטון המקומי הוא דווקא הגורם שמשפיע באופן הרבה יותר ישיר על נושאי החינוך, הרווחה והתברואה של כל אחד מאתנו, נושאים שרלוונטיים להתנהלות היומית שלנו. הרבה יותר קל להבין את הקשר בין מסי הארנונה לשירותים שאני מקבלת כתושבת עירי מאשר את הקשר בין תשלומי המסים שלי לנסיעות של חברי כנסת לחו"ל. אז למה אנחנו כאלה אדישים?

דו"ח המבקר ממחיש את אחת הטענות העומדות בבסיס הקריאה לחופש מידע בחברה דמוקרטית. מקומות מוחשכים, שפועלים בחשאיות, בלי לתת דין וחשבון על התנהלותם הם מקומות שפועלים באופן לא תקין. היעדר ביקורת ומתן חופש בנושאים תקציביים או בענייני מינויים מוביל, במקרה הטוב, לליקוים מזדמנים בשיקול הדעת, ובמקרה הרע (וכנראה הנפוץ יותר) לשחיתות.

אין לזלזל בממצאי דו"ח המבקר. המסקנות מטרידות. ואולם הפתרון נמצא דווקא בידיים שלנו. חוק חופש המידע מעניק לכל תושב זכות להגיש בקשות חופש מידע. בין הגופים שהחוק חל עליהם כלולות גם עיריות ומועצות מקומיות. אמנם ההתנהלות מול גופים אלה אינה פשוטה. להוציא עיריות בודדות, עדיין מרבית העיריות אינן מבינות שהן שומרות על מידע הנמצא אצלן כנאמן לציבור ושהכספים שהן מפזרות הם כספי הציבור. למזלנו, החוק ולרוב בתי המשפט, לטובתנו.

אז אם הסיבה לחוסר הביקורתיות של הציבור כלפי השלטון המקומי היא אדישות, חוסר מחשבה או אפילו פחד – לאור הממצאים המזעזעים מהדו"ח נדמה שחייבים לפעול. רק דרישה עיקשת של הציבור כלפי גופי השלטון המקומי לחשוף נתונים הקשורים בהתנהלות כלכלית, מינויים ופרוטוקולים של ועדות תוציא את הגופים הללו מהחושך אל האור. המבקר אמנם כיוון את הזרקור למקור הבעיה, אבל עכשיו עלינו, כציבור, מוטלת החובה לדרוש ולוודא שהשינוי אכן יתרחש.