האם ביוש (Shaming) ברשתות חברתיות יכול להיחשב כפגיעה בביטחונו או שלומו של אדם – ולגבור על זכות הציבור למידע? מקרה שהגיע לבית המשפט המחוזי בירושלים (בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים) בחן את השאלה העקרונית הזאת ונתן לה תשובה חיובית. השופט ארנון דראל קבע בפסק דין כי "יש לראות את הביטוי 'ביטחונו ושלומו של אדם' ככולל גם את הממדים הנפשיים, ולא רק את הממדים הפיזיים. הרחבה כזאת מתחייבת מהשינוי שחל במרוצת הזמן בדרך קיומו של השיח הציבורי, בשימוש הנעשה ברשתות החברתיות ובזמינות שיש לכלל הציבור לאמצעי התקשורת המודרנית, דבר המביא עמו שינוי בתרבות השיח ובתוצאות הנלוות לכך".

לכתבה בדה מרקר

לפסק הדין

העמותה למען מדע מוסרי עתרה לבית המשפט כדי לקבל מידע בנוגע לחברי הוועדות הפנימיות למתן היתרים לעריכת ניסויים בבעלי חיים שפועלות במוסדות המחקר בישראל. הפעילות של הוועדות נעשית לפי סעיף 14 לחוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), שקובע כי ועדה פנימית במוסדות להשכלה גבוהה תהיה מוסמכת לאשר ניסויים במקרים שעומדים במגבלות החוק. אותן מגבלות כוללות למשל, דרישה שמספר בעלי החיים הכלולים בניסוי יהיה הקטן ביותר הדרוש לביצוע הניסוי, כמו גם שתהיה הקפדה על מזעור הכאב והסבל שייגרמו לבעלי חיים.

העמותה פנתה למשרד הבריאות כדי לקבל מידע שכולל את שמות החברים בוועדות הפנימיות. מרבית חברי הוועדות האלה התנגדו למסירת המידע, ולכן הממונה במשרד הבריאות החליטה שלא למסור אותו לעמותה.

העותרת טענה כי לא ניתן להפעיל סמכות חוקית בלי אפשרות לביקורת. לדברי העמותה, מדובר במידע שהוא בעל אופי ציבורי מובהק ולציבור זכות לקבל אותו. כמו כן, נטען כי יש להביא בחשבון את ניגוד העניינים שבו מצויים חברי הוועדות המוסדיות, שמוצאים עצמם מאשרים ניסויים לבקשת חבריהם למוסד, הממונים עליהם או הכפופים להם. העותרת הפנתה לדו"ח של מבקר המדינה מ–2004 שלפיו בחברות רבות, ובייחוד אלה שבהן מספר החוקרים קטן, חברי הוועדות הפנימיות הם למעשה החוקרים שעושים את הניסויים ולכן הם מאשרים את הניסויים שלהם או של עמיתיהם. בנוסף, היא הפנתה לדו״ח מבקר מ–2011, שבו נמצאו כשלים בוועדות של המוסדות.

מנגד, טענו הממונה במשרד הבריאות, באמצעות עו"ד מורן בראון מפרקליטות מחוז ירושלים־אזרחי, והאוניברסיטאות העברית, תל־אביב, בר־אילן ומכון ויצמן למדע, באמצעות עו"ד גילי שפר ממשרד בן־ארי, פיש, סבן ושות', כי החשש העיקרי שלהם הוא הביוש ברשתות החברתיות והשלכותיו. לטענתם, גילוי השמות יביא לרדיפה אישית — מילולית ופיזית — לרבות ברשתות חברתיות כלפיהם וכלפי בני משפחותיהם, להפעלת לחצים מגופים שונים ולהטרדות מצד גורמים המתנגדים לעריכת ניסויים בבעלי חיים. טענה נוספת היתה לפגיעה בפרטיות ובאפשרות להתנהלות תקינה של הוועדות אם השמות יתפרסמו.

