מגפת הקורונה חידדה עבורי תובנה שהיתה חלק בלתי־נפרד מתפישת עולמי גם קודם לכן, וכעת הצטללה ביתר שאת, והיא החשיבות המכרעת של מידע. המאה ה־21 עומדת בסימן המידע, וזהו גם המפתח ליציאה מהמשבר הנוכחי. זאת מאחר שכל פתרון של הסתגרות בבתים הוא זמני, ולהחזיר את הזמן לאחור או לבטל את הגלובליזציה אנו לא יכולים ובוודאי לא רוצים. לכן התשובה טמונה בשיתוף והפצה של מידע וידע, בעיבוד וניתוח שלהם ובהפקת מסקנות על יסודם; רק כשיהיה לנו די מידע על הנגיף, נוכל להביס אותו.

נקודה נוספת היא אמינות המידע ומהימנותו: כדי שהציבור ומקבלי החלטות יוכלו לבצע את המוטל עליהם, חיוני שיוכלו לסמוך על המידע שלפניהם. מידע שאינו אמין, ממקור לא ידוע או לא מבוסס, אינו טוב יותר ממסמך ריק ויש שיאמרו שהוא אף גרוע יותר. ולכן ישנה חשיבות מכרעת למידע המבוסס על ידע מקצועי ומהימן.

עבורי, כל זה כמובן מתקשר לפעילות שמקיימת ומובילה התנועה לחופש המידע זה קרוב לשני עשורים, במטרה לדרוש מרשויות המדינה להנגיש לציבור מידע גולמי שמוחזק בידיהן, ללא מניפולציות, עיבודים, פרשנויות או מתווכים, כדי שמידע אמין יועמד לרשות הציבור והוא יוכל לשפוט בעצמו.

בידי חלקים נרחבים בציבור עומדים כיום זמן בשפע, טכנולוגיה לעיבוד דאטה וביג דאטה בקלות יחסית וכן אפשרות לדון במידע בזמן קצר יחסית באמצעות הרשתות החברתיות. הציבור זקוק למידע בשביל להסביר לעצמו את מצבו, להבין את הצעדים שננקטו, לגבש דעתו, ולבקר ולפקח על מי שקובע אותם. בהקשר זה, נדמה שההיגד הקולע של השופט לנדוי משנות ה־60 מעולם לא היה רלוונטי יותר: "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה 'מודרכת' מלמעלה".

עו"ד רחלי חולתא–אדרי היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע. היא נמנתה עם 40 הצעירים המבטיחים של מגזין TheMarker

לפרויקט של עיתון דה מרקר