הכתבה מאת רוני לינדר-גנץ התפרסמה בדה מרקר

חודש וחצי לאחר ההישג הגדול של התנועה לחופש המידע – החלטת בג"ץ לפרסם את תוצאות בחינות המיצ"ב (מדד יעילות וצמיחה בית ספרית) – עומדת התנועה בפני סכנת סגירה. "השנה התקיימנו מתקציב מצומק של 70 אלף דולר ואין לנו תקציב מובטח ל-2013", אומרת מנכ"לית התנועה, עו"ד אלונה וינוגרד לרוני לינדר-גנץ מ-TheMarker.

לדברי וינוגרד, "בחודשים האחרונים מאד הצטמצמנו, וכרגע אנחנו על סף הקפאה מוחלטת של הפעילות שלנו. אנחנו לא לוקחים פרויקטים חדשים, עברנו למשרד הרבה יותר קטן וגם העתירות שאנחנו מגישים נבחרות בפינצטה – כי למרות שעורכי הדין עובדים עבורנו בהתנדבות ומתוך שליחות – אין לנו מספיק כסף אפילו לשלם עבור האגרה. כרגע אין אופק כלכלי לעמותה וגם אם אנחנו בדיאלוג עם גופים וקרנות שונים – אלה תהליכים שייקחו עוד זמן".

רק לפני שישה שבועות חגגו בתנועה לחופש המידע את ההישג הגדול ביותר של התנועה עד כה: בג"ץ, בהחלטה שניתן לכנותה היסטורית, הורה למשרד החינוך לפרסם את נתוני תוצאות מבחני המיצ"ב בכל בית ספר, על פי דרישת ההורים, וקבע כי "המידע הוא קניינו של הציבור והרשות מחזיקה בו בנאמנות, עד שאין היא רשאית להחליט עבורו אם חשיפה למידע תשרת אותו או אם לאו".

בתנועה מכנים את פסק הדין "בג"ץ אליס מילר שלנו", שכן לתחושתם הוא קבע תקדים שעוד יהדהד זמן רב בכל משרדי הממשלה. "התחושה שלנו היא שהפסיקה התחילה תהליך של שקיפות שהגיע עד לאחרון העובדים במשרד. היא גם יצרה כזה הד וסערה ציבורית שכל הדרגים במשרד מבינים שנדרש שינוי. ולכן זה יכול להפוך לסמל לאיך המאבק של שקיפות מצליח ונושא פרי".

אלא שההישג הגדול של התנועה – שמהווה שיא לאחר שורה של הישגים צנועים יותר, אך חשובים לא פחות – עלול להיות גם אחד האחרונים. כיום יש לתנועה שתי תורמות בלבד: הקרן החדשה לישראל, שתומכת בתנועה כבר שש שנים, וקרן סבאא הבריטית, שעוסקת בנושאים של שקיפות. פרט להן, גופים שתרמו לתנועה בעבר נסגרו, כמו קרן גולדמן שנסגרה לאחר הונאת מיידוף, או הפסיקו לתרום בסיום פרויקטים. אחרים פשוט לא מעוניינים.

"אני אישית פניתי השנה לארבעים קרנות בארצות הברית ובאירופה ולא הצלחתי לגייס תרומות", אומרת וינוגרד ומוסיפה כי "במובן מסוים, אני מבינה את הקושי של אדם אמיד בישראל לתרום לעמותה סכום משמעותי – כי היא מבקרת את השלטון. אם היית טייקון, היית נותן לנו את הכסף ופוגע בקשרים הפוטנציאלים שלך?", היא תוהה.

 לעיתונאי רביב דרוקר, מייסד ויו"ר התנועה, יש הסברים משלו למיעוט התרומות: "לכל הארגונים קשה לגייס כסף, ולנו כנראה קשה קצת יותר כי אולי באים עם איזושהי מטרה שהיא יותר אמורפית ושכלתנית ופחות מדברת אל הבטן של מה שנראה לנו כתורם הממוצע", הוא אומר. ויש לו גם הסבר נוסף, מפתיע יותר, לפיו הוא עצמו משמש כמעין אבן ריחיים על צוואר הארגון: "חלק מהעניין זה כישלון של יו"ר התנועה (דרוקר עצמו – ר.ל.ג) ואני קורא להתפטרותו", הוא מתבדח, ומסביר את כוונתו: "אני לא יכול לשבת עם תורמים פרטיים כי לא אבקש תרומות מאף בעל הון ישראלי, בקרב תורמים אמריקאים אין לי יתרון, המקסימום שאני מוכן לעשות זה להיפגש עם נציגי קרנות – שם גזרת החיכוך יותר נמוכה. לכן אנחנו מודעים לכך שצריך יהיה להביא מישהו שיכהן כיו"ר ויהיה פחות כבול ממני".

