לכתבה של טלי חרותי-סובר בדה מרקר

מתברר שיש אנשים שחשבון הטלפון הסלולרי שלהם מגיע ל-800 שקל בחודש – פי שמונה מחשבון ישראלי ממוצע. למשל, חברי כנסת ונבחרי ציבור לשעבר, שמקבלים החזר על חשבון הטלפון שלהם. זה אחד הנתונים המופיעים ברשימות ההחזרים עבור הוצאות לחברי כנסת לשעבר שהגיעו לידי התנועה לחופש המידע ו–TheMarker. . כרגיל, מי שמשלם את החשבון הוא הציבור.

סעיף ההחזר על הוצאות הטלפוניה אינו הסעיף התמוה היחיד. מצטרפות אליו הוצאות על מנוי לעיתון הניתן לחברי כנסת לשעבר, גם אם אינם נמצאים בזירה הציבורית זה עשרות שנים. נשיאים ויו"רים לשעבר של הכנסת מקבלים גם מימון ללשכה, נהג, אחזקת רכב ועוזרים אישיים. פינוק נוסף ויקר מאוד הוא טיפול רפואי על חשבון המדינה המוענק לשלל נבחרים, בהם חברי כנסת, שרים, שופטים, נשיאים וראשי ממשלה. שארי הנבחרים גם נהנים מתשלומי פנסיה מלאים (100%), בעוד שארים של עובדי מדינה אחרים מקבלים רק 40%–60% מגובה הפנסיה.

הטבות אלה נולדו בתקופה שבה מדינת ישראל היתה קמצנית במשכורות של נבחריה, אבל נדיבה בהטבות הנלוות שהעניקה להם. הדבר נבע מחתירה לצניעות ושוויון, שלא עלתה בקנה אחד עם הרצון והצורך לכבד ולהיטיב עם מי שבחר בשליחות הציבורית. כך נמצאה דרך האמצע: משכורות נמוכות ושוויוניות, במקביל להטבות ופינוקים. מאחר שהתפישה היתה שעבודה בשירות הציבורי אינה קריירה זמנית אלא שליחות לכל החיים, ומתוך רצון למשוך לשורות ההנהגה את המוכשרים ביותר, שלא ייאלצו לחשוש מפגיעה כלכלית, ניתנו ההטבות לנבחר עד יום מותו. סביר להניח כי בשנות ה–50 לא שיערו עד כמה תעלה תוחלת החיים.

בעבר ניתנו הטבות אלה ואחרות לכל החיים. אלא שב–2008 הבינו בכנסת כי ראוי להגביל את ההטבות לזמן קצוב (הטבת הבריאות לכל החיים הופסקה כבר ב–1986, בהצעת חוק של אהוד אולמרט ויוסי שריד). עם זאת, לא ניתן להגביל את ההטבות רטרואקטיבית – וכך, "הלשעברים" בני המזל ממשיכים לקבל אותן עד סוף ימי חייהם, אף שאינם פעילים בזירה הציבורית, או גרוע מכך, יצאו לדרך עצמאית מצליחה.

ההטבות לכל החיים יוצרות לא מעט אנומליות. כך למשל מממנים כספי הציבור חשבונות טלפון לחברי כנסת שישבו בכלא, או כדורי ויאגרה של שרים לשעבר. "הלשעברים הם קבוצה רבת כוח", אמר גורם המכיר היטב את המגזר הציבורי. "הם מקפידים לקבל כל הטבה אפשרית, קטנה כגדולה, ואם מישהו מעז להעלות בדעתו לשלול אותן מהם, הם נעמדים על הרגליים האחוריות. לתפישתם, הם שירתו את המדינה – ועכשיו היא צריכה לשרת אותם".

נשיא ושאריו: כולל הוצאות לשכה

התפקיד המתגמל ביותר את פורשיו הוא זה של האזרח מספר אחד, המקבל מימון לתחזוקת ביתו הפרטי, החזר הוצאות על לשכת שרד, שכר עוזרים שיסייעו לו ואף רכב צמוד, לכל חייו. מכיוון שהנשיא ואשתו הם יחידה אחת, הוחלט כי גם אשת הנשיא תהיה זכאית להטבות מופלגות לכל ימי חייה, גם אחרי מותו. ההטבות מפורסמות מדי שנה על ידי בית הנשיא וכיום ניתנות לשלושה אנשים – יצחק נבון, ראומה ויצמן ואורה הרצוג.