השופט דראל קבע כי לאור המציאות המשתנה, עם התפתחות המדיה הדיגיטלית ושינוי דרכי הפרסום וההפצה של מידע, שיימינג יכול להיחשב כפגיעה בביטחונו ושלומו של אדם — ובמקרה זה החשש הוא ממשי. "מתוך הדברים שצורפו, הביטויים שכבר נשמעו ואלה הצפויים ככל שהשמות יפורסמו, קיים חשש ממשי בהסתברות גבוהה לפגיעה בשמם הטוב של חברי הוועדות המוסדיות, להעלבתם, להשמעת דברי נאצה פוגעניים ולקריאות לחרם כזה או אחר עליהם".

הוא הוסיף כי בהתחשב בחוק הניסויים, שקובע הוראת חיסיון מיוחדת למידע הנוגע לניסויים בבעלי חיים, ובכך שלא מדובר במי שממלאים תפקיד ציבורי בכיר, יש לראות את הסייג בנוגע לביטחונו ושלומו של אדם כמתקיים כאן.

השופט דראל קבע כי מתקיים סייג נוסף, שלפיו בגילוי המידע יש פגיעה בפרטיות — כאשר לא בטוח אם היתרון שבמסירת המידע מצדיק את הפגיעה בפרטיות. "המידע על חברותו של אדם בוועדה מוסדית הוא מידע הכלול במסגרת ענייניו הפרטיים, ומטרת מסירתו לרשות אינה בהכרח מצדיקה את מסירתו בהיבט הפרסונלי ולא בהיבט המוסדי", ציין.

לדבריו, גם אם ניתן להגיע למסקנה אחרת בנוגע לשאלת השיימינג והפרטיות, בכל מקרה מתקיים סייג נוסף, שלפיו גילוי המידע עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את התפקיד. זאת, מכיוון שעשרות חברי ועדות הודיעו כי אם יוחלט על פרסום שמם — הם יתפטרו מתפקידם באופן מיידי. הפרסום ימנע גם אפשרות לגייס חברי ועדות אחרים, כך שהוא יקשה על עריכת מחקרים בישראל.

"בהינתן כי הוועדות המוסדיות מטפלות ב–95% מאישורי המחקרים המשלבים ניסויים בבעלי חיים, הרי שהפרסום יביא קרוב לוודאי להצפת הוועדה הארצית בפניות, באופן שבו הליך האישור של ניסויים כאלה יתעכב ויהפוך בלתי־אפשרי. מכאן ועד להסטת המחקר הנשען על הניסויים לארצות שבהן השימוש בניסויים בבעלי חיים אינו מעמיד בסיכון לחשיפה את המאשרים, הדרך קצרה", כתב השופט.

בפסק הדין מוזכרת גם השוואה בינלאומית, שלפיה יש מדינות שמאפשרות את פרסום השמות של החברים בוועדות — ויש כאלה שמונעות זאת. כך למשל, בבריטניה, קנדה, צרפת, איטליה, בלגיה וקרואטיה אין פרסום של השמות. מנגד, בדנמרק, פינלנד, שווייץ, שוודיה ונורבגיה, שמותיהם של חברי הוועדות שמאפשרות ניסויים הם גלויים.

השופט דראל התייחס לכך שפרסום השמות מאפשר מעקב טוב יותר אחר האפשרות של חברי הוועדות לניגוד עניינים. עם זאת, הוא קבע כי התועלת שתצמח מפרסום שמות חברי הוועדה בהשוואה למצב הנוכחי שבו המידע גלוי רק למועצה, אינה משמעותית ואין בכוחה לגבור על החשש המשמעותי מפני ביוש חברי הוועדה, הפגיעה בפרטיותם והשיבוש בעבודת הוועדות והמועצה.

"בפני המועצה מצוי המידע השלם וביכולתה לבקש לקבל מידע משלים מהמוסדות, ככל שתחשוש שנפלה תקלה בהתנהלותן. זאת, בניגוד לפרסום של שמות החברים שיאפשר ביקורת ציבורית לאו דוקא מוצדקת שתתבסס על מידע חלקי", קבע השופט. לכן, הוא לא מצא סיבה להתערב בהחלטה לדחות את הבקשה למסירת המידע. בשל הסוגיות העקרוניות שהעתירה העלתה, בית המשפט לא קבע הוצאות.