שנות ה-70 כבר מאחורינו, והיום כבר אי אפשר למכור לציבור סיפורים על ארץ קטנה מוקפת אויבים, כזו שבה המונח "ביטחון" יכול לגרום לציבור לוותר על הדרישה לדין וחשבון מהמושכים בחוטים. השנה היא 2017, הציבור כבר לא תמים ואינו הולך כסומא אחר נבחריו. הוא מודע לחולשותיהם וכישלונותיהם, בעיקר כשזה נוגע לביטחון. לכן, אין יותר טעם לנסות ולהסתיר, ועדיין חלקים מדו"ח מבקר המדינה על "צוק איתן", שיצא היום לאור, נותרו מסווגים ורחוקים מעיני הציבור "שיקולי ביטחון".

בימינו אין מקום לאפשר לנבחרי ציבור להסתיר מידע מטעמים ביטחוניים כשהטיעון הביטחוני לא תקף באמת על היבטים מבצעיים. החלטה לחסות חלקים מדו"ח שיש בו עניין גדול לציבור חייבת להישמר למקרים קיצוניים בלבד, וגם אז זכות הציבור לדעת צריכה לקבל משנה תוקף במערך השיקולים. בשלה העת בה השימוש בטיעון הביטחוני למניעת מידע מהציבור ייעשה בזהירות רבה יותר ובעילה מבוססת היטב. על נציגי הציבור להפנים שאין גוף חף מביקורת, במיוחד בנושאים הנוגעים בעתות חירום.

מידע הוא כלי חשוב, שבלעדיו לא יכול אדם לגבש עמדה. לא ניתן לטעון כי לבה של הדמוקרטיה פועם, אם הרשות היא שקובעת מה טוב לאזרח לדעת ומה לא. כפי שאמר השופט משה לנדוי בשנת 1962: "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע מה טוב לאזרח לחשוב, ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית שאינה 'מודרכת מלמעלה'". על כך אפשר להוסיף שדמוקרטיה נבחנת דווקא במצבי הקיצון שלה, ומלחמה היא בהחלט מצב קיצון שכזה.

בשנת 2006, פורסם דו"ח ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי המערכה בלבנון. "רעידת אדמה", זעקו אז כותרות העיתונים בתגובה לממצאי הדו"ח, שם נחשפה התנהלות של חוסר תיאום ופערי תקשורת בין הגופים והדרגים השונים בניהול המערכה. בהקשר זה יש להזכיר שדו"ח צוק איתן אינו עומד כיחידה בודדת, פרסומו חושף טפח נוסף על יכולתו או כישלונו של השלטון ללמוד מדו"חות קודמים, כמו דו"ח וינוגרד, ולהשתפר. 

ולו רק בשל כך, הזכות למידע היא קריטית ואל לה להישכח בעקבות אסונות או טרגדיות. כמו שאין חולק על החוסן הלאומי הנדרש בעתות חרום, אין לחלוק על כך ששקיפות היא לא נחלתם של ימים שקטים בלבד.

עו"ד נירית בלייר היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע ועו"ד אור סדן הוא היועץ המשפטי של התנועה לחופש המידע

המאמר פורסם ב"הארץ"