הטבה זו הוגבלה ב–2008 לשבע שנים בלבד מתום הכהונה – אך הנשיאים שקדמו לשמעון פרס זכאים לקבלה לכל החיים. ב–2012 עלתה הטבה זו למדינה כ–2 מיליון שקל, וב–2013 עלותה קפצה כבר ל–2.6 מיליון שקל. הסכום כולל, בין היתר, מכונית שרד (100–160 אלף שקל בממוצע ב–2012) ונהג צמוד (כ–200 אלף שקל בשנה); השתתפות בדיור מוגן או באחזקת בית פרטי (50–200 אלף שקל בשנה); וההטבה התמוהה מכל – אחזקת לשכה. קשה שלא לתמוה, לשם מה זקוק הנשיא לשעבר יצחק נבון, יליד 1921, ללשכה מפוארת שעולה יותר מ-250 אלף שקל בשנה, על חשבון המדינה?

יו"ר הכנסת: 
דליה איציק בראש

דרגה אחת מתחת לנשיא נמצא יושב ראש הכנסת. בעבר היו היו"רים לשעבר זכאים ללשכה מפוארת, סיוע של עוזרים ומימון נסיעות לכל חייהם. אך כמו במקרה של הנשיא, גם כאן קוצרה תקופת ההטבות החל ב–2008 – לחמש שנים בלבד.

מבין היו"רים שכיהנו לפני 2008, יצחק ברמן (יו"ר הכנסת התשיעית, 1977–1981), שנפטר באוגוסט 2013 בגיל 100, היה הצנוע ביותר בבקשותיו. באותה שנה עלתה לנו כהונתו לשעבר 10,441 שקל בלבד, שנרשמו כ"שכר עוזרים". גם בשנים הקודמות הוא ביקש יחסית מעט. הסכום הגבוה ביותר היה ב–2008, אז ביקש עבור עוזריו 24 אלף שקל. שלמה הילל (יו"ר הכנסת ה–11, 1984–1988), בן ה–91, ביקש ב–2013 עבור "הוצאות שונות" 36 אלף שקל – גם הוא היה צנוע יחסית.

שבח וייס, יו"ר הכנסת ה–13 (1992–1996) הוא כבר סיפור אחר. וייס, 79, ביקש "שכר עוזרים" של לא פחות מ–184 אלף שקל, ועוד 16,500 שקל עבור הוצאות שונות, ובסך הכל כ–200 אלף שקל בשנה. את הסכום ביקש וייס בכל שנה לפחות מאז 2008, מה שמסתכם כבר ביותר ממיליון שקל.

ואולם שיאנית הטבות היו"רים לשעבר היא ללא ספק דליה איציק, שכיהנה כיו"ר הכנסת ה–17, עד 2009, והיתה זכאית להטבות במשך חמש שנים מסיום כהונתה. עבור שכר עוזריה ביקשה וקיבלה כ–500 אלף שקל בשנה, ועוד 166 אלף שקל עבור "הוצאות שונות" – ובסך הכל 661 אלף שקל ב–2013. לא נמסרו פרטים על הוצאותיה בשנים הקודמות. ראוי לזכור כי מדובר באשת עסקים רב־תחומית ("מה רציתם, שאעבוד אצל העניים?" ענתה כשנשאלה על עבודותיה השונות אצל הטייקונים מאז עזבה את החיים הציבוריים), שהתמודדה באחרונה על תפקיד נשיאת המדינה. בסך הכל עלו לנו ההטבות שניתנו ליושבי ראש כנסת לשעבר קרוב למיליון שקל בשנה – כשרוב הסכום ניתן לאיציק.

חברי כנסת: אחזקת טלפון גם לעבריינים

עד הכנסת ה–17 (2006–2009) קבע החוק כי לכל חבר כנסת ששימש בתפקיד לפחות שלוש שנים מגיע מימון לאחזקת טלפון, נייח או נייד, לכל חייו. הסכום שנקבע הוא 1,016 שקל בשנה במכפלת מספר השנים שבילה בכנסת, עד תקרה של 10,160 שקל בשנה. לא מעט ח"כים לשעבר אכן מממשים את ההטבה, שחברי כנסת טריים יותר יקבלו למשך שנה בלבד מיום סיום תפקידם. חברי הכנסת הוותיקים ממשיכים לקבל את ההטבה שמגיעה לחשבון המוטב לאחר שהגיש חשבוניות בסוף כל שנה, לכל חייהם. ב–2013 עלתה ההטבה למשלם המסים 793 אלף שקל.

