הקורונה אינה איום ביטחוני וקיומי על אזרחי מדינת ישראל או על סדרי המשטר שלה – קבע אתמול בג"ץ בפסק דין מהדהד וחשוב מאין כמותו. בית המשפט קבע כי אין להשתמש בתקנות שעת חירום שהותקנו ללא פיקוח הכנסת, כדי לאפשר לשב"כ לעקוב אחרי אזרחים חולים בקורונה – כאילו היו אויבי המדינה. הוא קבע גם כי אנחנו בעיצומו של משבר בריאותי – לא ביטחוני – ולכן השימוש באמצעים אפופי חשאיות, ובלי לתת דין וחשבון לאזרחים (למשל, על המידע שנאסף ומה השימוש בו) – אינו ראוי.

בהחלט ייתכן שהמדינה תחוקק בימים הקרובים חוק שיאפשר להמשיך לעקוב אחרי אזרחים בעת הזאת, והפעם במליאת הכנסת. ובכל זאת קשה להפריז בחשיבות פסק הדין הזה.

קשה להפריז באמירה הברורה של הנשיאה חיות (שכתבה את פסק הדין העיקרי) בעניין הצורך בהקפדה יתרה על שקיפות כשמדובר במידע שנאסף על ידי רשויות הביטחון. חיות מצביעה על הבעיה המובנית שיש בהפעלת גורמי ביטחון כמו השב"כ והמל"ל (המטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה) למטרות אזרחיות.

גופים אלה פועלים למטרות של ביטחון לאומי, והחשאיות שאופפת אותם נובעת מהצורך המובן להסתיר מהאויב את הכלים והשיטות שבאמצעותם נלחמים בו. זה גם ההיגיון שבשמו ניתן לשב"כ, למל"ל ולגופי ביטחון נוספים פטור מתחולת חוק חופש המידע. אלא שבנסיבות אזרחיות כמו מאבק במגפה, אין היגיון בהסתרת האמצעים האלה. שהרי החשיפה של אותם אמצעים לא תאפשר לנגיף הקורונה להערים עליהם. לעומת זאת, הסתרת האמצעים למאבק במגפה מהציבור, כולל תהליך קבלת ההחלטות והמודלים השונים שעומדים בפני מקבלי ההחלטות, שוחקת את אמון הציבור בשלטון ומסכנת את הסולידריות ואת שיתוף הפעולה האזרחי, שבלעדיו לא נצליח להביס את המגפה.

פסק הדין

• לכתבה בעיתון "הארץ"