"ללא מידע, אין דעה, בלא דעה אין ביטוי, ללא ביטוי אין שכנוע, ללא שכנוע אין התמודדות, ובאין התמודדות קיים חשש שהאמת לא תצא לאור". זה אחד המשפטים היפים על הזכות למידע, כתב אותו נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, בבג"צ חבר הכנסת מאיר כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור. היכולת שלנו להישיר מבט אל מול המציאות המורכבת והכואבת שאנו חווים עכשיו, להתמודד עמה, לגבש כלפיה עמדה ולבטא את אותה עמדה, חייבת להיות מבוססת מידע.

ימים קשים עוברים על מדינת ישראל. ימים שמילים כמו מלחמה, שנאה והרבה כאב שולטים בהם. זה זמן מלחמה. זמן להתגייסות. שאלת שאלות מעצם טבעה, מערערת את הסדר הקיים, וככזו היא מסוכנת ועלולה לפגוע באחדות הלאומית. בימים כאלה מי בכלל יכול לחשוב על חופש המידע ולתבוע את הזכות הזו כפי שאנו עושים בימי שגרה.

כשחושבים על חופש המידע עולות לראש שאלות שקשורות בתקציבים של חברי כנסת, בהסדרי ניגודי עניינים של נבחרי ציבור, בעלויות קמפיינים של משרד ממשלתי כזו או אחר. אולי יש כאלה שחושבים על פרוטוקולים של ועדה ציבורית או דו"ח מבקר של גוף מסוים. מה לכל זה עכשיו? כשיורים טילים על ישראל ומחבלים צצים מתוך האדמה. מי יכול לחשוב על זכות הציבור למידע, כשהשנאה והגזענות שוטפים את כל הארץ.

אלא שאחת מתפיסות היסוד של זכות הציבור למידע, מקדשת את זכותו של הפרט לגבש באופן עצמאי את דעתו ותפיסת עולמו. בעיתות מלחמה הזכות הזו לא נעלמת. שאלות לגבי מחיר המלחמה, הן שאלות שלכל אחד ואחת זכות להתחבט בהן. חוסנה של המדינה נמדד גם ביכולת להתמודד עם הביקורת כלפי הלחימה, וכל ניסיון להימנע ככל הניתן משיתופו של הציבור במידע, סופו גם להיכשל (כי הרי הכל מתגלה בסופו של דבר). להסתרת מידע יש גם מחיר ציבורי – פגיעה קשה באמון הציבור בממשלה ובצבא.

בימים טרופים אלה, קשה להאמין שיש אמת אחת שצריכה לצאת לאור. אין זה סביר, שמסמך מסוים יאפשר לציבור לגבש דעה חד משמעית וברורה על שמתרחש. המורכבות היא מובנת מאליה. אבל אין בטענה זו כדי לפתור את השלטון מאחריות כלפי הציבור, בדיוק כפי שאין זה ראוי שנשב בשקט ונספוג ללא עוררין כל פיסת מידע שנשלחת לעברנו. גם זמן מלחמה הוא זמן לשאלות. הוא זמן שיש לקיים דיון ציבורי אמיתי סביב סוגיות הביטחון שעל הפרק. דיון כזה יכול להתקיים רק כאשר יש מידע שישאפשר לנו לגבש עמדה, שניתן יהיה לגבות בעובדות ולשכנע בה.

התנועה לחופש המידע עוסקת בימי שגרה במאבקים על מסמכים, צילומים והקלטות שיש בידי הרשויות בכדי להביאם לידיעת הציבור. בימי שגרה, הזכות למידע היא כה פשוטה ומובנת מאליה, שנדמה שיש סביבה כבר קונסנזוס ציבורי. כאשר שגרה זו מופרת, הזכות למידע לא נעלמת. בימי מלחמה הזכות למידע היא הזכות לשאול שאלות ולעורר דיון. הזכות לשאול מהי מטרת הלחימה? מה המחיר שהיא גובה? באילו אמצעים משתמשים כדי להשיג את מטרות המלחמה והאם אמצעים אלה כוללים גם אפיק מדיני? שאלות לגבי העלויות הכלכליות שגובה המלחמה, לגבי העתיד השקט שהיא אמורה להבטיח. זו בעצם הזכות לא לקחת דבר כמובן מאליו.

דוקא בתקופה שבה הרציונאלי מתערבב עם האמוציונאלי, נדרש מימוש מיטבי, ככל הניתן, של הזכות למידע. נדרש ציבור שיסייע לשלטון להתנהל בצורה מפוכחת ואחראית, כזה ששואל ודורש תשובות כדי לודא שלא איבדנו את הדרך ואם כן, שידע לסמן את הדרך חזרה.