עיון ברשימה, שהגיעה לידינו בעזרת עו"ד רחלי אדרי מהתנועה לחופש המידע, חושף שגם מי שהורשעו בפלילים מקבלים את ההטבות. אחד משיאני חשבונות הטלפון הוא יוסף בא־גד, ח"כ מטעם מולדת ובהמשך בסיעת יחיד בכנסת ה–13, שהורשע בעסקת טיעון בזיוף חתימות של אזרחים ברשימה שהגיש כדי להתמודד על ראשות הממשלה. בא גד, 82, קיבל ב–2013 החזר של 9,512 שקל עבור חשבון הטלפון שלו – כלומר ממוצע חודשי של יותר מ–700 שקל לחשבון.

סאלח טריף, שכיהן כח"כ מטעם העבודה ב–1992–2005, הורשע ב–2004 במתן שוחד והפרת אמונים ונגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות. גם הוא מקבל אחזקת טלפון נאה – 8,167 שקל בשנה. רפאל פנחסי, ח"כ מטעם ש"ס בין 1984 ל–1999, שהואשם בהעברת כספים לא כדין ונגזרו עליו קנס ו–12 חודשי מאסר על תנאי, קיבל 7,779 שקל. גם איש העסקים והעסקן חיים רמון (מסיעות העבודה וקדימה, שכיהן בכנסת מ–1983 עד 2009), שהורשע במעשה מגונה ללא הסכמה ב–2007, נכלל במקבלי אחזקת הטלפון ממדינת ישראל – ומקבל לא פחות מ–9,772 שקל בשנה.

בראש רשימת הדברנים עומד דן מרידור (הליכוד והמרכז, 2013–1984), שמקבל 9,970 שקל עבור חשבון הטלפון שלו. מיד אחריו צועד שמואל הלפרט בן ה–85 (יהדות התורה, 2009–1981) – עם 9,968 שקל. עדי אמוראי, 82, ח"כ של המערך שפרש מהכנסת ב–1988 לאחר 19 שנות כהונה, מקבל 9,868 שקל עבור שיחות הטלפון שלו, ומעט אחריו עומד משה ארנס (הליכוד, 2003–1974) עם 9,830 שקל. משה נסים, לשעבר ח"כ של הליכוד (1996–1959) וגם שר, קיבל 9,659 שקל; שמעון שטרית מהעבודה (1988–1996) – 9,428 שקל; ויצחק לוי, חבר המפד"ל והאיחוד הלאומי (2009–1988), דרש וקיבל 9,233 שקל.

בין מקבלי ההטבה ניתן למצוא גם אנשים כמעט אלמונים מבחינת רוב הציבור. כך למשל, צינקר אלכסנדר, שמקבל 8,540 שקל בשנה עבור חשבון הטלפון שלו, היה ח"כ מטעם ישראל בעלייה בכנסת ה–15 ובכנסת ה–16. מפלגה חדשה שהקים לא עברה את אחוז החסימה.

יו"ר לשכות המסחר בישראל אוריאל לין (הליכוד, 1992–1984) מקבל 7,853 שקל – ולדבריו מדובר בחשבון הטלפון בבית בלבד. דן תיכון (הליכוד, 1999–1981) מקבל 7,995 שקל ואיש העסקים הבינלאומי יוסי ביילין (העבודה, ישראל אחת ומרצ, 2008-1988) מקבל ממשלם המסים 7,828 שקל. הח"כ לשעבר מוחמד מיעארי (הרשימה המתקדמת לשלום, 1992-1984) מקבל 7,347 שקל, ראלב מג'אדלה (העבודה, 2013-2004) מקבל 6,029 שקל. מלי פולישוק (שינוי, 2006-2003) מקבלת 6,187 שקל, הפנסיונר אמנון לין (המערך והליכוד, 1988-1967) מקבל 6,387 שקל בשנה, והקיבוצניק חגי מירום (העבודה, 1999–1988) מקבל 5,536 שקל בשנה

הטבה נוספת הניתנת לח"כים לשעבר היא מנוי על עיתון יומי. כמו הוצאות הטלפון – הוותיקים מקבלים הטבה זאת לכל חייהם, החדשים מקבלים אותה לשנה בלבד. העיתון היומי שנחת מדי בוקר על מפתנם של חברי הכנסת לשעבר עלה לנו ב–2013 353 אלף שקל – והוא חוזר על עצמו שוב ושוב מדי שנה.

