באחרונה הנחיתי כנס גדול שעסק בנושא של דמוקרטיה ברשת. כשהמסר הדומיננטי בכנס, שבו דיברו שורה של אנשים מכובדים, היה שהרשת היא הדרך לקדם ערכים של שיתוף הציבור ושקיפות – מה שבהכרח יוביל לחיזוק הדמוקרטיה. התזה המרכזית היתה: "אין מקום דמוקרטי יותר מהאינטרנט", כל אחד יכול להתחבר לכל אחת ולהפך – בין אם הוא ראש מדינה או פועל בניין. הממשל משתף, הציבור מגיב והנה לנו חגיגה של דמוקרטיה.

קשה להיות משביתת השמחה, אבל – המלך הוא עירום. כמעט שאין טעם לדבר על דמוקרטיה, חופש מידע ושיתוף הציבור באינטרנט, אם אין לך מידע לשתף, לדבר עליו, להתווכח עליו או להביע לגביו דעה. המציאות היא שנדירות הן הבקשות שזוכות להתייחסות ראויה, ועוד במסגרת המועדים הקבועים בחוק חופש המידע. הבעיה היא, שכל דיבור ההיי-טק די עקר ללא לואו-טק. במלים אחרות, במדינה שבה ממונים על חופש מידע רואים בבקשות חופש מידע פגיעה אישית ולא מטרה ציבורית, יש עוד הרבה עבודה. זו לא הבעיה היחידה – המציאות העצובה היא שמעטים משתמשים בחוק חופש המידע. עיתונאים, ארגונים, עורכי דין וכו' – אותם אלה שחוק חופש המידע יכול להיות כלי מרכזי בעבודתם – מעדיפים להשיג מידע באמצעות קשרים, הדלפות, או דוברים.

הגוף היחיד כיום שיכול לאלץ רשויות למסור מידע שהן לא רוצות לחשוף, הוא בית המשפט. כיום רק חוק חופש המידע יוצר מנגנון להוצאת מידע מגופים ציבוריים, והבאתו לידיעת הציבור (גם אם הוא מסורבל, יקר ודורש נחישות). אז עם כל הכבוד לאפליקציות, ציוצים, שיתופים וטוקבקים – אם לא נפעל להוצאת המידע, לא יהיה לנו על מה לדבר.

אין ספק שבעידן שבו רוב המידע שמבוקש מרשויות, אם הוא מגיע אזי הוא מצולם (ומחיר כל עמוד הוא 1.55 שקלים), לעתים אף לא מסודר או חלקי, ולא בפורמט דיגיטלי – נגיד על דיסקט, או שאף נעז לדרוש במייל. יש מקום לפיתוח אפליקציות שיתמודדו עם המידע שאכן מתגלה לבסוף, אך בואו לא נרתום את העגלה לפני הסוסים – ללא המידע הגולמי (התקציבים, הפרוטוקולים, הנהלים ועוד), לא ניתן לדבר על דמוקרטיה ברשת ללא הוספת סימן שאלה.

ישראל אולי מבקשת לצעוד קדימה, כפי שהציבור דורש. היא מנסה לקדם ממשל זמין ושקוף ועל כך הברכה – אך הדרך עוד ארוכה, ללא הבנה והפנמה בקרב כל דרגי הממשל כי המידע שנמצא בידם כעובדי ציבור הוא המידע שלנו (!) ואנו רק מאפשרים להם לשמור עליו. ללא שינוי תפישתי לגבי מאזן הכוחות הראוי במשוואה – מי השליח של מי – ועד שלא יפסיקו לראות במבקשי מידע נודניקים מעצבנים שצריך להדוף, לא ניתן יהיה לדבר על שיתוף ודמוקרטיה, גם לא באינטרנט.

והנה אנקדוטה מאותו כנס שמדגימה בדיוק את זה: באחת ההפסקות, בעוד שכולם מחויכים, ונודה על האמת די מבסוטים מהקונסנזוס המתגבר והולך סביב החשיבות של דמוקרטיה ואינטרנט, ניגש אלי מישהו ולחש לי באוזן: "את מנכ"לית התנועה לחופש המידע? אז שתדעי לך שיש ממונים על חופש מידע במקומות מסוימים, שכשהם מקבלים ממך בקשת חופש מידע, הם אוטומטית דוחפים אותה לתחתית ערמת הבקשות. 'שתחכה', הם אומרים. 'לא נענה לה עד ממש הרגע האחרון הנדרש על פי החוק'". זה הרגע שבו המציאות המוכרת הוטחה לי בפנים והרוח יצאה מהבלון.

הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע

המאמר התפרסם בדה מרקר