תגידו מזל טוב לחוק חופש המידע שחוגג בימים אלה 21 שנה. אמנם לא ילד, אבל החגיגה מוגבלת – מעמדו של חופש המידע בישראל נתון בהידרדרות מדאיגה.

שקיפות שלטונית משמעותה אחריות ודיווחיות שלטונית. אלה נושאים שאמור לקדם כל שלטון שחפץ ביקרם של האזרחים והאזרחיות שלו, בלי קשר לאג'נדה פוליטית. לראיה, השר שקידם יותר מכול את השקיפות השלטונית היה השר מטעם הליכוד, מיכאל איתן, שהקדים להבין ששקיפות שלטונית היא יותר מהגשמת זכותו של האזרח לקבל מידע: היא אינטרס לאומי. היא הבסיס למינהל תקין, שמבטיח את אמון הציבור במערכת השלטונית. שלטון שנהנה מאמון כזה יכול להתנהל באופן מסודר, ענייני ויעיל יותר.

מה כוללת אותה שקיפות? כדי לדעת את הוצאות מעונות ראש הממשלה לא צריך שר שקיפות. לשם כך נחקק חוק חופש המידע. רוצים האזרחים מידע? יתכבדו ויגישו בקשה מסודרת. אך הדברים אינם כה פשוטים.

בכל הקשור ליישום החוק נדרשים שיפורים משמעותיים מצד הרשויות. כיום, במדינת ישראל, אין אפילו מנהל קבוע ליחידה הממשלתית לחופש המידע. וגם כשיש, יחידה זו, חשובה ככל שתהיה, נטולת סמכויות אכיפה ולכן לא יכולה באמת לסייע למבקשי מידע לקבל את מבוקשם.

מעבר לכך, השקיפות לא יכולה להיות תלויה במידת האקטיביזם של האזרחים. על מנת לקבל מידע בדרך של בקשת חופש המידע נדרשת פעולה מעשית: הגשת בקשה, תשלום אגרה, ופעמים רבות "נדנוד" עד לקבלת המענה המיוחל. ואם לא יימצא מי שהוצאות מעון רה"מ מעניינות אותו מספיק כדי להרים את הכפפה – האם אז אין זכות לציבור לדעת?

לפיכך, נדרשת דמות בממשלה שבראש ובראשונה תחזק את היחידה הממשלתית לחופש המידע, כדי שכאשר אזרחים ירצו לבקש מידע מהמשטרה, מהרשות המקומית שבה הם מתגוררים או מכל רשות שלטונית אחרת, הם יוכלו לקבל אותו ללא צורך בהליך משפטי ארוך ומתיש.

אך בכך לא מסתכמת עבודתו של "שר השקיפות". הדמות שתוביל את נושא השקיפות צריכה לעשות עוד הרבה יותר, בראש ובראשונה בתחום חשיפת מאגרי המידע שמנהלת המדינה. זו מתודה שאינה חפה מקשיים ודורשת עבודה יסודית בכל הקשור לפרטיות ולשמירה על מאגרי המידע, אך גם אלה תפקידים הקשורים באופן מהותי לקידום שקיפות שלטונית.

אפשר ללמוד מאסטוניה, שבה שולט ה-e-governance, "ממשל אלקטרוני". כלומר, כמעט כל השירותים האזרחיים שניתנים על ידי השלטון – ניתנים דרך האינטרנט. כדי שדבר זה יתאפשר נדרשת חשיפה של מאגרי מידע רבים לאזרח, ואכן מרשמים רבים פתוחים אונליין לעיני כול.

שקיפות זו כוללת שקיפות גם בתחום העסקי, עובדה שמיטיבה עם המגזר העסקי הפנים-מדינתי, אך גם לחברות שמגיעות מחוץ למדינה, שיכולות למצוא מידע רב על עסקים והליכי פתיחת קשרים עסקיים במדינה שמכונה "גן עדן למשקיעים זרים". מדובר בהתנהלות שמיטיבה כלכלית עם המדינה כולה.

"שר השקיפות" יוכל לקדם נושאים, כמו הנגשה של מאגרי מידע לטובת הסקטור העסקי ועבודה מול שר/ת המשפטים להרחבת תחולת היחידה הממשלתית לחופש המידע כך שסמכויותיה יחולו גם על רשויות מקומיות. שר כזה יוכל לפרסם קול קורא ולפנות לאזרחים שיאמרו מה הוא המידע הכי חשוב עבורם: פרסום דו"ח הזיהומים בבתי חולים? אולי רשימת המבקרים בכנסת? ולפעול שאותו מידע יהיה חשוף באופן יזום לציבור.

שר השקיפות יוכל לייצג את ישראל ביוזמות בינלאומיות ולעמוד בהתחייבויות שישראל קיבלה על עצמה מול פורומים אלה. יותר מכל, שר זה ישמש כתובת לאזרחים ולאנשי חברה אזרחית שמבקשים לפעול למען קידום זכות הציבור למידע ולמען שיפור אמון הציבור במערכת השלטונית.

העובדה שזה זמן רב אין בממשלה מי שנושא השקיפות קרוב ללבו, בצירוף ההחלטה לבטל את הוועדה שעסקה בשקיפות בראשות הח"כית סתיו שפיר מהעבודה, משמעותה שאנחנו יודעים הרבה פחות. משמעותה היא שאנחנו – הציבור – חלשים אל מול מנגנוני הכוח שמחזיקים ומכירים את המידע.

השר או השרה הבאים, שיקבלו על עצמם מחויבות לקידום שקיפות שלטונית יבטיחו לעצמם את הדרך לחיזוק אמון הציבור במערכת השלטונית ויוכיחו לקהל בוחריהם שהם אכן נבחרי ציבור, וככאלה חייבים דין וחשבון לאלה שהצביעו עבורם ומשלמים את משכורתם.

המאמר פורסם בגלובס