הסכומים הנפוצים ביותר בטבלת המוטבים הם 1,670 ו–2,611 בשנה, אבל יש מי שמקבל יותר. אורי אבנרי (סיעות העולם הזה וכוח של"י, 1981-1965) הוא שיאן קוראי העיתונים, וקיבל ב–2013 החזר בן 3,110 שקל. במוטבים גם אנשים שעדיין מכהנים בתפקידים בכירים – כמו ח"כ לשעבר מקדימה (2009–2013) זאב בילסקי, שחזר לכהן כראש עיריית רעננה, וזכאי להטבה לשנה אחת בלבד (3,109 שקל); אוריאל לין, יו"ר לשכות המסחר בישראל; שלמה בוחבוט, יו"ר מרכז השלטון המקומי; ואביגדור קהלני, יו"ר האגודה למען החייל – ממשיכים לקבל מהמדינה תשלום עבור עיתון.

גם ברשימה זו ניתן למצוא מימון עיתונים לח"כים שהורשעו. אהרון אבוחצירה (המפד"ל והליכוד, 1992-1974), למשל, קורא עיתונים ב–1,670 שקל בשנה (החזר על טלפון הוא לא מבקש). רמון מבקש אותו סכום וכמוהו גם איציק מרדכי (הליכוד והמרכז, 1996–2001).

שם אחד בולט במיוחד ברשימה. ז'ק אמיר, לשעבר ראש עיריית דימונה וגם חבר כנסת מטעם המערך ב-1988-1974. אמיר נפטר במארס 2011. ב–2013, על פי דיווחי הכנסת, הגיש בקשה להחזר הוצאות בסך 1,670 שקל עבור עיתון. נזכיר כי ההטבות עבור הח"כים אינן עוברות לקרוביהם, אלא ניתנות להם בלבד.

שופטים: מיליון שקל בשנה עבור הטלפון

עוד אישי ציבור הנהנים מהטבות לאחר פרישתם הם שופטים – הם ובני זוגם זכאים למימון חשבונות טלפון ועיתונים וכן לתשלומים על הוצאות בריאות. לפי הנתונים שהשיגה עו"ד אדרי מהתנועה לחופש המידע, מדובר במיליונים רבים של שקלים.

לא היה פשוט לקבל מהנהלת בתי המשפט את המידע על הטבות הגימלאים במערכת המשפט. למרות מכתבים רבים שנשלחו שוב ושוב, לא ניתן היה לקבל רשימה מפורטת של ההוצאות. עם זאת, התקבל המידע כי הוצאות הטלפון הקווי והנייד של שופטים ושאריהם ב–2012 הסתעמו בלא פחות מ–944 אלף שקל, ושנה לאחר מכן היו 960 אלף שקל. כלומר, קרוב למיליון שקל בשנה משלמת מדינת ישראל רק על חשבונות הטלפון של שופטים לשעבר ובני משפחותיהם. בנוסף, נהנט השופטים ב–2012 ממימון עיתונים בסך 146 אלף שקל, שעלה ל–160 אלף שקל ב–2013. השופטים גם זכאים לתשלומים גבוהים עבור רפואה פרטית, שיפורטו בהמשך.

