איך אפשר לשנות את המדינה / רביב דרוקר
תחנה ראשונה, 2006-2007: התקשרה אליי אישה והציגה את עצמה כאמא של ילדים ממודיעין (אולי היא אמרה שהיא מורה? כבר לא זוכר). היא אמרה שהם מבקשים מהעירייה לדעת מה ציוני המיצ"ב בבית הספר, אבל לא מוכנים להגיד להם. כנראה, שומרים עליהם מפני עצמם. שלא יזדעזעו, שלא יבקשו חלילה להחליף בית ספר או, אלוהים ישמור, לדרוש שבית הספר ישתפר. הגשנו בקשת חופש מידע למשרד החינוך לפרסם את ציוני המיצ"ב לפי בתי ספר ולא רק לפי ערים, כפי שהם נהגו לעשות. משרד החינוך הוא אחד המשרדים הפחות שקופים ופחות יעילים. לא ציפינו להרבה. הם סירבו, לא לפני שטירטרו אותנו קצת. ביחד עם עמותת הל"ה ו-13 הורים (ובאמצעות עו"ד רז בן דור ממשרד בעז בן צור) עתרנו לבית המשפט המינהלי, אבל אז ציפתה לנו הפתעה.
תחנה שנייה, 2009: הליכוד חוזר לשלטון ומרכיב ממשלה. בהסכמים הקואליציוניים אני מופתע לגלות שכתוב שכל המפלגות שנכנסות לקואליציה מתחייבות לתמוך בחשיפת ציוני המיצ"ב לפי בתי ספר. מאיפה זה בא? למי זה היה חשוב? איך בכלל זה הפך לנושא? התקשרתי ליו"ר צוות המשא ומתן הקואליציוני מטעם הליכוד, גדעון סער. שר החינוך המיועד לא ידע על מה אני מדבר. לא מאשים אותו. היו סוגיות יותר חשובות על הפרק. סער שיער שאגף התקציבים באוצר הכניס את זה ומכיוון שלאף אחת מהמפלגות לא היה ממש איכפת מהנושא, אז כולם חתמו בלי בעיות. לתומנו חשבנו שבזאת הסתיימה העתירה. עלה שלטון חדש, ייצר הסכמה על הנושא, יו"ר צוות המו"מ הקואליציוני התמנה לשר חינוך, ברור שמשרד החינוך יירד מהעתירה. ציפתה לנו עוד הפתעה.
תחנה שלישית, 2010: משרד החינוך נתן מלחמה. הוא הקים ועדה מקצועית שדנה והחליטה שאסור שההורים יידעו כמה טוב או רע בית הספר שלהם. המידע צריך להישמר רק בכספות משרד החינוך. די בכך. בית המשפט המחוזי, לצערנו הרב, נתן גיבוי להחלטה המוזרה. הפסדנו בעתירה. זו אחת העתירות היחידות שהפסדנו בכל השנים שהתנועה לחופש המידע קיימת, אם לא סופרים את העתירות בנושאי ביטחון שהגשנו. התלבטנו קצת אם לערער. משאבי התנועה מצומצמים. משרד החינוך מטפס על הקירות, בהימ"ש המחוזי איתו. בסוף, התקבלה ההחלטה שתמיד מתקבלת. ערערנו (באמצעות עוה"ד חגי הלוי ויפעת נפתלי ממשרדו של בעז בן צור).
תחנה רביעית, 2012: העליון בראשות המשנה לנשיא, השופט אליעזר ריבלין, נתן פסק דין כל כך טוב, כל כך חכם, שאם אפשר, הייתי מנשק את כל השופטים. לא רק שניצחנו, לא רק שפסקו לזכותנו הוצאות (אפשר היה קצת יותר…), גם כללו בפסק הדין כאלו אמירות חשובות על החשיבות של חופש מידע, של שקיפות, על הצורך של השלטון להתעלות מעל האינסטינקטים הבסיסיים שלו. תענוג. והכי חשוב, תקדים דרמטי שיעצב, אני מקווה, את כל הפסיקות העתידיות של בתי המשפט בעתיד.
מה השורה התחתונה? צריך לעתור יותר. הממשלה, לצערנו, עדיין לא מצליחה להתרגל לעידן השקיפות. בתפקידי הטלוויזיוני אנחנו מנהלים מאבק נגד המועצה להשכלה גבוהה, גוף שאמור להציב לכולנו דוגמה לשקיפות והתנהלות נכונה. באילו דרכים עלובות הם מתפתלים בניסיון לא למסור שום מידע אמיתי, פשוט מזעזע. יש לי עוד הרבה דוגמאות כאלו, אבל כמעט בכל פעם שאנחנו מביאים את הדבר למגרש של בית המשפט, דברים משתנים (אם יקרה נס, ייתכן שבית המשפט יכריע סוף סוף גם בעתירה שלנו לחשיפת הדרך שבה נקבע ציון הקב"א על ידי הצבא, עתירה שאוטוטו מגיעה לגיל גיוס…). אני לא רוצה להיות דרמטי מדי, אבל אם בשנה הבאה תוגשנה פתאום כמות אדירה של עתירות חופש מידע, זה ישנה את המדינה יותר מכל הפגנה.
פסק הדין של השופט אליעזר ריבלין
סיקור פסק הדין בתקשורת:
מאמרים
