למאמר שפורסם בדה מרקר

כשערכי הממשלה וערכי הדמוקרטיה מתנגשים, האחרונים הם אלה שנדחקים לפינה חשוכה. לממשלה הקודמת היתה הזדמנות להחיל על קק"ל את חוק חופש המידע. ההצעה לתיקון החוק נפלה בוועדת השרים לחקיקה — המקום שבו הצעות חוק הולכות למות, בעיקר כאלה שמקדמות ערכים שאינם עולים בקנה אחד עם ערכי הממשלה הרלוונטית — ובמקרה הזה, שקיפות, מינהל תקין וטוהר מידות בשימוש בכספי ציבור.

לממשלה הנוכחית היתה הזדמנות להכפיף את קק"ל לביקורת של מבקר המדינה. מדובר בהזדמנות פז שהיא דואגת למרוח ולמסמס בינתיים בוועדת שרים מיוחדת, לאחר שכבר נכתב הסכם (לא מושלם אמנם) להחלת הביקורת, בין קק"ל לבין הממשלה, שחזרה בה בינתיים. נראה ששוב מתנגשים ערכי הממשלה ושריה בערכים שקק"ל מבקשת לאמץ לעצמה באמצעות החלת הביקורת.

ייאמר לזכות היועץ המשפטי לממשלה הקודם, יהודה וינשטיין, שלא החמיץ את ההזדמנות — ובחסותו ובתמיכתו הוכרע ושונה מעמדה של קק"ל מחברה פרטית לחברה לתועלת הציבור והתחיל תהליך חשיפתה לאור. דו"ח מיוחד וחד־פעמי של מבקר המדינה על קק"ל שפורסם סוף־סוף באחרונה, חשף את מה שכבר לא הפתיע אף אחד: כשכמויות עצומות של כסף מנוהלות בחשאי, אין סיכוי שזה יהיה ניהול יעיל ואיכותי.

המלה שקיפות היא מלת מפתח בדו"ח המבקר, או נכון יותר — היעדרה של השקיפות בהתנהלות קק"ל. היעדר השקיפות בקק"ל הוא כה מבוסס, שהוא מכשול לביקורת עצמה. הרי איך אפשר לבקר החלטות שהתקבלו במאות פרויקטים בעלות מאות מיליוני שקלים, כשאין להן שום זכר של דיווח או תיעוד? זה לא נדיר במחוזותינו, אגב (כמו עם תקציב המדינה והעברות הכספים במשך שנים). איזה מין מיקרוקוסמוס נחשף בפנינו? כזה החושף התנהלות של אנשים המקורבים לצלחת, הבוחשים בכספי ציבור, תוך טשטוש זהותם של המחליטים ואף מתן עדויות סותרות בעניינם.

כך אומר המבקר בעדינות אופיינית: "קבלת החלטות באופן ריכוזי, נטול מגבלות ממשיות ונעדר תיעוד, אגב צמצום השפעתו של הדרג המקצועי (מפ"ק) — עלולה לפתוח פתח לשימוש במשאבים לפי נטיית הלב של מקבלי ההחלטות ובהתאם ליכולת השכנוע של הפונים, שלא בהכרח באופן מושכל ומיטבי. היות שקק"ל היא גוף שחלק מנציגיו נבחרים על פי מפתח פוליטי, קיימת חשיבות להקפדה על קיומם של הליכי קבלת החלטות סדורים, מתועדים ומנומקים היטב, ובקרה על הליכים אלה".

עיקר ההכנסות של קק"ל מתקבל מ–12% מקרקעות מדינת ישראל השייכות לה, והכסף נאסף בין היתר מהחכרתן, השכרתן ומתן הזכות לשימוש בהן. שליש מהקרקעות באזור המרכז, מציין המבקר, הן של קק"ל. בכסף הזה, קק"ל אמורה לעשות למעננו, לפי מטרותיה היא, תוך העברת כספים למימון פרויקטים בכל רחבי ישראל. הציבור אמור להרוויח מהכסף הזה — וכאן מתגלה הבעייתיות הגדולה: כסף שאמור להיטיב עם תושבי ישראל מחולק ללא כל בקרה, ללא כל פיקוח, תיעוד או דיווח. קק"ל היא גוף ציבורי. אין שום סיבה, שאינה אינטרסנטית או מושחתת, לנהל בסתר מיליארדים שמגיעים ברובם מהציבור ומיעוטם מתורמים, שרוצים גם הם שתרומתם תבנה, תייער ותפתח את ישראל, ושנועדו לחזור אל הציבור בדמות פרויקטים לתועלתו.

כל מה שצריך הוא שוועדת השרים לענייני חקיקה תחליט כבר. הם עדיין לא מצאו את הזמן המתאים להחליט בעניין החלת ביקורת המבקר על קק"ל, כי מה זה באמת משנה איך מתנהלים מיליארדים מכספי הציבור? שייקחו את הזמן. בינתיים אולי גם יקום הצדיק שיצליח להעביר את התיקון לחוק חופש המידע, ויכלול בו גם את קק"ל. עד אז, הכסף שלנו, יחד עם הפרויקטים המיועדים, יישב לו בחושך לבד.

הכותבת היא עורכת דין ומנכ"לית התנועה לחופש המידע