הכסף הגדול – הוצאות הבריאות

סכומי הכסף הגדולים ביותר שמועברים לטובת ה"לשעברים" מיועדים להוצאות הבריאות. קבוצה מצומצמת של כ–660 אח”מים, בהם 463 שופטים ודיינים בדימוס, שרים, חברי כנסת, מנכ"לים בכירים בשירות המדינה ונשיאים, נהנית ממה שניתן לכנות "ביטוח רפואי תקציבי" – כלומר, שורה של הטבות רפואיות יקרות ערך, כמו מימון תרופות מחוץ לסל, בדיקות, טיפולים, אשפוז סיעודי, ואף ביקורים אצל רופאים פרטיים וניתוחים פרטיים – הכל על חשבון תקציב המדינה, ועד אחרון ימיהם. עלות ההטבה תופחת עם השנים, בשל הזדקנותם של חברי הקבוצה והתרבות צורכי הבריאות שלהם. אם בשנים הראשונות ההוצאה התקציבית על הטיפול באח"מים היתה מיליוני שקלים ספורים, ב–2014 זינקה ההוצאה ל–14 מיליון שקל.

במשרד הבריאות מספרים כי אף שהם עוברים במסרק צפוף על החשבוניות, "התיאבון של האח"מים לא יודע שובע": החשבוניות שמוגשות למשרד כוללות לעתים גם ויטמינים, טיפולי שיאצו ושאר שירותים, שהמחוקק ככל הנראה לא העלה על דעתו כשהגה את ההטבה. לא מעט אנשים במשרד הבריאות מכלים את זמנם בבקרה על הקבלות האלה. בכיר לשעבר בשירות הציבורי תיאר עד כמה קשה להחליט מהי בדיוק הטבת בריאות: "האח"מים היו מעבירים לנו חשבוניות שונות מרופאים, כולל מרשמי ויאגרה. מאחר שוויאגרה דורשת מרשם רופא והחוק לא ברור בנושא – פעמים רבות החשבוניות האלה אושרו".

העצוב מכל הוא, שככל הנראה פרסום כתבה זאת לא ישנה את הנוהג הזה. נהפוך הוא: במשרד הבריאות מספרים כי לאחר כל פרסום בנושא ההטבות המפליגות, ביקורתי ככל שיהיה, יש דווקא עלייה בפניות של האח"מים – שמציגים קבלות ודרישות תשלום חדשות.

הסיבות להטבה, כרגיל, היסטוריות: היא נולדה בשנות ה-50, כשהשיוך לקופות החולים העיד גם על השיוך הפוליטי של המבוטח ‏(כללית עם מפא”י, לאומית עם חירות‏), והשופטים ביקשו לא להיות חברים באף קופת חולים. ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, נענה לבקשה והחליט להעניק טיפול רפואי חינם לכל אישי הציבור שעדיף שלא יהיו מזוהים פוליטית – אך לא רק להם, אלא גם לבני זוגם ובני ביתם "הסמוכים על שולחנם" ‏(קרי בעלי מוגבלויות‏).

עם השנים הצטרפו לחגיגה גם מנכ”לים בכירים בשירות המדינה, נשיאים, ואפילו ח"כים ושרים. ב-1986 החליטה הכנסת לשים סוף לבזבוז המיותר, ומאז לא צורף למועדון היוקרתי אף חבר חדש. ואולם האח"מים שכבר היו ברשימה מזדקנים והולכים, והוצאות הבריאות שלהם עולות – יחד עם ההוצאה הציבורית. כך למשל, בעוד שבעבר רוב ההחזרים היו על תרופות, כיום 40% מהאח"מים מקבלים עזרה סיעודית – בבית או במוסד סיעודי – וההוצאה על החזרי סיעוד היא 70% מההוצאה הכוללת.

 שארים: 1,000 זכאים ל–100% פנסיה

צ'ופר מעניין אחר שמיועד לנבחרים בלבד משמח דווקא את קרוביהם. על פי חוק ותיק, מקבלים שארים של עובדי המדינה (בן/ת זוג או ילדים עד גיל 20) את הפנסיה שלהם. אם העובד נפטר במהלך שירותו, יקבלו השארים 40% מן הפנסיה. אם הוא נפטר כגימלאי – הם יקבלו 60%. לאלפי הנבחרים שלנו תוקנה תקנה אחרת – הפנסיה שלהם מועברת ב-100% לשאריהם, לכל חייהם. מדובר בסכומי עתק לפי הערכת האוצר, המשלם את 100% מהגימלה לכ-1,000 נבחרי ציבור, בהם שרים, ראשי ממשלה, שופטים, ח"כים ונשיאים לשעבר.

המידע שקיבלנו מהרשויות