אפשר היה לקוות שחוק חופש המידע, שחוקק לפני 15 שנה, יבנה תרבות אתית בקרב נבחרי הציבור. הקשר בין אתיקה לשקיפות הוא ברור. הקפדה על שקיפות ויידוע הציבור באופן יזום, תבטיח שמירה על קוד ההתנהגות של הנבחרים. במקום שבו הרשות משתפת את הציבור במידע ומראה לנו לפני ולפנים מה קורה בקרבה, אין צורך בקודים של התנהגות, בוודאי לא בכאלה שכתובים ומוכתבים מראש. נורמת השקיפות, היכן שהיא קיימת ועומדת איתן, יוצרת נורמות התנהגויות מוסריות וערכיות מהמעלה הראשונה.

כיום, במבט לאחור, אפשר לומר בוודאות שהמשאלה הזו לא התגשמה. ב-2006 הוקמה ועדת שמגר, בראשותו של מאיר שמגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון. תפקיד הוועדה היה לנסח כללי אתיקה לחברי הממשלה. הוועדה עשתה עבודתה נאמנה, וגיבשה המלצות. הכללים שניסחה התוו קווים מנחים וכללי אתיקה שקבעו מה אסור ומה מותר במרחב הציבורי, מה חורג ובלתי סביר.

אך בישראל כמו בישראל, הממשלה התחלפה ובמקום לקבל את המלצות הוועדה, הוחלט להקים ועדה חדשה – "ועדת שרים לכללי האתיקה לחברי הממשלה". בראש צוות השרים עמד הפעם שר המשפטים דאז, פרופ' יעקב נאמן. ועדת השרים עסקה בדיוק באותו עניין שבו עסקו החברים המלומדים בוועדת שמגר. כל ועדה ואנשיה, כל ועדה ומסקנותיה.

כיום, ברורה עובדה אחת – המלצות הוועדה הציבורית בראשות שמגר שונות בנושאים רבים ממסקנות ועדת השרים של נאמן. לדוגמה, בכל הנוגע לפעילות פוליטית בלשכת השר – ועדת שמגר הציעה לצמצם את האפשרות לעשות שימוש בשירותי הלשכה לפעילות מנהלית אקראית ומוגבלת בהיקפה. ואילו ועדת השרים קבעה, כי מדובר בנוסח מצמצם יתר על המידה ואין לקבוע מגבלות בעניין. כמה נוח.

ההבדלים בין הדו"חות אינם קוסמטיים או ביצועיים גרידא; השינויים שמבקשים השרים לעשות לעצמם מנותקים מתחושות הציבור, מנותקים מחובת השקיפות, מחובת הדיווח והאחריות המוטלות על כתפיהם.

תהתה התנועה לחופש המידע כיצד קרה ששתי ועדות שעסקו בדיוק באותו נושא, יצאו עם מסקנות שונות לגבי מה נכון, ראוי ומצופה מנבחרי הציבור שלנו. תהתה, והגישה בקשת חופש מידע לקבל את הפרוטוקולים של ועדת נאמן, הוועדה המאוחרת יותר, כדי לנסות וללמוד מה הפריע לשרים בהמלצות ועדת שמגר, עד כדי כך שהם שינו וביטלו חלק לא מבוטל מהן. הזמן עובר ומידע אין. במקום שבו חופש המידע ואתיקה נפגשים (אולי מתנגשים), ההלם הוא כה גדול, שאפילו תשובה לבקשה לא התקבלה.

זוהי רק דוגמה אחת (ואירונית) לכך שחוק חופש המידע, כפי שהוא מיושם כיום , אינו יכול להגשים את נורמות ההתנהגות שלהן אנו מצפים מנבחרי הציבור. ולכן, חופש המידע לא יכול לעמוד לבדו. יישומו הלקוי של החוק וההתנהלות הבלתי שקופה בעליל של רשויות השלטון ונבחרי הציבור הם רק המחשה לכך, שכאשר נותנים לחתולים לשמור על השמנת משהו תמיד משתבש – גם אם החתול הוא צדיק וישר.

 כיום, שבע שנים אחרי החלטת הממשלה, אין כללי אתיקה לשרים. אותי, כאזרחית, זה מדאיג מאוד. בידו האחת חוקק המחוקק הישראלי את חוק חופש המידע, ואילו ובידו השנייה הוא מעכב ותוקע טריזים ביישומו. שקיפות אמיתית אצל נבחרי הציבור בכל הנוגע להתנהלותם היא רחוקה, ועל כן מוטב היה להם ולנו לו היו בוחרים להחיל על עצמם דווקא כללי אתיקה מחמירים.

המאמר פורסם בדה מרקר