ומה עם מימון ממשלתי למטרה הציבורית החשובה הזו? אולי זו אפשרות גרועה פחות מלסגור לגמרי את התנועה?

"בעיני עדיף לסגור מאשר לבקש כסף מהממשלה. מהרגע שפעם אחת אתה מתחבר לעטינים של הממשלה זה ממכר. אני בטוח שבהתחלה לא יגידו לנו מה לעשות ומה לא לעשות, אבל עם השנים זה הופך אותך ליותר ממוסד ובורגני, ואתה מתחיל לשקול בעצמך שיקולים לא ענייניים. אתה אומר לעצמך – אבל השר הזה הוא באמת חשוב, אולי לא נציק לו על הלו"ז שלו, וכו'. זה מדרון חלקלק. שקלנו דברים עקיפים כמו להגיש בקשה לועדת העזבונות, אבל לא עשינו את זה. היינו על סף הגשת בקשה לשר מיקי איתן, שאחראי על שיפור השירות לאזרח, אבל כשרק דמיינתי את הכותרת של "רביב דרוקר מבקש כסף מנתניהו" (המשרד כפוף למשרד ראש הממשלה) זרקתי לפח את הבקשה".

למרות האמירות המבודחות משהו, בתנועה שורר תסכול רב מהמצב אליו נקלעה. "התקציב האידיאלי שלנו אינו תקציב עתק – ב-200 אלף דולר בשנה התנועה יכולה לעשות מהפכה", אומרת וינוגרד. "בשנה האחרונה, למשל, הגשנו רק 5 עתירות. אם היו לא 5 כמו המיצ"ב אלא 15 – תארו לעצמכם איזה שינוי חברתי היה פה. האבסורד הוא שדווקא יש לנו מספיק עורכי דין מצוינים שמוכנים להגיש את כל העתירות בהתנדבות, אבל אין לנו מספיק כסף לתשלום אגרת בית משפט לכולן. גם אם ההוצאה על עתירה היא רק אגרה, צילומים, שליחות ונסיעות לעו"ד – זה מגיע לכ-5,000 שקל.

"יש שורה של עתירות מוכנות ובשלות בשורה של נושאים מאד משמעותיים, מתעשיות ביטחוניות ועד בתי חולים – ואין לנו אפשרות כספית להגיש אותן", מוסיף דרוקר. "זה מאד מתסכל כי אני מרגיש שאם היו לנו היום משאבים, אפילו צנועים, והיינו מגישים 50 עתירות – לדעתי עוצמת השינוי האמיתי שזה היה עושה במדינה היתה גדולה יותר מכל חשיפה שלי בטלוויזיה או תחקיר של מישהו בעיתון".

בתנועה מתגאים באחוז הצלחות גבוה במיוחד בבתי המשפט. "ב-85% מהעתירות שהגשנו ניצחנו", אומרת וינוגרד, "והנצחונות האלה חשובים מאד. אתה ממש רואה את הפאזל מסתדר – בית המשפט מורה על שחרור המידע, המשרד חייב לשחרר אותו ואז, רק אחרי שהמשרד מבין שלא מדובר פה בסתם עמותה שטיפסה על עץ גבוה אלא בהוראה מנומקת של בית משפט, מגיע גם השינוי התפיסתי", היא אומרת.

"בעתירה של המיצ"ב, למשל, למרות ההתנגדות העזה של המשרד – ממש חשים שהדברים שקעו. מנכ"לית המשרד הודיעה לנו שהם החליטו 'למנף' את פסק הדין ולבדוק איזה מדדים יש למשרד שהוא יכול לחשוף לציבור. הם הבינו. זה שינוי הדיסקט שאנחנו רוצים לעשות בכל המשרדים, החברות שהחוק חל עליהן, רשויות מקומיות ועוד".

למה אתם לא פונים לציבור, שהוא בסופו של דבר הנהנה העיקרי מהתוצרים של התנועה, בבקשה לתמוך בכם?

לדברי וינוגרד, "פנייה לציבור זה לא דבר טריוויאלי. אתה צריך להוכיח את עצמך לפני כן, ואני חושבת שעשינו את זה. בתקופה האחרונה התנועה הגיעה להישגים מאד משמעותיים שמשפיעים ברמה המיידית ביותר על הציבור. הצלחנו להוכיח גם את הטענה שרק דרך עתירות לבית משפט אפשר לגרום לשינוי וליצור את מהפכת השקיפות המיוחלת. לכן אנחנו כן מתכוונים בתקופה הקרובה לפנות בקמפיין אינטרנטי לציבור הרחב וליידע על האפשרות לתמוך בנו".