מבחני המיצ"ב רחוקים מלשקף את המציאות
לפני כשנתיים הודיע השר לשעבר יאיר לפיד בעמוד הפייסבוק שלו כך: "היום ביטלנו את בחינות המיצ"ב. למה? כי חינוך אינו עוסק במדידה, אלא בלמידה. כי השכלה ורוח אינם צריכים לקבל ציון. מפני שאנחנו לא יכולים להשוות בין תלמידים כל עוד לא דאגנו לשוויון בתנאים שלהם". בהצהרה זו, שנולדה בעקבות החלטת שר החינוך לשעבר, שי פירון, בוטלו מבחני המיצ"ב.
מבחני המיצ"ב התקיימו בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים בארבעה מקצועות ליבה: מתמטיקה, אנגלית, מדעים ושפת אם – וכמו כן המבחנים בדקו את האקלים הבית ספרי, כלומר את תחושת הביטחון של ילדכם בבית הספר. במקום מבחני המיצ"ב, העדיף השר להקים ועדה שתפקידה להמליץ על מתווה "מעודן" להמשך קיומם של מבחני המיצ"ב. הוועדה המליצה לשר להמשיך במתכונת הנוכחית, אלא שהשר לשעבר פירון, כפי שהעיד על עצמו, "לא אוהב מבחנים" ולכן העדיף לצמצם את תדירות המבחנים והיקפם.
החלטת השר לא נולדה בחלל ריק. הנתונים המלאים על אודות מבחני המיצ"ב פורסמו בעקבות פסק דינו התקדמי של בית המשפט העליון, לאחר שהתנועה לחופש המידע ביקשה לקבל את הנתונים בחתך בית ספרי ולא כפי שפורסמו עד אז בחתך אזורי. המאבק המשפטי נמשך שש שנים כשבסופו פסק בית המשפט על פרסום המידע. למרות פסק הדין, עמדת משרד החינוך היתה ונשארה כי פרסום התוצאות באופן פומבי עלול לגרום לפגיעה בטוהר הבחינות, לפגיעה במוטיבציה של צוותי החינוך וכן לפגיעה בבתי הספר החלשים, לכן לשיטתו, ישנם מקרים שבהם מותרת הסתרה "אידיאולגית" של מידע. כיוון שהמידע המשתקף מתוצאות המיצ"ב הוא מידע מורכב יש להימנע מכך, גם אם משמעות הדבר היא הסתרה. הפרסום הפשטני אינו מייצג את התמונה המלאה.
הזמן חלף והוועדה נתנה המלצותיה, וכך באמצעות גלגלון משפטי הצליח השר פירון שלא לבטל את פסיקת העליון, אבל גם לא ליישמה. בית המשפט העליון קבע כי כל עוד הנתונים קיימים חלה חובה לפרסמם, אך בהיעדר נתונים אין חובה. לכן השר לשעבר פירון ערך שינוי באופן שבו נעשית המדידה ובאופן שבו נאספים הנתונים על תלמידי ישראל. במקום מבחן כל שנה, יתקיים מבחן בכל שלוש שנים, ובמקום שכל תלמידי ישראל יבחנו, ייעשה מדגם. המדגם אינו מייצג. וכך מצליח משרד החינוך למדוד בכאילו ולפרסם נתונים שאינם בהכרח משקפים את מצבם של כלל תלמידי ישראל.
משרד החינוך רואה עצמו כגוף האחראי על צמצום פערים, כשבין יתר תפקידיו, תפקידו להביא לקידומן של הקבוצות החלשות. על מנת להצליח במשימה זו, במשרד מאמינים שיש להימנע מפרסום של מידע מסוים. בטיעונים אלו, מפקיר משרד החינוך, מחד את זכותו של הציבור המעוניין להעביר ביקורת לגיטימית על הישגים שאינם מספקים, ומאידך מפקיר הוא את חובתו שלו לדעת מה היא רמת החינוך אותה הוא מספק לכלל אזרחי ישראל.
משרד החינוך אינו מכיר באפשרות להוביל שיפור בהישגים באמצעות ביקורת לגיטימית ופיקוח חיצוני שאינו ממסדי. שיפור אמיתי, גם אם נובע מהחשש "לככב" באותן טבלאות פשטניות, יתאפשר בזכות לחץ ציבורי, ביקורת הורית ומוסדית שנכון שתגיע "מלמטה" מההורים, ומהתלמידים שרוצים להשתפר ולא לחץ שיגיע "מלמעלה" ממשרד החינוך. הפרסום "הצהוב" של טבלאות הליגה, ממנו סולד משרד החינוך, אכן יוצר מדרוג ועורך השוואות שהן לא תמיד הוגנות, אך המידרוג אינו מציב את השכבות החלשות בתחתית אלא משקף מציאות. מציאות זו, גם אם אינה תמיד נעימה, צריכה להיות ידועה לכלל הציבור.
