למי דואגת המדינה? לציבור, לסביבה ולאנשים שעובדים באסדות הקידוח – או לשותפויות הגז והנפט? זו היתה השאלה שרצינו לברר כשביקשנו, ביחד עם עמותת צלול, ממשרד התשתיות לפרסם מה גובה פוליסות הביטוח והערבויות שהוא דורש מהחברות במקרה של אסון אקולוגי או תאונות עבודה בקידוח. במשרד התשתיות סירבו למסור לנו את המידע, ואנו נאצלנו לעתור לבית המשפט המחוזי בירושלים, באמצעות היועצת המשפטית של התנועה, עו"ד רחלי אדרי, ועורכי הדין רונה זמשטייגמן ואביתר קנולר.

כעת – שנתיים אחרי בקשת המידע שהגשנו – נאלץ המשרד לפרסם את גובה הערבויות ומאשר את החשש – הערבויות נמוכות מאוד. במקרה שדברים יתבששו – אנחנו בצרות. כך לדוגמה, הערבות לכיסוי נזקים סביבתיים במאגר תמר במקרה של תאונת קידוח או אסון אקולוגי עומדת על 35 מיליון דולר (שווי המאגר שמפיק גז מאז מרץ 2013 נאמד ב־12–10 מיליארד דולר).

הערבות לכיסוי הנזקים במאגר לווייתן היא כ-50 מיליון דולר – 20 מיליון לחזקת לווייתן דרום, ו־30 מיליון דולר לחזקת לווייתן צפון. במאגרי כריש ותנין, על ארבעת הרישיונות שמרכיבים אותם, הערבות היא 5 מיליון דולר. במאגר ים תטיס שפעל מול חופי אשקלון עד העת האחרונה, הערבויות עומדות על 15 מיליון דולר. כל המאגרים מוחזקים בעיקרם על ידי דלק קידוחים ונובל אנרג'י.

עניין מטריד נוסף שעולה מהנתונים הוא שאף על פי שחוק הנפט מחייב את החברות המחפשות גז להפקיד ערבויות למקרה של תאונת קידוח או אסון אקולוגי, יש שותפויות שלא הפקידו כלל ערבות כזאת, בהן שותפות גוליבר, שיו"ר הדירקטוריון שלה הוא ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, ושותפות שמן שבשליטת ג'קי בן זקן ואבהרם נניקשווילי שלא הפקידה ערבות, אף שכבר ערכה קידוחי ניסיון.

משרד התשתיות עדיין מסרב למסור לנו את המידע שביקשנו לגבי הפוליסות והכיסוי הביטוחי שהן יעניקו במקרה של אסון. אנו מקווים שבקרוב יורה בית המשפט לחייב אותו לפרסם את המידע החיוני הזה.

הצד האפל של ישראל / מאמר מאת עו"ד רחלי אדרי

כתבה של תומר גנון בכלכליסט