בית המשפט המחוזי בתל אביב הנחיל בימים אלה ניצחון חשוב לחופש המידע. המדובר במערכה שמנהל צה"ל נגד תביעות נמשכות של חיילים, הדורשים לגלות להם באופן רשמי את הסימול המספרי של קבוצת האיכות (קב"א) ושל הדירוג הפסיכוטכני הראשוני (דפ"ר), שנקבע להם במהלך המיון לשירות.

חרף העובדה שהדירוג מכריע את גורלם של צעירים רבים במהלך שירותם ומשפיע, לפעמים, גם על תפקידים שימלאו בעתיד – מסרב הצבא לגלות את המידע לאלה שלהם הוא נוגע באופן אישי. החיסוי, מטבעו, נוח לשלטונות הצבא. הוא מאפשר להם לשלוט בנושא הרגיש של הצבת חיילים בתפקידים שונים לפי כישוריהם ויכולתם, והוא מונע גם ערעורים משכנעים על הדירוג שנקבע.

להצדקת עמדתו גייס הצבא במשך השנים שלל טיעונים, חלקם מופרכים על פניהם, ובהם הטיעון המוכר של "סכנה לביטחון המדינה". בצד זאת, לא נאבק הצבא בתופעה הרווחת של הדלפת הנתונים לבעלי קשרים למיניהם, דבר שהביא גם ליצירת אפליה בין המתגייסים.

רק המאבק המשפטי ופסק הדין אמורים לחולל שינוי במצב הקיים – בהנחה שייושמו בשטח. עתירתה לבית המשפט המחוזי של התנועה לחופש המידע, לאחר שפנייתה לצה"ל לפני יותר משנתיים נדחתה, הניבה פסק דין עקרוני של סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת מיכל רובינשטיין, החושף את הבסיס הרעוע שעליו נשענו טענות הצבא.

השופטת הכירה בזכותו של אדם, העולה גם מחוק הגנת הפרטיות, לקבל מידע שנאגר עליו במאגרי מידע על ידי גורמים רשמיים. בצד זאת, מחזק פסק הדין את חוק חופש המידע, המחייב את הרשויות בגילוי מידע ציבורי, גם במקרה שבו אין למבקש אינטרס אישי בגילוי.

חוק חופש המידע, שבאחרונה מלאו עשר שנים לכניסתו לתוקף, נותן בידי הרשויות טעמים רבים לאי גילויו של מידע. מכאן החשיבות הרבה הנודעת לפרשנות הניתנת על ידי בית המשפט לסייגים שבחוק. פסק דין עקרוני שניתן בבג"ץ לפני כשנה, חייב לגלות את שמותיהם של משלמי כופר, כתחליף לאישום פלילי. השופטת עדנה ארבל עמדה בו על "מעמד הבכורה" שיש לתת לזכות הציבור לדעת על פני טיעונים בדבר פגיעה ב"תפקוד התקין של השירות הציבורי", כביכול כתוצאה מגילוי מידע.

זו העמדה שהנחתה את בית המשפט המחוזי וגרמה לו לדחות את טענת הצבא, שלפיה ישבש מתן המידע את התפקוד היעיל של צה"ל – טענה הנראית תמוהה על פניה. זאת, כאשר הצבא אינו נמנע מלגלות את אמות המידה העקרוניות שלפיהן נקבע דירוג הקב"א, אך מתעקש שלא לגלות למתגייסים את הציון שניתן להם.

הטענה הצה"לית, שלפיה המידע המבוקש נוגע ל"ניהול פנימי" בלבד, נדחתה בהיות הנתונים "בעלי משמעות רבה לאופן שיבוצו של החייל בצה"ל ולקביעת תפקידיו ודרכי קידומו במהלך שירותו".

מה שמקומם במיוחד בהתנהלות צה"ל בפרשה היא הישענותו על "טעמי ביטחון" – המוכרים מתחומים אחרים, למשל הצנזורה – שבעזרתם מבקשים שלטונות הביטחון ליצור לעצמם "שטח הפקר" חסין מביקורת. בצדק דחתה השופטת רובינשטיין את מה שהיא כינתה "תרחיש האימים" שהציג צה"ל, שלפיו גילוי הציון המספרי יביא, לא פחות ולא יותר, ל"פגיעה אנושה ביכולתו של צה"ל לבצע את תפקידיו ולהגן על ביטחון המדינה". כדבריה הנכוחים, הטענה הזאת "אינה מתקבלת על הדעת".

מה שעוד לא מתקבל על הדעת היא העובדה, העולה ממחקרים בנושא הטמעת חופש המידע – שנערכו בבית הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל אביב ובמכון הישראלי לדמוקרטיה – ולפיה הרשויות הציבוריות נמנעות מלהכיר למעשה ב"מהפכת השקיפות" ומעדיפות מצב שבו למי שלו השלטון, לו המידע.